פטר הראשון פטרוביץ', שליט מונטנגרו

פֶּטֵר הראשון פטרוביץ' נְייֶגוש (בסרבית קירילית:Петар I Петровић Његош, בסרבית לטינית Petar Prvi Petrović Njegoš - פטאר פרווי פטרוביץ' נייגוש, 1747 או 1 באפריל ? 1748 נייגושי - 31 באוקטובר 1830 צטיניה) היה מנהיג רוחני, פוליטי וצבאי והיסטוריון מונטנגרי, מיטרופוליט-שליט (ולדיקה) (1830-1784) של מונטנגרו, בן לשושלת פטרוביץ' שמושבו בעיר צטיניה. כונרה גם "פטר ה"קדוש" מצטיניה" (Свети Петар Цетињски - סווטי פטר צטינסקי) אחרי שהוכרז ל"קדוש" על ידי הכנסיה האורתודוקסית הסרבית. בזמן שלטונו הארוך חיזק את המדינה המונטנגרית, על ידי איחודם של שבטים יריבים, עיצם את שליטתו כנסיך-ארכיבישוף על חבלי הארץ המונטנגרים, הנהיג את קודקס החוקים הראשון - ה"זאקוניק של פטר הראשון" ("Zakonik Petra Prva"). הוא נודע גם בתכנית לשחרורה ואיחודה של סרביה. שלטונו עשה צעדים לקראת הנהגת מוסדות שלטון, תרבות וכלכלה מודרניים בארצו: רולל רשויות מיסים, בתי ספר ומיזמי מסחר גדולים.

ביוגרפיה

ילדות וצעירות

פטר פטרוביץ' נולד בשנת 1747 או 1748 בנייגושי במונטנגרו כבנם של מרקו דמיאנוב מבית פטרוביץ' ושל אנג'ליה לבית מרטינוביץ'. הוא הלך בעקבות קרובי משפחה בבחירת קריירה של נזיר וכומר, בגיל 12 הלך למנזר ובגיל 17 היה לדיאקון. בשנים 1765–1766 שהה פטר פטרוביץ' לצורך לימודים ברוסיה, כשהתלווה לדודו, המיטרופוליט וסילי. ב-1779 בהיותו ארכימנדריט נסע במסגרת משלחת ארצו לווינה כדי לבקש את חסותה וסיועה הכלכלי של הקיסרית מריה תרזיה. המיטרופוליט סאבה פטרוביץ' שנפטר ב-1781 בחר בנכדו ועוזרו, ארסניה פלאמנאץ כיורשו בתפקיד הרם. בהתחלה מועמדותו של ארסניה פלאמנאץ נצקלה בהתנגדות מצד השבטים המונטנגרית, עד שרכשה את תמיכתו של מנהיג בשם שצ'פן מאלי, צאר שקר שהתחזה לצאר הנרצח פיוטר השלישי של רוסיה והיה לשליטה בפועל של מונטנגרו למשך כמה שנים. פלאמנאץ פעל לעיתים רחוקות והוא היה חסר כוח ושימש כמיטרופוליט עד מותו בשנת 1784. משפחת ה"גוברנדור" רדוניץ', בתמיכתן של ונציה ואחר כך של ההבסבורגים עלו באותה תקופה בכוחה וניסתה להרחיק את בני פטרוביץ' ממעמדם כמיטרופוליטים. ראשי השבטים הכירו בפטר כבישוף עוד ב-1783 והוא נשלח לאימפריה ההבסבורגית לצורך הסמכתו.

1784-1799

טקס הסמכתו של פטר פטרוביץ' כבישוף נוהל ב-13 באוקטובר 1784 על ידי מויסיה פוטניק, המיטרופוליט האורתודוקסי של סרמסקי קרלובצי. משם נסע פטר לווינה, בה פגש את קנצלר רוסיה, הנסיך גריגורי פוטיומקין, את הגנרל האוסטרי זוריץ' ואת הגולה מרגוזה, פראנו דולצי. בנסיבות לא ברורות בנובמבר 1785 נסע פטר לפטרסבורג. בעת מסע זה קיבל איומים מקארא מהמוט פאשה משקודרה. אכן ביוני 1785 תקף הפאשה של שקודרה את מונטנגרו הצבא של המונטנגרים שמנה 8000 לוחמים איבדה 3000 מקרב בני צרמניצה וכן חיילים רבים שנפלו בשבי. מהמוט פאשה חצה את בייליצה והעלה באש את היישוב נייגושי. הוא קיבל עזרה משבט ניקשיץ' ובחזרתו לשקודרה חצה את חבל פשטרוביצ'י.

