עובדים פלסטינים בישראל

עובדים פלסטינים בישראל מהווים כוח עבודה זול וזמין, שהשתלב בענפי הבנייה, החקלאות ועוד, בעיקר כפועלים בלתי מקצועיים (ב.מ.) בתחומים שאינם דורשים הכשרה מקצועית.

בעקבות כיבוש שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, נפתחה בפני פלסטינים תושבי שטחים אלה האפשרות לעבוד בתחומי הקו הירוק, ומאוחר יותר גם בהתנחלויות ובאזורי תעשייה ישראלים ביהודה ושומרון (דוגמת אזור התעשייה ברקן), שם התרכז חלק משמעותי מכוח העבודה הפלסטיני המועסק בישראל.

מקור תעסוקה זה הפך לאחד העוגנים המשמעותיים של הכלכלה הפלסטינית מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, אך גם הפך את הכלכלה הפלסטינית לפגיעה מאוד במקרה של שינוי באפשרות ההעסקה על ידי ישראלים (ערב האינתיפאדה הראשונה הועסקו כ־60% מכח העבודה הפלסטיני ברצועת עזה בידי ישראלים). אפשרות התעסוקה בישראל הובילה לזניחת ענפים כלכליים מקומיים, שלא יכלו להתחרות ברמות השכר של המשק הישראלי (דוגמת חקלאות מסורתית).

אפשרות העסקת פלסטינים בישראל רגישה מאוד לשינויים במצב הביטחוני במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאשר בתקופות שקטות ביטחונית חלה עלייה מתונה במספר הפלסטינים המועסקים בישראל, ובתקופות עימות חלה ירידה חדה תוך זמן קצר במספר המועסקים. לגלי העלייה ממדינות חבר העמים הייתה השפעה מרובה על העסקת העובדים הפלסטינים, בפיטוריהם ממקומות ממשלתיים וציבוריים על מנת לפנות מקום לעולים. הפיטורים וההגבלות על העסקה גרמו לירידה בפריחה הכלכלית שהייתה ואף לתחילתו של חנק כלכלי.

האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב־1987, הסגרים שהוטלו על השטחים בעקבותיה ובמסגרת מדיניות ההפרדה של ממשלת רבין השנייה, והגבלת התנועה של הפלסטינים, מנעו את הגעתם לעבודה בישראל, והביאו במהלך השנים להחלפת רבים מהם בעובדים זרים. האינתיפאדה השנייה בראשית העשור הראשון של המאה ה־21 הביאה לצמצום קיצוני בהעסקת פלסטינים בישראל, אך עם הרגיעה הביטחונית חזרו פלסטינים תושבי יהודה ושומרון לעבוד בישראל, לאחר שאלו עוברים בדיקה קפדנית במעברים מיוחדים. תפיסת השלטון ברצועת עזה על ידי חמאס ב־2007 הובילה להפסקה כמעט מוחלטת של תעסוקת פלסטינים תושבי רצועת עזה בישראל. ממשלת ישראל השלושים ושש בראשותו של ראש הממשלה, נפתלי בנט, ולאחר מכן, יאיר לפיד, התירה כניסה של כ-20,000 פועלים לישראל.

לאחר מתקפת הפתע על ישראל (2023) הופסקה הכנסת הפועלים מרצועת עזה[דרוש מקור].

במקביל לתעסוקת הפלסטינים המוסדרת, עובדים בישראל פלסטינים חסרי רישיון עבודה, במעמד של שוהים בלתי חוקיים. בשל ההיצע הרב של פועלים פלסטינים, קיומם של עובדים לא חוקיים ומאפיינים נוספים, מקבלים פועלים פלסטינים משכורות נמוכות יחסית למקובל בישראל (אך גבוהות ביחס למקובל בשטחי הרשות הפלסטינית), וכן הם חשופים לניצול והתעמרות בידי מעסיקיהם. מאפיין בולט של תעסוקת פלסטינים בישראל השונה מהמקובל לתעסוקת פועלים זרים בארץ ובעולם היא היותם של רבים מהפועלים יוממים, החוזרים למקום מגוריהם מדי ערב, בשל הקרבה הגאוגרפית בין שטחי יהודה שומרון וחבל עזה לישראל של הקו הירוק.

