עבד לווה לאיש מלווה

עבד לווה לאיש מלווה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר משלי, פרק כ"ב, פסוק ז'
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף ל"א עמוד ב'
משנה תורה	הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ו', הלכה ז'
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן ט"ז, סעיף א'

עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה הוא פתגם מתוך ספר משלי, העוסק ביחסים שבין מּקבל הלוואה לבין נותן ההלוואה. לפי האמור בו בכל הלוואה נוצרת מחייבת בין מקבל ההלוואה לנותן ההלוואה בצורה הדומה ליחס שבין עבד לאדוניו. להיגד זה יש משמעויות משפטית במשפט העברי בנוגע לקביעת מקום הדיון, וכן בדיני הראיות.

מקור ופרשנות

בספר משלי, פרק כ"ב, פסוק ז' נאמר: ”עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל, וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.” רבי אברהם אבן עזרא והמלבי"ם ראו בפסוק זה תיאור של תופעה שלילית, בה עשיר עושה שימוש בעושר שלו כדי לשלוט על עניים, וזאת לעומת עשיר טוב עין שנותן לעניים מלחמו.

פרשנים אחרים רואים בכתוב זה משל לצורך של עם הארץ לקבל תורה מתלמיד חכם, עם הארץ דומה ללווה ותלמיד חכם דומה למלווה.

השלכות במשפט העברי

לפי המובא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"א עמוד ב', כאשר המלווה דורש שהדיון על ההלוואה יתקיים ב"בית הוועד" והלווה אינו מעוניין בכך, אלא רוצה שהדיון יתקיים בעיר שבה הם מתגוררים, שומעים למלווה, ואילו כאשר הלווה הוא שמעוניין בהליכה למקום הוועד אין שומעים לו.

במסכת בבא בתרא, דף קע"א עמוד ב' מובא שכאשר אבד למלווה שטר החוב הוא יכול לדרוש שיפרעו לו את החוב כנגד כתיבת "שובר", וזאת משום "עבד לווה לאיש מלוה".

חובות שלא נוצרו על ידי הלוואה

בנוגע לכתיבת שובר כתבו תוספות שההנמקה "עבד לווה לאיש מלווה" תקפה גם לגבי חובות שלא נוצרו על ידי הלוואה, כמו כתובה, אחריות נכסים. לגבי קביעת מקום הדיון כתב הרמב"ם שהדין תקף גם לגבי נגזל וניזק: ”אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופין את הלוה ועולה עמו, שנאמר עבד לוה לאיש מלוה, וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות, כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה”.

קישורים חיצוניים

• עבד לוה לאיש מלוה, באתר אסיף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

עבד לווה לאיש מלווה40706526