לדלג לתוכן

קרן סימה בליליוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סימה בליליוס)

קרן סימה בליליוס היא הקדש ציבורי שנוסד בעקבות צוואתה של הנדבנית סימה בליליוס. הקרן עמדה במרכזו של סכסוך ציבורי ומשפטי ממושך בין העדה הספרדית לעדה האשכנזית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי.

רקע

סימה (שמחה) בליליוס (נולדה בשנות ה־30 של המאה ה־19) הייתה בתו של דוד יוסף עזרא ממנהיגי הקהילה היהודית בכלכותה ואשתו של איש העסקים עמנואל בליליוס, פעלה כנדבנית בקהילות היהודיות בכלכותה. ב-1862 בעלה עזב את הודו ועבר להונג קונג כדי להשתלב בעסקי האופיום ונישא לצעירה מקומית בשם - לי ווי אין.[1] סימה באה אחריו וגרה עימם בביתם.[2] לאחר פטירתו ב-1905 ניהלה בליליוס את עסקיו ועסקה בנדבנות. על שמה רחוב בשכונת גאולה בירושלים, הונצחה גם בנר תמיד בבית כנסת ריב"ז.[3]

נכדה היה עזרא בליליוס.[4]

הצוואה

בליליוס נפטרה בהונג קונג בנובמבר 1926 והותירה אחריה צוואה מפורטת, שנערכה באנגלית והופקדה בעיר.[5] הצוואה אושרה במרץ 1927, בדצמבר החלו הנאמנים לנסות לממש את הצוואה.

בצוואתה הורישה תרומות שונות למוסדות חינוך וחסד, אך הסעיף המרכזי בה קבע כי כל שארית רכושה – סכום שהוערך בכ־80,000 לירות שטרלינג – יועבר ל"בית הכנסת הראשי בירושלים". ניסוח כללי זה, שלא פירט לאיזה בית כנסת התכוונה, עורר מחלוקת חריפה באשר לזהות הזכאי לעיזבון.[5]

פולמוס הצוואה

בתי הכנסיות המרכזיים בירושלים
בית כנסת ריב"ז
פנים בית כנסת החורבה בתקופת הפולמוס

המחלוקת נסבה על השאלה איזה מוסד הוא "בית הכנסת הראשי בירושלים". מצד אחד טענה העדה האשכנזית כי הכוונה היא לחורבת רבי יהודה החסיד – בית הכנסת המרכזי של כוללות האשכנזים הפרושים בעיר. בעמדתם תמכו הרב הראשי האשכנזי הרב אברהם יצחק הכהן קוק ואישים נוספים.[5]

מן העבר השני טענה העדה הספרדית כי מדובר בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שברובע היהודי, ששימש במשך דורות כבית הכנסת המרכזי של העדה הספרדית. בעמדה זו תמכו הראשון לציון הרב יעקב מאיר ומנהיגי ועד העדה הספרדית.[5]

שני הצדדים ביקשו לעגן את עמדתם במסמכים היסטוריים, במסורת מקומית ובעדויות על תפילות וטקסים רשמיים שבהם השתתפו נציגי השלטון הבריטי. כך טענו האשכנזים כי הנציב העליון הרברט סמואל התפלל בחורבה, ואילו הספרדים הציגו תיעוד על תפילות ממלכתיות וטקסים חגיגיים שנערכו בבית הכנסת ריב"ז לציון אירועים רשמיים של הממלכה הבריטית וכיבוש ירושלים, כמו כן נטען שבליליוס הייתה מזרחית במוצאה ועל כן סביר שתרמה לבני קהילתה. האשכנזים טענו שסימה זה שם אשכנזי מה שמוכיח שמקור משפחתה מארצות אשכנז, טענתם הופרכה לאחר שאחותה העידה על מוצאם הבבלי.[5]