היסטוריה

בתקופה הקצרה שלאחר מלחמת ששת הימים חל משבר כלכלי חמור ביהודה ושומרון, בשל הניתוק מארץ האם עד אז, ירדן, שהייתה יעד הייצוא החקלאי העיקרי, ושילמה את משכורתיהם של עובדי הציבור (לדוגמה: מורים ופקידי ממשל). עם זאת, עד מהרה פתחה השליטה הישראלית אופקי תעסוקה חדשים ומשמעותיים בפני האוכלוסייה הפלסטינית, שהחלה לעבוד במשק הישראלי, בעיקר כפועלים בעבודות פשוטות כדוגמת חקלאות, בנייה וניקיון. הפלסטינים דחקו מעבודות אלו פועלים יהודים וערבים ישראלים חסרי השכלה, שהועסקו בעבודות אלו קודם למלחמת ששת הימים. ריבוי העובדים הפלסטינים בשכר נמוך הוביל עם השנים גם לירידת שכר כללית במגזרי העבודה בהם הועסקו פלסטינים, ולהתדרדרות טכנולוגית וירידה בפריון העבודה במגזרים אלו, עקב ההיצע הרחב של עבודת כפיים זולה.

תחילה הועסקו הפועלים הפלסטינים באופן בלתי חוקי, והחל מקיץ 1968, באישור ממשלתי לכמות פועלים מסוימת של יוממים, כמות שהתרחבה בהדרגה עם השנים (כמה אלפים עד 1970, כ־20,000 ב־1970, 50,000 ב־1972 ו־75,000 ב־1982). על פי הערכות, כשליש מכח העבודה הפלסטיני הועסק בישראל בשנים אלו. לצד הפועלים שהועסקו בהיתר, הועסקו עוד מספר בלתי ידוע של פלסטינים באופן בלתי חוקי. הפועלים הפלסטינים היו חשופים לניצול מצד מעסיקיהם, על רקע היותם כח עבודה בלתי מקצועי, ההיצע הרחב של פועלים פלסטינים שעמד לרשות המעסיקים הישראלים, וההעסקה הבלתי חוקית הנסתרת של פלסטינים שנוספה להעסקה החוקית.

התעסוקה במשק הישראלי הובילה עד מהרה לפריחה כלכלית חסרת תקדים ביהודה ושומרון, כמו גם לזניחת חלק מהחקלאות המסורתית, שרווחיותה הנמוכה לא יכלה להתחרות בשכר העבודה של המשק הישראלי. הביקוש בשוק הישראלי היה לעובדים חסרי השכלה, דבר שהוביל לאבטלת אקדמאים, והפחית באופן משמעותי את הכדאיות הכלכלית של רכישת השכלה בקרב הפלסטינים.

העסקת פלסטינים בשטחי ישראל עלתה בחדות מכ־5,000 מועסקים ב־1968 לכ־61,500 ב־1973. הגידול במספר הפועלים הפלסטינים המשיך בקצב עלייה מתון יותר של כ־1.5% בממוצע שנתי עד 1980. בתקופה זו עלה חלקם של הפועלים הפלסטינים מרצועת עזה מכלל הפועלים הפלסטינים המועסקים בישראל, על חשבון הפועלים הפלסטינים מיהודה ושומרון. לצד הפועלים הפלסטינים עבדו בישראל גם פועלים ממזרח ירושלים, שסופחה לישראל ותושביה קיבלו תעודות זהות ישראליות, ועל כן יכלו להיות מועסקים בחופשיות במשק הישראלי. בין השנים 1980 ל־1987 פחת מספר הפועלים הפלסטינים במדינות המפרץ, ומנגד חל גידול שנתי ממוצע של כ־6% במספר המועסקים הפלסטינים בישראל, עד לכ־109,000 מועסקים ב־1987.

