משה סילמן

משה סילמן (26 בנובמבר 1954 – 20 ביולי 2012), היה פעיל במחאה החברתית בישראל שנקלע למצוקה כלכלית ובריאותית ממושכת והצית עצמו מול מצלמות התקשורת כאקט מחאה, במהלך הפגנה לציון שנה למחאת האוהלים ב-14 ביולי 2012. סילמן נכווה אנושות, אושפז בבית חולים, ונפטר מפצעיו שבוע לאחר מכן.

הנסיבות שקדמו להצתה העצמית

משה סילמן נולד בשנת 1954, והיה רווק ללא ילדים. הוא שהה שנים אחדות בארצות הברית, וכשחזר הקים עסק הובלות בשם "מיקה שינוע" שהפעיל ארבע משאיות.

בשנת 2002 חויב בדמי ביטוח לאומי בסך 15,000 ש"ח, ומשלא שילם אותם עקב מחלוקת על ההצדקה לחיוב, עוקלה משאיתו על ידי המוסד לביטוח לאומי. המשאית נמכרה כעבור כשנה, לאחר שסילמן לא שחרר אותה, בין השאר עקב שביתות בביטוח הלאומי. סילמן הגיש תביעת נזיקין נגד המוסד לביטוח לאומי, בה טען שנגרמו לו נזקים של יותר מ-4.5 מיליון ש"ח עקב עיקול המשאית. בקשתו לפטור מאגרת בית-משפט נדחתה, לאחר שרשם בית המשפט חגי ברנר קבע כי "סכום התביעה מופרך על פניו, וכמוהו הניסיון לקשור קשר סיבתי בין מחדליו של המוסד לבין הנזק שנגרם למבקשים". על החלטה זו הגיש סילמן בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך נדחה בנימוק שעליו לערער בבית המשפט המחוזי. ערעורו של סילמן לבית המשפט המחוזי ת"א נדחה על ידי חגי ברנר, בכובעו כשופט מחוזי בפועל.

בשנת 2004 הקים חברה לייצור אדניות פלסטיק שקופות, אליה צירף כשותפה ומשקיעה את דודתו. מיזם זה נכשל, וסילמן תבע פיצויים מהספקים של החברה. תביעתו נדחתה, תוך שהשופטת מתחה ביקורת על כישוריו העסקיים של סילמן: "מנתוני התיק עולה כי לא בחלום עסקינן כי אלא ככל הנראה בפנטזיה, וחבל שסילמן בוחר להפנות את חיציו לכל הגורמים שדווקא ניסו לסייע בידו ככל שניתן בפרויקט זה, מבלי ששולם להם דבר עבור עבודתם".

בשנת 2005, לאחר קריסת עסקיו, פונה סילמן מדירתו ועבר לגור עם אמו בבת ים, שם עבד כנהג מונית. לאחר מות אמו ועיקול דירתה, עבר לגור בשכירות. בשנת 2011 עבר להתגורר בחיפה. כיוון שפשט רגל ולא שילם את חובותיו, רישיון הנהיגה שלו נשלל ממנו, וכך נשללה ממנו היכולת להתפרנס כנהג מונית. באותה התקופה עבר רצף אירועים מוחיים, ולכן בית המשפט סירב להחזיר לו את רישיון הנהיגה. הוא פנה למוסד לביטוח לאומי, בבקשה להכיר בנכותו, אך זכה באחוזי נכות נמוכים. בסיוע עמותת "רבנים למען זכויות האדם", הוא הוכר במאי 2012 כנכה בדרגת נכות 100% אך ב-50% נכות תפקודית, וקיבל קצבת נכות בסך 2,300 ש"ח לחודש.

פניותיו למשרד השיכון בבקשה לסיוע בשכר דירה נדחו, משום שבעבר הייתה דירה בבעלותו ומשום תביעה שהגישו אחיותיו כנגד הבנק שעיקל את דירת אמם. במקביל פנה לחברת "עמידר" בבקשה לדיור ציבורי, אך נדחה משום שלא עמד בקריטריונים. פנייתו למחלקת הרווחה של עיריית חיפה נדחתה אף היא, ונאמר לו שהמחלקה תוכל לעזור לו רק לאחר שיהיה דר-רחוב. ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, יו"ר השדולה למען הדיור הציבורי, פנתה בשמו של סילמן למנכ"ל משרד השיכון. אך גם פניותיה נכשלו. משרד השיכון הודיע שוועדה מיוחדת תדון שוב בבקשה שלו בספטמבר, אך סירב לתת סיוע חירום כדי למנוע ממנו להגיע למצב בו הוא חסר בית.