העימות חרג במהרה מעבר לוויכוח נקודתי על זהות בית הכנסת, והפך לדיון עקרוני בשאלת ההגדרה העדתית ובמעמדה של כל קהילה בירושלים. נציגי המחנה האשכנזי טענו כי הם מהווים כ־80% מתושבי העיר היהודים, ואילו הספרדים השיבו כי שיעורם של האשכנזים עומד על כ־55% בלבד, והדגישו מנגד את ריבוי מוסדות התורה והחסד שבניהולם. האשכנזים הוסיפו וטענו כי העדה הספרדית מייצגת בראש ובראשונה את צאצאי מגורשי ספרד, ולא את כלל בני קהילות המזרח; הספרדים מצדם השיבו כי גם הציבור האשכנזי מחולק לעשרות כוללים וחוגים, ואינו גוף מאוחד אחד.[5]

הדיונים המשפטיים, שהתנהלו בהונג קונג ובמקביל בירושלים, כללו עדויות של משפטנים משני הצדדים. עורך הדין ברנרד (דב) יוסף טען בשם האשכנזים כי ברירת המחדל בזהות יהודית היא אשכנזית, למעט יוצאי ארצות מסוימות. מנגד, עו"ד מאיר חי ג'יניאו גרס בשם הספרדים כי ההנחה הבסיסית היא זהות ספרדית, החריגים הם אשכנזים. משה דוד גאון שימש כמזכיר ועד העדה הספרדית וכעד מומחה מטעמם.[5]

החשש כי שלטונות המנדט ינצלו את המבוי הסתום כדי להפקיע את ההקדש ולהעבירו לפיקוח ממשלתי האיץ את ניסיונות הפשרה.[5]

הסדר הפשרה והקמת הקרן

יוזמי הסדר הפשרה
נורמן בנטוויץ'
מאיר לניאדו

בסופו של דבר, בתיווכו של המזכיר המשפטי של המנדט נורמן בנטוויץ' ועו"ד מאיר לניאדו, הושגה פשרה שלפיה ינוהל ההקדש באמצעות ועד משותף בן 12 חברים – 9 נציגים מטעם העדה הספרדית ו־3 מטעם העדה האשכנזית.[5] מועצת הרבנות הראשית מונתה לפקח על ניהול העיזבון.

נקבע כי 75% מהכנסות הקרן יוקצו למוסדות הקשורים לעדה הספרדית, ואילו 25% למוסדות העדה האשכנזית. כך נוסדה בפועל "קרן בליליוס" כהקדש ציבורי משותף.[5] ההסכם נחתם ב-2 ביולי 1930.

על אף שהקרן ספגה הפסדים בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 1929 והעלויות המשפטיות הגבוהות, הצליח מנהלה לרכוש נכסי נדל"ן בירושלים, ששימשו כהקדש קבוע ומניב לטובת חלוקת צדקה.[5]

ניהול הקרן בתקופת המדינה

ניהול הקרן הופקד בידי ועד העדה הספרדית בירושלים, שראה בה ביטוי למעמדו ההיסטורי כמוסד מרכזי של הקהילה הספרדית בעיר. הכנסות נכסי ההקדש יועדו לסיוע לנזקקים ולתמיכה במוסדות קהילה.[6]

לאחר קום מדינת ישראל נותרו חלק מנכסי ההקדש מעבר לקווי שביתת הנשק, עובדה שפגעה בהכנסות. בהמשך התעוררו מחלוקות פנימיות סביב ניהול נכסי הוועד והקרן.[6]