בראש מונטנגרו עמדו אז במקביל המיטרופוליט פטר והגוברנדור יובאן רדוניץ'. רדוניץ' ביקש לנשל את המיטרופוליט מכמה סמכויות אזרחיות ולהשאיר לו סמכויות דתיות בלבד, כך ה"גוברנדור" יהיה אדון העם והמיטרופוליט אדון הכנסיה. השניים התנגשו בזירה הבינלאומית. המיטרופוליט היה מקורב לרוסיה, בעוד שרדוניץ' נתמך על ידי האוסטרים. לפיכך קמו במונטנגרו שני מחנות:"פילורוסי" בראשות המיטרופוליט פטר וה"פילו-אוסטרי" בראשות ה"גוברנדור, רדנויץ'. בסוגיה באם לתמוך בהבסבורגים או לא, שני המחנות היו מסוכסכים בימי המלחמה האוסטרית-עו'תמאנית (1791-1787) והרוסית-עות'מאנית (1792-1787). באותה תקופה הייתה מונטנגרו מחולקת בין מחוזות הקרויים "נאחיות" הנאחיות היו כדקהלמן: קטונסקה, רייצ'קה, צרמניצ'קה, ליישאנסקה ופייסיבאצ'קה. מחוזות אלה נוהלו על ידי פקידים בכירים, על ידי רדי רדוניץ' ועל ידי המיטרופוליט, בעזרתם של חמשה סרדארים, תשעה וויבודים ו-34 "קנזים" כש השלטון לבש אפיונים חילוניים ודתיים בו זמנית. ביוני 1788 ביקש יובאן רדוניץ' מהקיסרית יקטרינה השנייה לשלוח למונטנגרו את סופרוניה יוגוביץ', לו הוא הבטיח את כס המלכות של מונטנגרו. רדוניץ' סבר שבדרך זו ידיח קודם את פטרוביץ' ואחר כך יתפטר גם משרותיו של יוגוביץ' וישלוט לבד. הוא שלח איגרת נוספת ב-1789, אחר כך נסע לאוסטריה כדי חזק את תדמיתו בעזרת החצר האוסטרית. אולם בקשתו לשיגור כוחות אוסטריים למונטנגרו נדחתה. אחרי דרישה חוזרת של רדוניץ', בפברואר 1790 הסכים הקיסר ההבסבורגי לשלוח לו תחמושת, בתנאי שתושבי מונטנגרו "יעמדו לצד הקיסר בעת מלחמה, כפי שמצייתים לעות'מאנים בימי שלום". העזרה האוסטרית לא נראתה מובטחת.

ב-1794 השבטים קוצ'י ורובצ'ני שחיו מחוץ למונטנגרו סבלו מאוד מידם הקשה של העות'מאנים. אולם ב-1796 הובס קארה מהמוט פאשה בקרב מרטיניצ'י. בשובו נוצח הפאשה שוב ונהרג בקרב קרוסי ב-22 בספטמבר. בראש מחצית מהצבא המונטנגרי עמד המטרופוליט פטר ובראש המחצית השנייה - הגוברנדור יובאן רדוניץ'. לצד פטר למו גם בני שבט פיפרים. הצבא של מהמוט פאשה שמנה אולי 30,000 חיילים, כולל שבעה קצינים צרפתים, נאבק נגד צבא מונטנגרי של 6000 לוחמים ונחל אבדות כבדות. ניצחון המונטנגרים הוביל להתפשטות מדינתם, כשהשבטים ביילופאבליצ'י ופיפרי הצטרפו אליה. גם הרובצ'ני, כמו שבטים הרריים אחרים פנו גם גן לאיחוד עם מונטנגרו. ב-1799 שיגר פטר הראשון אגרות לשבטי מוראצ'ני ורובצ'ני ויעץ להם לחיות בשלום ובסלוידריות הדדית. ב-1799 רוסיה שלחה סיוע כספי למונטנגרו וערבה לאינטרסים שלה.

1809-1800

פטר ה"קדוש" מצטיניה, איקונין-פסיפס בעיר בודווה

בימי המרד הסרבי הראשון התחיל פטר הראשון לשתף פעולה עם ראש המורדים קאראג'ורג'ה. באותם ימים התבלט פטר פטרוביץ' ביחסיו הבינלאומיים בשני כובעיו כמיטרופוליט וכשליט מונטנגרו. אם תתעורר הזדמנות היה צפוי שגם מונטנגרו תתקומם נגד ההגמוניה העות'מאנית. השגריר הרוסי בווינה, רזומובסקי, יידע את שר הפנים של ארצו, אדם צ'רטוריסקי על מסר חשאי שקיבל ב-13 בדצמבר 1803 שבו נמסר כי לפטר פטרובי'ץ יש אלפיים לוחמים אך שהוא התכוון לפשוט את גלימת הכמורה וללבוש מדים צבאיים ולהגדיל את צבאו עד ל 12000 בני אדם. מכיון שידע שאין צבאו מסוגל להיאבק בעות'מאנים החזקים יותר בהרבה, הוא חיפש להתאחד עם מורדי שומאדיה ואחר כך בסיוע רוסי לפנות נגד הטורקים. פטר שיתף בכוונותיו את המנזר ויסוקי דצ'אני והתכתב גם עם דוסיטיי אוברדוביץ'.

