סעדי שיראזי
 |
אבו מוחמד מושרפודין מוסלה בן עבדאללה בן מושרף[1] המוכר יותר בשם העט סעדי שיראזי (בפרסית: Saʿdī Shīrāzī; נולד 1210; נפטר בין השנים 1291–1292), היה משורר וסופר פרוזה פרסי[2][3] הוא זכה להכרה בזכות איכות כתביו ועומק מחשבותיו החברתיות והמוסריות. סעדי נחשב לאחד מגדולי המשוררים בספרות הקלאסית, וזכה לכינוי "אמן הדיבור" או "חוכמת המילים" בקרב חוקרי השפה הפרסית. הוא צוטט גם במסורות המערביות.[2] ספרו, בוסתאן, דורג כאחד ממאה הספרים הגדולים בכל הזמנים על ידי הגרדיאן.[4]
רקע
תאריך לידתו של סעדי משיראז אינו ודאי; רוב החוקרים סבורים כי נולד בשנת 1209 או 1210.[5] הוא היה יליד העיר שיראז,[5] בירת מחוז פארס.[6] מאז 1148, המחוז היה תחת שלטון השושלת הסלג'וקית, שושלת פרסית ממוצא טורקמני.[7][8]
קיימת אי ודאות בנוגע לחייו של סעדי.[5][9] אף שכתביו, ובמיוחד בוסתאן וגוליסתאן, כוללים זיכרונות שנראים אוטוביוגרפיים, רבים מהם אינם סבירים מבחינה היסטורית וככל הנראה בדויים או נכתבו בגוף ראשון לצורך אפקט רטורי. אף ההתייחסויות המוקדמות ביותר אליו בספרות חיצונית שונות בפרטים מכריעים. שמו האמיתי אף הוא אינו ודאי. במקורות, שמו המלא – הכולל את שמו הפרטי, התואר (לקב), הכינוי (כוניה) והפטרונימי – מופיע בכמה צורות שונות.[5]
האזכור הקדום ביותר לשמו המלא של סעדי מופיע ביצירתו של אבן אל-פוואטי, תַלְחִיס אל-מַגְ’מַע אל-אַדַב פִי מֻעְגַ’ם אל-אַלְקַאב ("תקציר של קובץ החוכמות בנוגע ללקסיקון התארים"), שנכתבה לפני 1323. באיגרת משנת 1262 פנה אבן אל-פוואטי אל סעדי בבקשה לדוגמאות משירתו בערבית, וציין את שמו כ"מוסלה אל-דין אבו מוחמד עבדאללה בן מושרף". החוקר האיראני סעיד נפיסי תמך בגרסה זו.
עם זאת, חוקרים רבים מעדיפים את הגרסאות שמופיעות בכתבי יד מוקדמים של יצירות סעדי. האיראנולוג הבריטי אדוארד גרנוויל בראון, בהתבסס על כתב יד משנת 1328, טען כי שמו המלא היה "מושרף אל-דין בן מוסלה אל-דין עבדאללה". בעקבותיו, חוקרים מערביים נוספים כמו ארתור ג'ון ארברי, יאן ריפקה ור. דייוויס אימצו את הנוסח "אבו עבדאללה מושרף אל-דין מוסלה", הכולל את הפטרונימי "עבדאללה" כשם האב.[5]
החוקר האיראני זביהוללה ספא הסיק כי "מוסלה" היה שמו הפרטי של סעדי, וקבע כי שמו המלא היה "אבו מוחמד מושרף אל-דין מוסלה בן עבדאללה בן מושרף". מסקנתו התבססה על הקדמה לאחת מהאסופות העתיקות ביותר של כתבי סעדי, שנערכה בשנת 1326 על ידי בן עירו עלי בן אחמד בן אבו בכר ביסוטון. גרסה דומה מופיעה גם בכתביו של המשורר הפרסי ג'אמי בספרו נפהאת אל־אונס (נפטר 1492), והיא נתמכת גם בידי האיראנולוג האמריקאי פול א. לוסנסקי.[5]