ברצועת עזה עלה בחדות שיעור המועסקים במשק הישראלי בין 1970 ל־1987 מ־10% ל־60%, דבר שסייע מאוד לפיתוח הכלכלי של רצועת עזה, אך מנגד יצר תלות מוחלטת של המשק העזתי בהעסקה על ידי המשק הישראלי.

ערב האינתיפאדה הראשונה עמד מספר המועסקים הפלסטינים בישראל על כ־109,000, כ־40% מכוח העבודה הפלסטיני, והאבטלה ביהודה, שומרון ורצועת עזה עמדה על כ־5%. לשירות העובדים הפלסטינים אף עמדו קווי תחבורה ציבורית מיוחדים של חברת "אגד". תנועת הפלסטינים מיהודה, שומרון ורצועת עזה אל תוך שטחי ישראל של הקו הירוק נעשתה בחופשיות, כמעט ללא עיכוב במחסומים ובנקודות בדיקה.

התדרדרות המצב הביטחוני בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 על רקע האינתיפאדה הראשונה הובילה לירידה במספר שעות העבודה של פלסטינים בישראל, אף כי לא חלה ירידה במספר המועסקים, על רקע הגבלות ביטחוניות שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית במהלך תקופה זו.

בשנים הראשונות של שנות ה־90 של המאה ה־20 חלה ירידה ניכרת במספר הפועלים הפלסטינים שהועסקו בישראל, על רקע גלי העלייה ממדינות חבר העמים לשעבר שתפסו מקומות עבודה של העובדים פלסטינים, תקופות מדיניות סגר נרחבת שהוטלה על יהודה שומרון ורצועת עזה, עקב אירועים ביטחוניים שונים, וניסיון ישראל להפרדה בין ישראל לבין יהודה, שומרון ורצועת עזה. מספר הפועלים ירד מכ־116,000 ב־1992 לכ־65,000 ב־1995. הירידה התרכזה בעיקרה במועסקים פלסטינים מרצועת עזה, שמספרם צנח בתקופה זו מ־43,000 ל־4,000. הפועלים הפלסטינים נדרשו מעתה להיתרי עבודה פרטניים, בנוסף להיתר כניסה לשטחי ישראל של הקו הירוק. את מקומם של פועלים פלסטינים במגזר התעשייה הישראלי החלו להחליף בהדרגה עולים חדשים וקבלני משנה פלסטינים שהפעילו מפעלי תעשייה קטנים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. הצורך הדחוף בפועלי כפיים במגזרי החקלאות והבנייה הוביל להיתרים שניתנו להעסקת עובדים זרים, שהחלו להחליף את הפועלים הפלסטינים בהדרגה. ב־1997 הגיע מספרם לכ־200,000.

לקראת סוף שנות ה־90, על רקע תקופת שקט יחסי, שב ועלה מספר הפלסטינים שהועסקו בישראל ובהתנחלויות, מספר שהגיע ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה לכ־110,000 פלסטינים, כרבע מכלל כוח העבודה הפלסטיני (הנתונים לשנים שאחר 1993 כוללים בתוכם גם את תושבי מזרח ירושלים).

פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הביאה לפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית, שאף הושוותה על ידי הבנק העולמי להשפעת "השפל הגדול" של שנת 1929 על הכלכלה העולמית. בעקבות הפיגועים נהג צה"ל להטיל סגרים מתמשכים על השטחים, דבר שפגע באפשרות ההעסקה של עובדים פלסטינים במשק הישראלי, והקשר הכלכלי בין ישראל והפלסטינים נותק כמעט לגמרי. בשנת 2002, בעקבות אירועי האלימות וכניסת מחבלים מתאבדים לשטחי ישראל, סגרה מדינת ישראל את שעריה לכמאתיים אלף הפועלים הפלסטינים שעברו לשטחה מדי יום לעבודה בחקלאות ובבניין, והחליפה אותם בעובדים זרים. בעקבות זאת איבדו אלפי פלסטינים את מקור עבודתם ואחוז האבטלה ברשות נסק. תפיסת השלטון ברצועת עזה על ידי החמאס ב־2006 הובילה לסגר ישראלי הדוק על הרצועה, ומנעה מעבר פועלים לעבודה בישראל באופן כמעט מוחלט.