סילמן הבהיר לכל הגורמים שטיפלו בו, שהוא לא יגיע לרחוב. לדבריו, לאחר שתרם למדינה כל חייו, חובתה של המדינה לעזור לאזרחים במצבו. בעבר כבר איים לפגוע בעצמו, אך איומיו לא הביאו את גורמי הרווחה לפתור את בעיותיו. בתגובה לאיומיו, טענה נציגת הוועדה הפסיכיאטרית במוסד לביטוח לאומי כי מי שמאיים להתאבד לא מתכוון להתאבד, ופקידת עמידר ביקשה ממנו רק שלא יעשה זאת במשרדי עמידר.

פעילותו במחאה החברתית וההצתה העצמית

משה סילמן הצטרף לפעילויות מחאת האוהלים בקיץ 2011, במסגרת "החזית החיפאית", קבוצת פעילי המחאה החברתית שהתגבשה בחיפה, וסייע בארגון אירועי מחאה בחיפה. סילמן דגל בנקיטת קו אקטיבי, שנתפס כפוליטי יותר, או ישיר יותר, מהקו שאפיין את פעילות "החזית החיפאית". הוא ביקר את המגמות המצמצמות שביקשו למקד את המחאה בשינוי תודעה במסגרת הקיימת. לשיטתו, המחאה חייבת להיות פוליטית, וצריכה להתבטא בהקמת מפלגה, שמטרתה "להעיף את ביבי", לדבריו. הוא קרא למחאה פעילה, דוגמת פלישה לדירות ריקות במסגרת המאבק למען דיור ציבורי.

ב-14 ביולי 2012 באקט מחאה הפגנתי, סילמן הצית עצמו בהפגנה לציון שנה למחאה החברתית. במכתב ההתאבדות שחילק בטרם ההצתה, הוא האשים את מדינת ישראל ואת מערכת הרווחה בכישלונן לטפל באוכלוסיות המוחלשות ובאנשים במצבו. הוא האשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר האוצר יובל שטייניץ, האחראים למדיניות הכלכלית שהביאה אותו, לתפיסתו, למעשה ההתאבדות. עוד האשים בעלי תפקידים במוסד לביטוח לאומי ובמערכת המשפט, אותם תפס כנושאים באחריות אישית לעוול שנגרם לו, לדבריו.

לאחר שהצית עצמו, הועבר סילמן לבית החולים איכילוב, הקרוב ביותר למקום ההצתה. בבית חולים זה אין יחידה לטיפול בכוויות, ולכן הועבר לבית החולים שיבא, בו יש יחידת כוויות. אולם, סילמן נאלץ להמתין במחלקת טיפול נמרץ כללי, משום שכל המיטות ביחידת הכוויות היו תפוסות. משה סילמן נפטר מפצעיו ב-20 ביולי 2012, ונקבר בבית העלמין הדרום בבת ים.

בעקבות ההצתה העצמית

לוח זיכרון למשה סילמן, במקום שבו הצית עצמו, ברחוב קפלן בתל אביב

ראש הממשלה, בנימין נתניהו ציין, בעקבות ההצתה העצמית של סילמן, כי "המדובר בטרגדיה אישית גדולה". שר החינוך, גדעון סער, אמר: "המעשה צריך להזכיר לכולנו את המצוקה היומיומית כחברה וכפרטים, שצריך להיות רגישים וקשובים למצוקת הזולת ולסייע ולעזור ככל שניתן. הדבר החשוב הוא להבין את הרקע לדברים, להבין את המצוקה שמתוכה יכול דבר כזה להתבצע ולהיות רגיש לה."

