פוליטיקה של ארגנטינה
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ארגנטינה |
הפוליטיקה הארגנטינאית כוללת תנועות, מפלגות וארגונים רבים. ארגנטינה היא מדינה המוגדרת בחוקתה כ"רפובליקה ייצוגית פדרלית". על פי החוקה צורת המשטר היא נשיאותית ונשיא המדינה הוא ראש המדינה וראש הממשלה בעת ובעונה אחת. סמכויות החקיקה נתונות בידיהם של נשיא המדינה ושני בתי הקונגרס הלאומיים (הבית העליון - הסנאט והבית התחתון - בית הנבחרים של ארגנטינה). מערכת המשפט זוכה לעצמאות ואינה תלויה בממשלה או בבתי החקיקה. בקונגרס של ארגנטינה מתקיימת מערכת רב-מפלגתית ובחירות מתקיימות בזמן קבוע.
היסטוריה
בעוד שמבחינה חוקתית מתנהלת ארגנטינה כרפובליקה דמוקרטית, הרי שמשנות ה-30 ולאורך השנים אירעו במדינה מספר הפיכות צבאיות אשר שיבשו את השלטון הדמוקרטי במדינה. משברים כלכליים שפרצו במדינה לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר כהונותיו של חואן פרון בתפקיד הנשיא גרמו לצבא להשתלט על המדינה ולהשליט בה משטרים צבאיים.
בשנת 1912 נחקק במדינה חוק 8871 המחייב את הגברים להצביע בבחירות חשאיות, וכתוצאה מכך נסללה הדרך להשתלבות המעמד הבינוני בממשלה והפחתת השליטה של האליטות. בשנת 1947, תחת נשיאותו של חואן פרון, הוכנס תיקון לחוק המחייבת גם את הנשים להצביע בבחירות.
כהונתו הדיקטטורית של הגנרל חורחה רפאל וידלה החלה בשנת 1976, אך בשנת 1982 ועל רקע הכישלון של ארגנטינה מול בריטניה במלחמת פוקלנד התערערה יציבות המשטר ושלטונו של ביניונה הסתיים בשנת 1983. באותה שנה התקיימו בחירות דמוקרטיות בהן זכה ראול אלפונסין ממפלגת האיחוד האזרחי הרדיקלי. בפני אלפונסין עמדו אתגרים משמעותיים בהם מרד בשורות הצבא ומשברים כלכליים. בשנת 1989 התפטר אלפונסין כשישה חודשים לפני תום הקדנציה שלו. בבחירות שהתקיימו לאחר מכן נבחר לנשיא קרלוס מנם מנהיג המפלגה הפרוניסטית ולאחר כהונה אחת יזם, בהסכמת ראול אלפונסין שהיה באותה העת מנהיג האופוזיציה, תיקון לחוקה שאיפשר לו להיבחר לנשיאות לקדנציה נוספת. מנם כיהן בנשיאות כעשור עד שנת 1999, ולאחר עשרות שנים של תהפוכות בשלטון היה מנם הנשיא הראשון שסיים את כהונתו כנשיא בצורה מסודרת והעביר אותו לפרננדו דה לה רואה שנבחר באופן דמוקרטי.
דה לה רואה התפטר ב-21 בדצמבר 2001 מתפקידו בעקבות המהומות שפרצו במדינה עקב המשבר הכלכלי הקשה ששרר אז בארגנטינה. בתקופה לאחר מכן כיהנו בתוך תקופה קצרה של 15 ימים 4 נשיאים זמניים עד שהקונגרס מינה את אדוארדו דואלדה מהמפלגה הפרוניסטית. בעקבות הפגנות ענק שהתקיימו נגדו החליט דואלדה לקיים בחירות לנשיאות. בבחירות זכה נסטור קירשנר שהחל בתפקידו במאי 2003. בבחירות שהתקיימו לאחר תום הקדנציה שלו באוקטובר 2007 זכתה אשתו כריסטינה פרננדס דה קירשנר בנשיאות.
ב-10 בדצמבר 2019, אלברטו פרננדס מהמפלגה החוסטיסיאליסטית (שרצה תחת הסיעה "החזית של כולם") נכנס לתפקידו כנשיא, לאחר שהביס את יריבו מאוריסיו מאקרי בבחירות הכלליות של 2019.
ב-14 בנובמבר 2021, קואליציית המרכז-שמאל של סיעת השלטון הפרוניסטית בארגנטינה, "החזית של כולם", הפסידה את הרוב בבית הנבחרים בפעם הראשונה מזה 40 שנה, בבחירות של 2021. ניצחון סיעת המרכז-ימין "ביחד לשינוי" משמעותו שנתיים קשות לנשיא המכהן אלברטו פרננדס, שגם הפסיד את שליטתו המוחלטת בסנאט (35 סנאטורים מתוך 72), מה שיקשה עליו לקדם תהליכים, גם במערכת המשפטית. זה גם יאלץ אותו לנהל משא ומתן עם האופוזיציה על כל הצעת חוק שהוא ישלח לבתי המחוקקים.[1][2]
מפלגות פוליטיות בארגנטינה
שתי המפלגות הגדולות בארגנטינה הן המפלגה החוסטיסיאליסטית, אשר דוגלת בהשקפה הפרוניסטית שפיתח חואן פרון בשנות ה-40, ומפלגת האיחוד האזרחי הרדיקלי שנוסדה בשנת 1981.
קישורים חיצוניים
ארגנטינה, פוליטיקה וממשל, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Argentina’s Peronists set to lose control of Congress, אל-ג'זירה, 15 בנובמבר 2021 (באנגלית)
- ^ Hugh Bronstein, Nicolás Misculin, Argentina's Peronists on the ropes after bruising midterm defeat, רויטרס, 15 בנובמבר 2021 (באנגלית)
35662441פוליטיקה של ארגנטינה