שם העט "סעדי" שבו השתמש המשורר אינו שנוי במחלוקת, שכן הוא מופיע באופן עקבי ביצירותיו ומשמש כחתימה בכל הגזאלים שכתב. עם זאת, מקורו של השם מעורר השערות שונות. מאחר ששני שליטים משושלת הסלג'ורידים בשם "סעד" שלטו בתקופה שבה חי סעדי, סבורים חוקרים כי ייתכן והשם מבטא נאמנות לשושלת זו. החוקר האיראני עבדולחוסיין זרינקוב טען כי "סעד" או "בנו של סעד" היה גם שמו של בית המלוכה עצמו, ולכן ייתכן שסעדי בחר בשם זה כהבעת זיקה והוקרה לשושלת ששלטה בזמנו.[5]
ביוגרפיה
השכלה
נראה כי סעדי קיבל את חינוכו המוקדם מאביו, שהנחיל לו ערכי סובלנות שנשארו עמו לאורך חייו. במהלך גיל ההתבגרות של סעדי, אביו נפטר, והותיר אותו יתום. ככל הנראה בסביבות 1223/24, כאשר סעד הראשון הודח לזמן קצר על ידי גיאת' אל-דין פירשאה, סעדי, שעדיין היה נער, עזב לבגדאד כדי להמשיך את לימודיו שם. אבן אל-ג'וזי, חוקר מהאסכולה החנבלית, היה אחד ממוריו של סעדי בזמן שהיה סטודנט במלגה בניזאמיה של בגדאד.[5]
החוקר האיראני בדיעוזמאן פורוזאנפאר מצא הקבלות בולטות בין תורתו של סעדי לבין זו של המורה הסופי שהאב א-דין סוהרוורדי, מה שמרמז על אפשרות של קשר ביניהם. לאחר שסיים את לימודיו, סעדי בילה זמן רב במסעות ברחבי העולם האסלאמי. על פי דיווחים ממקור ראשון, הוא הרג כומר במקדש בהודו ונלכד על ידי הצלבנים בסוריה. לדברי לוסנסקי: "למרות מאמציהם של חוקרים כמו ה. מאסה וג'. א. בויל, הניסיון לשחזר מסלול מדויק של מסעותיו מעבודותיו הוא מוטעה." האיראנולוג חומה קטוזיאן בחן את הנתונים והסיק כי בעוד שסעדי ככל הנראה היה בעיראק, סוריה, ארץ ישראל וחצי האי ערב, לא סביר שהגיע מזרחה עד ח'וראסאן, הודו או קשגר.[5]
חזרה לשיראז
לאחר כמעט שלושים שנות מסעות, חזר סעדי לעיר הולדתו שיראז בשנת 1257, ככל הנראה כבר כשהוא נהנה ממעמד של משורר ידוע ומוערך. המוניטין שצבר נבע בעיקר מפרסום רחב של הגזאלים שכתב. עם שובו, גילה עניין רב בחידוש קשריו עם שושלת הסלג'ורידים, כפי שניכר בקצב המהיר שבו פרסם את יצירותיו המרכזיות בּוּסְתָאן וגוֹלֶסְתָאן*, הכוללות הקדשות לשליטי השושלת.
באודה קצרה מציין סעדי כי החלטתו לשוב לשיראז נבעה מהיציבות והפריחה שהביא השליט הסלג'ורידי אבו בכר בן סעד. עם זאת, ממלכת הסלג'ורידים לא האריכה ימים לאחר חזרתו: בשנת 1256 או 1257 הכיר אבו בכר בעליונותה של האימפריה המונגולית[5][8], ובשנת 1260 הלך לעולמו. את מקומו ירש בנו סעד השני, שנפטר כעבור 12 ימים בלבד. מותם של האב והבן היוו עבור סעדי נושא לקינות בשירתו.
את סעד השני ירש בנו בן ה־12, מוחמד הראשון בן סעד, ששלט בפועל תחת פיקוחה של אמו, תרכאן חאתון. סעדי שיבח את שניהם בשיריו.[5]
שושלת הסלג'ורידים החלה להתפורר במהירות בעקבות לחץ גובר מצד האימפריה המונגולית. לאחר מותו של מוחמד הראשון בן סעד, שניים מבני אחיו של אבו בכר מונו בזה אחר זה לשליטים מטעם השושלת. סעדי חיבר שלושה שירים לכבודו של השני מביניהם, סלג'וק שאה בן סלג'ור, במהלך שלטונו הקצר שנמשך חמישה חודשים בלבד בשנת 1263.