החל משנת 2006 והשיפור במצב הביטחוני ביהודה ושומרון חלה עליה במספר הפועלים העובדים בישראל, וכיום^{[דרושה הבהרה]} מספרם מגיע לכ-50 אלף, המגיעים מיהודה ושומרון בלבד.

ב־2012, הועסקו בישראל כ־28,000 פלסטינים, כ־18% מכח התעסוקה הפלסטיני ביהודה ושומרון, שהשתכרו בממוצע פי 2.5 מהשכר המקביל על עבודה זהה בתחום הרשות הפלסטינית. בנוסף לפועלים המועסקים בהיתר, ישנן הערכות על עוד כ־6,000 פלסטינים שהועסקו אז בישראל ללא היתר (שוהים בלתי חוקיים). לצד הפועלים בישראל, כ־35,000 פלסטינים מועסקים בהתנחלויות או באזורי תעשייה ישראלים ביהודה ושומרון, ומכניסים למשק הפלסטיני כ־2 מיליארד דולר בשנה. ניסיונות פלסטינים שנעשו לצמצם את שיעור הפלסטינים המועסק על ידי ישראלים בתחום יהודה ושומרון על רקע פוליטי, לא השיגו תוצאות משמעותיות.

רגולציה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

לעובדים הפלסטינים בישראל מעמד מיוחד, שונה מזה של תושבי ישראל ושונה מזה של העובדים הזרים. הרגולציה מבחינה בין פלסטינים המועסקים בתחומי הקו הירוק ובין פלסטינים המועסקים ביישובים ישראליים שבתחומי יהודה ושומרון.

עובדים פלסטינים בתחומי הקו הירוק

עובד פלסטיני המעוניין לעבוד בישראל זקוק להיתר ממתאם פעולות הממשלה בשטחים, שניתן בדרך כלל על ידי מנהלת תיאום וקישור מקומית או על ידי המנהל האזרחי.

עובדים אלה חייבים במס הכנסה בהתאם לכללים החלים על ישראלים (להבדיל מעובדים זרים, עליהם חלים כללים שונים). עובדים פלסטינים מבוטחים בביטוח לאומי רק בענפים פשיטת רגל, פגיעה בעבודה ואמהות (בדומה לעובדים זרים), אך חל עליהם היטל השוואה, המביא את גובה דמי ביטוח לאומי החלים עליהם לזה החל על תושבי ישראל.

עובדים פלסטינים בהתנחלויות

בשנת 2005 הוגשה עתירה לבג"ץ, שכללה דרישה לקבוע כי פועלים פלסטינים מקומיים שעובדים בהתנחלויות זכאים לתנאי עבודה על-פי החוק הישראלי, כפי שנהוג לגבי פועלים ישראלים העובדים באותם מפעלים. בית הדין הארצי לעבודה פסק שהדין הישראלי אינו חל על הפועלים האלה, אולם הפועלים וארגוני עובדים ישראלים טענו שיש לקבוע דין אחד לכל הפועלים בהתנחלויות. בג"ץ קיבל את העתירה ופסק כי יש להעסיק את הפועלים הפלסטינים על-פי הדין הישראלי, שכן, לצורך העניין, זיקתם לדין הישראלי גדולה מזיקתם לדין המקומי החל בשטחים.

לקריאה נוספת

• רות קלינוב, "עובדים פלסטינים ועובדים זרים", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.

קישורים חיצוניים

• עובדים פלסטינים, באתר של רשות האוכלוסין וההגירה
• גלעד נתן, ‏עובדים פלסטינים ביישובים היהודיים ביהודה ושומרון, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 18 באוקטובר 2007
• גלעד נתן, ‏הגדלת מכסת העובדים הפלסטינים בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 23 ביולי 2008
• דני זקן, ‏ההתקוממות שלא הייתה: התלות בישראל חסמה את האינתיפאדה, באתר גלובס, 30 בדצמבר 2017

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37358763עובדים פלסטינים בישראל