פוגרום: קישינב ונפתולי ההיסטוריה

פוגרום: קישינב ונפתולי ההיסטוריה
Pogrom: Kishinev and the Tilt of History

מידע כללי
מאת	סטיבן זיפרשטיין
שפת המקור	אנגלית
סוגה	היסטוריה
נושא	פרעות קישינב
מקום התרחשות	קישינב
תקופת התרחשות	תחילת המאה ה-20
הוצאה
הוצאה בשפת המקור	Liveright
מספר עמודים	288
הוצאה בעברית
הוצאה	עם עובד
תרגום	אינגה מיכאלי
מספר עמודים	343

פוגרום: קישינב ונפתולי ההיסטוריה (באנגלית: Pogrom: Kishinev and the Tilt of History) הוא ספר מאת ההיסטוריון סטיבן זיפרשטיין, שיצא לאור באנגלית ב-2018 ובעברית בהוצאת עם עובד בתרגום של אינגה מיכאלי במרץ 2025. הספר בוחן את אירועי פרעות קישינב בכמה היבטים והוא כולל שורה של פרשנויות חדשות ושונות מהמקובל, הן ביחס לגורמים שהובילו לפוגרום, הן ביחס לפרטים ההיסטוריים והן ביחס לסיקור ולהשפעה שהיו לו.

תקציר הספר

ממרחק של יותר ממאה שנה, ובאמצעות סדרה של מחקרים ומסמכים שלא היו זמינים בעבר, זיפרשטיין חוקר את אירועי קישינב במבט עדכני ומפריך שורה ארוכה של מיתוסים, ובהם המיתוס לפיו הממשלה הרוסית עמדה מאחורי הפרעות והמיתוס שטופח על ידי חיים נחמן ביאליק בפואמה המפורסמת בעיר ההרגה על הפסיביות של הגברים היהודים בזמן הפרעות. זיפרשטיין גם חושף את הדמות שעמדה ככל הנראה מאחורי כתיבתם של הפרוטוקולים של זקני ציון בגרסת המקור, פאבל קרושבאנו, אנטישמי שהשפיע גם על פרעות קישינב באופן משמעותי, ומנתח את ההשפעות ארוכות הטווח של הפוגרום.

הפרק הראשון מנתח באופן ספרותי ותרבותי את ההשפעה של אירועי קישינב ביצירת המושג 'פוגרום' בהתייחס דווקא לפרעות ביהודים וחדירתו לתרבות, לתיאטרון ולספרות בתחילת המאה ה-20, כולל השוואות עתידיות לפעולות של צה"ל במלחמת העצמאות. הוא מנתח את הסיבות שהובילו לסיקור חסר הפרופורציות של אירועי קישינב ביחס לאירועים דומים אחרים, וקובע כי הדבר נובע משילוב של קרבתה לגבול הרומני החדיר, מפעילותם המהירה של נציגים בקהילה מול התקשורת העולמית ומיעילותם של כמה עיתונאים, וכמו גם תמונת הזוועה שהציגה את עשרות הגופות ופרצה לתודעה העולמית. כך הוא קובע:

"העובדה שהיה אפשר לתפוס כעת את כל הנשחטים בתצלום אחד שהודפס שוב ושוב - כש45 מהיהודים המתים והעטופים בתכריכים מונחים על רצפת בית החולים היהודי בעיר - תרמה מאוד לביסוס הפוגרום כטרגדיה שאין דוגמתה".

בפרק השני מספק זיפרשטיין הצצה לקישינב של אותם ימים, מנתח את הרכבו האנושי של אזור בסרביה - שהיה נתון במחלוקת וכמה מדינות לטשו אליו את עיניהן - ואת מצבם הכלכלי של תושביו, וקובע כי הקבוצות האתניות המרובות שחיו בו "חיו במידה רבה של הפרדה זו מזו, אך גם בשלום ידידותי". הוא מנסה להבין בכל זאת את שרשי המתיחות ששררו מתחת לפני השטח ואת הכוחות החברתיים שהובילו לבסוף לפרוץ הפרעות, כולל השפעתם ונוכחותם הבולטת של יהודים רבים בעיר, אל מול קיומו של קן אנטישמי פעיל גם הוא ודעות קדומות שהאמינו עדיין בעלילת הדם העתיקה של שחיטת ילד נוצרי לצורכי פולחן יהודי.

הפרק השלישי מתאר את התפתחות אירועי הפוגרום צעד אחר צעד, החל מתפילות חג הפסחא בכנסייה המקומית ב-6 באפריל 1903, שאחריהן החל הגל הראשון של הפרעות, שכללו בעיקר מעשי שוד והרס, אל תוך החמרת האירועים באותו לילה וביום שלמחרת, עם מעשי עינוי ורצח רבים ושיטתיים. זיפרשטיין מפריך את הטענות לפיהן הייתה יד מארגנת של הממשלה הרוסית מאחורי הפרעות, ומצביע על כך שהעובדות מוכיחות רק את קיומן של כנופיות אנטישמיות מקומיות ואת אזלת ידם של השלטונות, שהפעילו את הצבא באיחור ובאופן מגושם וחסר יעילות. עם זאת, הוא מציף גם את הטענות המצביעות על כך שלפחות חלק מהפורעים הגיעו מצוידים בידע מוקדם, כמו מקומות מגוריהם וזהותם של יהודים רבים ושל חנויותיהם, לצד טענות על קבוצות של תלמידים ופעילים שדחפו את האספסוף קדימה במהלך הפוגרום. הוא גם חושף שורה של מקרים בהם ניסו יהודים להתגונן ולהיאבק בפורעים, על אף הסיכוי המספרי שהיה נגדם וההתנהלות המשטרתית שנתנה גב לפורעים. הוא מספר למשל:

"כשפרצו הפורעים לחנותו של מרדכי בן אהרון ליטבק, הוא ובני משפחתו הכריזו שיירו בכולם אם לא יעזבו את המקום לאלתר, וכך עשו. במקומות אחרים נלחמו היהודים בסכיני מטבח ובאלות, עד שלעיתים קרובות הכריע אותם מספרם של הפורעים או כוחם הפיזי הרב... יחיאל פסקר... נתקל בדרכו חזרה הביתה בקבוצה גדולה של יהודים - לדבריו, הם היו מאתיים לפחות - שהתאספו בחצר היין, חמושים ומוכנים אלי קרב. הוא ראה את האלות שהחזיקו בידיהם ומסתבר שכמה מהם נשאו גם אקדחים".

הוא מפריך את האמינות של מכתב שיוחס בזמנו לויאצ'סלב פלבה ואשר היה מעין אקדח מעשן להוכיח את מעורבותה של הממשלה הרוסית בתכנון הפוגרום, ומראה כי אף שמזייפי המכתב קלעו לטעמו של פלבה, פלבה עצמו לא היה עושה זאת, הן משום שהוא לא שנא יהודים עד כדי עידוד פוגרומים והן משום שהוא היה חושש מחוסר היציבות הפוליטית והחברתית שאירועים מעין אלו היו מחוללים ברוסיה של אותם ימים. עם זאת, הוא מכיר בערכו של המכתב שסייע להפנות את האצבע המאשימה לעבר הממשל הרוסי, בעניין העולמי שעוררו הפרעות.

בפרק הרביעי עורך זיפרשטיין השוואה בין שיטת העבודה ותוצרי הסיקור של שניים שנשלחו לקישינב מיד לאחר המאורעות ואת השפעתם העולמית. מחד, חיים נחמן ביאליק שכתב על האירועים את על השחיטה ואת בעיר ההרגה, והבליט את מיתוס חולשתם של היהודים (שהיה, כאמור, לא מדויק בעליל) והשפיע על התנועה הציונית, על פיתוח נושא ההגנה העצמית בקהילות יהודיות, ובהמשך גם על הקמת ארגוני המחתרות וצה"ל. ומאידך, דיווחיו של מייקל דוויט, עיתונאי אירי ב"ניו יורק אמריקן" בבעלותו של ויליאם רנדולף הרסט, עם דעות אישיות הנוטות לאנטישמיות אבל הגינות עיתונאית, חריצות ודיוק בפרטים, שהובילו אותו לסקר את הקהילה היהודית באהדה ולמצב את קישינב כאירוע שמחייב את העולם להתייחס לגורלם של יהודי רוסיה.

הפרק החמישי עוקב אחרי דמותו המפוקפקת של פאבל קרושבאנו, עיתונאי רוסי אנטישמי מובהק שהעיתון בבעלותו הוביל וליבה את שנאת היהודים בקישינב, ומי שלאחר המאורעות היה למעשה המנסח והמפרסם של הגרסה הראשונה של הפרוטוקולים של זקני ציון. זיפרשטיין מצביע על הסיבות בגללן מחקרים קודמים על זהות מחברי הפרוטוקולים החמיצו את זהותו של קרושבאנו, ומראה שהפרוטוקולים בגרסתם המקורית לא היו יכולים להיכתב קודם לכן. הוא מפרט גם את סיפורו האישי של קרושבאנו, כולל הטענות על כך שהייתה לו אמא חורגת יהודייה, על כך שהכיר צעירה יהודייה שסירבה להינשא לו ועל יחסיו עם אחותו, שברחה מרוסיה עם בן זוג יהודי, התגיירה והתגוררה בבולטימור. זיפרשטיין מצביע על יחסי הגומלין בין הפוגרום ובין הפרוטוקולים, והעובדה שפעילותו הנמרצת של מנהיג הקהילה, יעקב ברנשטיין כהן, ביצירת קשר עם כלי התקשורת בעולם בעקבות הפוגרום, סיפקה לקרושבאנו את ההשראה לדמותו של 'זקן ציון' יהודי שמנהל את העולם.

הפרק השישי עוסק בהשפעות של הפוגרום, כולל הקמת האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים בארצות הברית על ידי ויליאם אינגליש וולינג ואשתו היהודייה אנה סטרונסקי שעסקו בתחילה בסיקור הפוגרומים ברוסיה ואז עברו להיאבק באפליה הגזענית נגד אפרו-אמריקאים, וכולל נטייתה של הקהילה היהודית המקומית בארצות הברית לחבור לשמאל הליברלי, ובאופן פרטני, פריצתה לתודעה האמריקנית של אמה גולדמן, שהתחוללה באמצעות קידום מופע על אירועי קישינב.

ביקורת

בניו יורק טיימס נכתב כי הספר הוא "עבודת מופת ספרותית". הבמאי והסופר היהודי ניקולס מאייר אמר כי כתב ספר משלו בהשראת ספרו של זיפרשטיין. בביקורת ספרים באתר "טאבלט" נטען כי הספר ניתץ מיתוסים רבים שצמחו בעקבות אירועי קישינב.

ראו גם

• פרעות קישינב
• בעיר ההרגה
• פאבל קרושבאנו
• הפרוטוקולים של זקני ציון

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פוגרום: קישינב ונפתולי ההיסטוריה41048128Q60785811