ב-1806 התקדמו כוחות צרפת של נפוליאון אל מפרץ קוטור. צבא מונטנגרי בראשות פטר הראשון וסיועם של כמה פלוגות רוסיות והצי של האדמירל דמיטרי סניאבין דחף אותם בחזרה לרגוזה (דוברובניק). אולם כעבור זמן קצר ביקש הצאר אלכסנדר הראשון מהמונטנגרים למסור לאוסטרים את השליטה במפרץ קוטור. אבל אחרי נסיגת המונטנגרים להרצג נובי, חזר בו הצאר הרוסי ובעזרת המונטנגרים כבשו כוחותיו את בראץ' וקורצ'ולה. בינתיים עודדה צרפת את האימפריה העות'מאנית לתקוף את רוסיה, שהסיגה את כוחותיה הימיים מהים האדריאטי כדי להגן על האיים היוניים. הסכם טילזיט בין צרפת לרוסיה הבטיח שליטה צרפתית במפרץ קוטור. מוקדם במהלך שנת 1807 שאף פטר לאחד כמה אזורים מאוכלסים בסרבים לממלכה סרבית מחודשת. בפברואר 1807 הוא תכנן פלישה להצרגובינה ופנה לעזרתו של קאראג'ורג'ה. אחרי קרבות סובודול והתקדמות המורדים הסרבים, דאג קאראג'ורג'ה לשמור על הקשר עם מונטנגרו. עם זאת, הוא לא היה מסוגל להחזיק בקשרים ארוכי טווח עם הסרבים ממונטנגרו, מבוסניה והרצגובינה כשאחרי 1809 המרד דעך.

1820-1810

ב-1819 יזם פטר הראשון מסע מצליח נגד האלאייט העות'מאני בבוסניה. ב-1820 בצפון מונטנגרו, אנשי ההר ממוראצ'ה בראשות הסרדאר מרקויה מיושקויביץ' נחל ניצחון מזהיר נגד הכוחות העות'מאניים בבוסניה. הדיפת פלישה עות'מאנית מאלבניה בימי המלחמה הרוסית -עות'מאנית בשנים 1828–1829 הביאה להכרת ריבונותה של מונטנגרו באזור השבט פיפרי. פטר חיזק את האיחוד עם שבטי פיפרי וביילופבליצ'י וכשהאחרונים ושאר אנשי "שבע הגבעות" הסתפחו למונטנגרו, נקראה המדינה "ההר השחור (מונטנגרו) והגבעות".(מרנה גורה אי ברדה - Црна Гора и Брда)

פאן-סרביות

ב-1807 עמל פטר הראשון על תכנית לתחיית הקיסרות הסרבית ("הקיסרות הסלאבית-סרבית) אותה שיתף עם אנשי החצר במוסקבה. מוקדם יותר, ביוני 1804 יידע את הרוסים המיטרופוליט הסרבי סטפן סטרטימירוביץ' שחי באימפריה האוסטרית, על תכנית דומה. פטר הראשון שאף לאחד את פודגוריצה, ספוז', ז'אבליאק, מפרץ קוטור, הרצגובינה, דוברובניק ודלמטיה עם מונטנגרו. את תואר קיסר סרביה הוא הועיד לקיסר הרוסי. הסכם השלום בין רוסיה לצרפת חיבל בתכנית. אחרי שכבשו הצרפתים את דלמטיה, הם הציעו לפטר את התואר "פטריארך של כל האומה הסרבית או כל איליריקום". בתנאי שיפסיק את שיתוף הפעולה עם רוסיה ויקבל את החסות של צרפת, הצעה שהוא דחה מחשש להגדלת השפעת האפיפיור באזור. מיטרופוליית צטיניה הגבירה את השפעתה על ברדה ועל הרצגובינה הישנה שראו במונטנגרו מנהיגת המאבק לשחרור. כשקנה מספיק יוקרה והשפעה בשטחים בסביבה, הוא פנה בעצמו לסרביה המהפכנית כאל מנהיגת העל של המאבק לשחרור ולאיחוד.

הנצחה

• יורשו לכתר, פטר השני פטרוביץ'-נייגוש הכריז על פטר הראשון כ"קדוש" של הכנסיה האורתודוקסית הסרבית בשם "פטר ה"קדוש" מצטיניה". כחג שמו נבחר יום מותו - 31 באוקטובר לפי לוח השנה הגרגוריאני (18 באוקטובר לפי לוח השנה היוליאני).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פטר הראשון פטרוביץ', שליט מונטנגרו בוויקישיתוף

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29497925פטר הראשון פטרוביץ', שליט מונטנגרו