שלטונו של סלג'וק שאה הסתיים לאחר מרד ספונטני שבו היה מעורב תחת השפעת אלכוהול, ובעקבותיו הוצא להורג על ידי המונגולים. אלה העבירו את השלטון באופן רשמי לאביש חאתון, בתו הצעירה של סעד השני. עם זאת, שלטונה היה למעשה סמל בלבד, שכן שיראז שולבה בפועל תחת שלטון מונגולי עם נישואיה הכפויים של אביש חאתון למונגקה טמור, בנו של הולאגו חאן, שליט האילח'אנים. סעדי ככל הנראה הקדיש אחד משיריו גם לאביש חאתון.[5]
סעדי לא נראה כתומך בעליית האימפריה המונגולית. הוא חיבר שני קסידות (אודות) – אחת בערבית ואחת בפרסית – שקוננו על קריסת הח'ליפות העבאסית ומותו של הח'ליף האחרון אל-מוסתעסם ב-1258 במהלך ההתקפה המונגולית על בגדאד. למרות זאת, כתביו כוללים מספר שירים עם הקדשות דומות לשליטים המונגולים ולמנהלים הפרסים שלהם.[5]
אמיר אנקיאנו, אחד הבולטים שבהם, היה מושל שיראז בין 1268 ל-1272. סעדי כתב ארבע קסידות ומסה בפרוזה בשם דר תרביית-י יכי אז מלוכ עבורו. לדברי לוסנסקי: "אף אחד מהעבודות הללו אינו יכול להיחשב כפאנגיריק במובן הרגיל של המילה, שכן הן מורכבות בעיקר מעצות ואזהרות בנוגע להתנהלות נכונה של שליטים." השירים שכתב סעדי לשמס אל-דין חוסיין אלקאני, ראש לשכת הכתיבה בשיראז במשך שנים רבות, הם פחות זהירים בטון. שמס אל-דין ג'וויני, שר האוצר הראשי של האילחאנאת, מינה אותו לתפקיד זה. יחד עם אחיו עטא-מלכ ג'וויני, מחבר תאריך-י ג'האנגושאי, שמס אל-דין ג'וויני זוכה לכבוד בכמה מהגזאלים הבולטים של סעדי. מפגשו של סעדי עם שני האחים ג'וויני ועם שליט האילחאנאת אבקא בטבריז, שהתרחש בדרכו חזרה מעלייה לרגל למכה, הוא נושא לשני מסמכים המופיעים לעיתים קרובות בקבצות עבודותיו (אם כי לא נכתבו על ידו). קובץ של שירי קטעה (שירה חד-חרוזית) בשם סאהביה לכבודו של שמס אל-דין ג'וויני מופיע גם בכמה מכתביו המוקדמים של סעדי.[5]
קסידה קצרה למַגְ'ד אל-דין רומי – ששירת כקצין מנהלי בשיראז תחת שליט האילחאנאת ארגון חאן בין 1287 ל-1289 – היא ככל הנראה השירה האחרונה שניתן לתארך מאת סעדי. כמה שנים לאחר מכן, סעדי נפטר בשיראז. תאריכי המוות שניתנו במקורות מוקדמים נעים בין 1291 ל-1299. נפיסי הסיק כי סעדי נפטר ב-9 בדצמבר 1292 לאחר בחינה מדוקדקת של הנתונים הזמינים. ספא, בהסתמך על תאריך-י גוזידה שנכתב ב-1330 על ידי חמדאללה מוסטופי – הנרטיב האמין המוקדם ביותר ששרד – וכן על מקורות אחרים מהמאה ה-14, קובע כי סעדי נפטר שנה קודם לכן, בין 25 בנובמבר ל-22 בדצמבר 1291. היתרון בתאריך המוקדם יותר הוא שהוא מסביר מדוע כרוניקות שונות בנוגע לתאריך מותו של סעדי. מאחר שסעדי נפטר בחודש האחרון של השנה, ייתכן שכרוניקות זיכרון ציינו את שנת מותו או את השנה שלאחריה, בסוף תקופת האבל של 40 יום. לכן, לוסנסקי מציב את תאריך מותו כ-1291 או 1292.[5]
הקרטוגרף והחוקר הגרמני קרסטן ניבור ביקר בקברו של סעדי בשנת 1765 ותיאר את מצבו כירוד במיוחד באומרו כי "מבנה זה מוזנח מאוד וצפוי לקרוס אלא אם כן מוסלמי עשיר ירחם עליו ויתקן אותו." כמה שנים לאחר ביקורו, שליט שושלת זנד כרים חאן זנד הורה על שיפוץ המקום. במסגרת העבודות הוקם מבנה לבנים וטיח מעל הקבר, והוצב מעקה ברזל סביב המצבה.[10]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Hinds, Kathryn (2008). The City. Marshall Cavendish. ISBN 9780761430896. נבדק ב-2012-08-13 – via Google Books.
- ^ 2.0 2.1 "Encyclopedia Iranica".
SAʿDI, Abu Moḥammad Mošarref-al-Din Moṣleḥ b. ʿAbd-Allāh b. Mošarref Širāzi, Persian poet and prose writer (b. Shiraz, ca. 1210; d. Shiraz, d. 1291 or 1292), widely considered to be one of the greatest masters of the classical literary tradition.
- ↑ "Encyclopaedia Britannica".
Saʿdī, also spelled Saadi, byname of Musharrif al-Dīn ibn Muṣlih al-Dīn, (born c. 1213, Shīrāz, Iran—died Dec. 9, 1291, Shīrāz), Persian poet, one of the greatest figures in classical Persian literature.
- ↑ "The top 100 books of all time". TheGuardian.com. 8 במאי 2002.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 5.12 5.13 5.14 Losensky 2000.
- ↑ Shahbazi 2004.
- ↑ de Nicola 2020, p. 281.
- ^ 8.0 8.1 Spuler 1987, pp. 894–896.
- ↑ Rypka 1968, p. 250.
- ↑ Perry 1979, p. 277.
סעדי שיראזי41099317Q170302