ח"כ שלי יחימוביץ' הגיבה למותו של סילמן: "התאבדות היא תשובה חריגה ומזעזעת לקושי ולסבל, אבל אל לנו לשכוח את ההקשר: ההקשחה הלא אנושית בתנאי הזכאות לדיור ציבורי, פרימת רשת הביטחון הסוציאלי עד שיש בה חורי-ענק שרבים נופלים דרכם לתהום; ומאבק ההישרדות של בעלי העסקים הקטנים והבינוניים. גורלו של סילמן הוא במידה רבה תוצאה של קריסתה של מדינת הרווחה, ועלייתה של כלכלת ג'ונגל דרוויניסטית."

בשיח הציבורי, היו שהשוו את משה סילמן ליאן פאלאך או מוחמד בועזיזי, וראו במנהיגי המדינה ובראשם בנימין נתניהו את האשמים במצבו. לעומתם, היו שראו בו אדם הלוקה בנפשו, אשר נסיבות חייו הביאו אותו לצעד של יאוש. מבקרי הממשלה אימצו את הנרטיב של התעמרות הרשויות בסילמן ואת הכשלים במערכת הרווחה, שלא הצליחה לטפל במקרהו של סילמן. לעומתם, מצדדי הממשלה נטו לראות את הפן האישי והטראגי במסלול חייו של משה סילמן.

בעקבות הפרסום הרב לו זכה מעשה ההצתה, החל אפקט ורתר שהביא לניסיונות התאבדות נוספים, של אנשים במצוקה כלכלית ונפשית שנואשו ממערכת הרווחה. עקיבא מפעי, נכה צה"ל בן 45, הצית עצמו יומיים לאחר מותו של סילמן, ומת מפצעיו. סילמן ומפעי (וכן עוד שני מציתי-עצמם אחרים) זוכים להבלטה מיוחדת במחזה "נפילה בשידור חי" של אריה קרישק שהועלה בסתיו 2014 בכיכובו של אלכס אנסקי.

ממשלת ישראל הכריזה על הקמת צוות "אורות אדומים" במוסד לביטוח לאומי, לטיפול חירום במקרים קיצוניים, אך העובדים הסוציאליים התלוננו שלא ניתנים להם כלים לטיפול במצוקות. לדבריהם, העובדה היא כי מרבית הפניות לרווחה, הן בשל מצוקת דיור והן בסיוע מול המוסד לביטוח לאומי, מובילות להתגברות ניסיונות אובדניים ומעשי ייאוש מצד אזרחים במצוקה. זאת לאחר שהם מבינים כי אין בידי העובדים הסוציאליים יכולת ממשית לסייע להם.

קישורים חיצוניים

• רוני לינדר-גנץ, אורן מג'ר, סיפורו של משה סילמן – האיש שהחליט "לזעזע את המדינה", באתר TheMarker‏, 15 ביולי 2012
• קובי מנדל, גלעד גרוסמן וניר יהב‏, הדרך לייאוש: סיפורו של המפגין שהצית עצמו, באתר וואלה!‏, 15 ביולי 2012
• אלי סניור, החוב, השביתה והעיקול. כך התרסק משה סילמן, באתר ynet, 15 ביולי 2012
• שחר חי וכרמית ראובן, מת משה סילמן, שהצית עצמו בהפגנת המחאה, באתר ynet, 20 ביולי 2012
• רויטל חובל, דן אבן, מת מפצעיו משה סילמן שהצית את עצמו בהפגנת המחאה החברתית, באתר הארץ, 20 ביוני 2012
• גיא קצוביץ', ‏הצד שני של ההצתה: מה אמר ביהמ"ש על סילמן ב-2009?, באתר גלובס, 15/07/2012

הדיון הציבורי:

• תהל פרוש, מי רוצה להיות משה סילמן?, באתר הארץ, 15.7.12
• סיפורו של משה סילמן, באתר המחאה החברתית, 15 ביולי 2012
• עומר צנגוט, הוא שרף את עצמו כדי שנתעורר, באתר העוקץ, 18 ביולי 2012
• דני גוטוויין, לא אישי, פוליטי, באתר הארץ, 20 ביולי 2012
• אביגדור פלדמן, לינץ'? תלוי את מי שואלים, באתר הארץ, 15 במרץ 2018

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25425353משה סילמן