בשנת 1955 הגישו הרב צבי פסח פרנק[7] והרב בנימין רבינוביץ' תאומים תביעה לבית דין רבני נגד ועד העדה, בטענה כי אינו מקיים את חלקו בהסכם חלוקת הכנסות הקרן. הרב יצחק נסים מינה בית דין שיחקור את הפרשה. הוועד בראשות אליהו אלישר הפסיד בהליך, וההרכב הדייני[8] – ובו הרבנים יעקב עדס, בצלאל ז'ולטי ו־יוסף שלום אלישיב[9] – הטיח בו ביקורת קשה על אופן ניהול הכספים ועל העברות בלתי תקינות מכספי ההקדש.[6] טיעון מרכזי היה שינוי ייעוד הכספים מתרומות לנזקקים לבניית מוסד לימוד תורני-אקדמי. ועד העדה ערער לבית הדין הרבני הגדול אך הרכב של הרבנים יהושע פיטוסי,[10] שלמה שמשון קרליץ ואליעזר גולדשמידט דחה את טענותיהם.[11]

במטרה להסדיר את הניהול ולייצב את פעילות הקרן, מינה הראשון לציון הרב יצחק נסים חבר נאמנים חדש. אולם גם לאחר המינוי הועבר בפועל שיעור מופחת מן ההכנסות – כ־17% בלבד במקום 25% שנקבעו בהסכם – דבר שהעמיק את המתיחות והוביל לעימות ציבורי גלוי בין ועד העדה הספרדית לבין הרב נסים.[6]

בעקבות כך הוועד הספרדי תמך במועמדותו של הרב עובדיה יוסף לתפקיד הרב הראשי לישראל ולא ברב נסים שהיה ראשון לציון קודם לכם. כחצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד, כתב פסק לטובת ועד העדה אך פסק זה לא מומש בהוראת הרב יוסף עצמו. הדיון המשיך להתגלגל במשך מספר שנים והרב יוסף נמנע מלעשות שינוי בפועל.[12] בספרו יביע אומר[13] פרסם תשובה התומכת בעמדת הוועד הספרדי בסוגיית הקרן.[6]

בשנות ה־80, עם חקיקת חוק העמותות, פוצל ועד העדה הספרדית למספר עמותות נפרדות. חלק מנכסי הקרן נמכרו בשנים מאוחרות יותר לצורך כיסוי חובות מוסדות שהיו קשורים לוועד. הכנסות הקרן עומדות על חצי מיליון ש"ח בשנה.[6]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ נכדם סיימון צ’ואה-ג’ונסטון פרסם את סיפורם בספר בשם "בית הרעיות", כתר 2019
  2. ↑ גל לירן, משפחת בליליוס, באתר עלילונה, ‏24 במאי 2025
  3. ↑ אודי מזרחי צורף, צדקתה תאיר לעד, עתמול, 245 (תשע"ו) עמ' 8-10
  4. ↑ קותי פונדמינסקי, ממוסכניק ועד לבעל אימפריית מכוניות: משפחת הממון בליליוס, באתר mynet‏ ירושלים, 9 באפריל 2018
  5. ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 אריק קיציס, פרשת קרן בליליוס: המאבק על בית הכנסת הראשי בירושלים, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 8 בספטמבר 2024
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 ישראל שפירא, סימה בליליוס - האישה שהדיחה ראשון לציון, באתר קו 400, ‏12 בדצמבר 2019
  7. ↑ ועד העדה הספרדית, על חומותיך ירושלים, ירושלים תשל"ז, באתר אוצר החכמה, לדברי הועד הרב פראנק פעל בעיינים עצומות אחר הרב נסים
  8. ↑ הפסק התפרסם ב"פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל", כרך א, עמ' 353
  9. ↑ התשובה נדפסה בספרו קובץ תשובות חלק ו חו"מ קלח
  10. ↑ פרסם את הפסק בספרו שערי ישועה, חו"מ סימן נט
  11. ↑ הפסק התפרסם ב"פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל", כרך ב, עמ' 18-39
  12. ↑ אליהו אלישר, לחיות עם יהודי, ירושלים תשמ"א, עמ' 524, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  13. ↑ חלק ח, חשון משפט תשובה ז

קרן סימה בליליוס42792778Q138392265

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קרן_סימה_בליליוס&oldid=3637994"