נפרד אבל שווה
נפרד אבל שווה (מאנגלית: Separate but equal) היא דוקטרינה משפטית שרווחה בארצות הברית מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, ולפיה ניתן להגשים את עיקרון השוויון גם כאשר מתקיימת הפרדה גזעית, כל עוד ניתנים שירותים שווים לבני הגזעים השונים. בפועל היוותה כלי ממוסד לשמר פערים ובמקרים רבים במדינות הדרום אף העמיקה אותם.
הדוקטרינה הוכרזה כלא חוקתית אחרי מאבק משפטי ארוך ב-1954 בעקבות פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, אך חוקי ג'ים קרואו אשר אפשרו הפרדה על בסיס גזע המשיכו להתקיים עד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20.
רקע
ב-1861 פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית, בין היתר על רקע מחלוקות בנוגע לסוגיית העבדות. לאחר ניצחון מדינות האיחוד, שהתנגדו לעבדות, בוצעו מספר רפורמות, ובראשן התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, בו נאסרה העבדות, והתיקון ה-14 שאושר ב-1868 במטרה לעגן שוויון זכויות לאזרחי ארצות הברית, בהם השחורים ששוחררו מהעבדות.
במקביל, הקים הקונגרס את המשרד לפליטים, עבדים משוחררים ואדמות נטושות, שעסק בין היתר בשילוב העבדים המשוחררים בחברה. לאחר סיום תקופת השיקום, ב-1877, ניתנה למדינות השונות יד חופשית בפרשנותן את התיקון ה-14 ויישום עקרון השוויון שנקבע בו. חוק מוריל מ-1862, שהבטיח מימון פדרלי להשכלה הגבוהה תוך מתן אוטונומיה למדינות לגבי אופן המימון, תוקן ב-1890 באופן שאפשר חינוך נפרד, כל עוד מקפידים על שוויון במשאבים הניתנים לבתי הספר. בעקבות התיקון הקימו 17 ממדינות ארצות הברית מוסדות המיועדים לשחורים בלבד.
יישום הדוקטרינה
במספר פסקי דין שניתנו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי דוקטרינת "נפרד אך שווה" אינה סותרת את התיקון ה-14. בפסק דין פלסי נגד פרגוסון (1896) אושר חוק שנחקק בלואיזיאנה שהקצה קרונות רכבת נפרדים לשחורים וללבנים. בפסק דין קאמינג נגד מועצת החינוך של מחוז ריצ'מונד (1899) אושר העיקרון גם לגבי בתי ספר. בפרשת ברי קולג' נגד קנטאקי (1908) אישר בית המשפט העליון חוק שאסר במפורש על הקמת בתי ספר מעורבים. אף שדה יורה כל שירות שניתן ללבנים ניתן גם לשחורים (בנפרד), בפועל איכות השירותים שניתנה לשחורים הייתה ירודה משמעותית, ולא היה שוויון בהקצאת המשאבים לשירותים השונים.
רשויות מקומיות רבות שיתפו פעולה עם ארגונים שדגלו בהפרדה גזעית והיו כופים, לפעמים באמצעות איומים ואלימות, על בעלי עסק לבנים להימנע מלמכור לשחורים. כתוצאה מזה בסיטואציות רבות אמריקאים שחורים היו נוסעים במושב האחורי של האוטובוס מחוץ לעיר בשביל לרכוש עודפי מזון במחיר כפול. בחלק מהמקרים הם היו נכנסים בטעות לשכונה לבנה או לעסק הלא נכון והיו מותקפים על ידי המקומיים.
ביטול הדוקטרינה
ביטול ההפרדה הגזעית שהתאפשרה הודות לדוקטרינת "נפרד אבל שווה" הייתה אחד מיעדיה המרכזיים של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. בקיעים ראשונים בדוקטרינה התגלו ב-1950, בפסק דין שניתן בפרשת סוויט נגד פיינטר. תושב שחור של טקסס בשם הימן מריון סוויט ניסה להתקבל לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טקסס באוסטין, אך בקשתו נדחתה בשל גיזעו. באותה העת לא היו בתי ספר למשפטים המיועדים לשחורים בטקסס, וסוויט פנה לבית המשפט. בית המשפט בטקסס התמהמה בהחלטתו, מה שאפשר למדינה להקים בינתיים בית ספר למשפטים המיועד לשחורים ביוסטון (אוניברסיטת טקסס הדרומית), ותביעתו של סוויט נדחתה. בית המשפט לערעורים דחה את ערעורו, ובית המשפט העליון של טקסס לא אפשר לו להגיש ערעור נוסף. משכך, פנה סוויט לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בית המשפט העליון פסק כי אין שוויון בהקצאת המשאבים לשני המוסדות (בין היתר - בבית הספר ללבנים היו 16 מרצים במשרה מלאה לעומת חמישה בבית הספר לשחורים; בספריית בית הספר ללבנים היו כ-65 אלף כותרים, ובספריית בית הספר לשחורים רק כ-16 אלף; בית הספר ללבנים אפשר לתלמידים מגוון פעילויות במוסדות משפטיים שונים, ובבית הספר לשחורים הייתה גישה רק לבית משפט אחד; ועוד), ומשכך חובה על אוניברסיטת טקסס לקבל סטודנטים שחורים.
פסק דין בראון נגד מועצת החינוך
ערך מורחב – פסק דין בראון נגד מועצת החינוך
ביטולה הסופי של הדוקטרינה הגיע בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך מ-1954. בעידודה של התנועה לזכויות האזרח, הגישו 13 הורים שחורים מהעיירה טופיקה שבקנזס תביעה נגד מועצת החינוך של העיירה, בדרישה לאפשר לילדיהם ללמוד בבית ספר קרוב יותר לבתיהם, אף שיועד רק ללבנים. בניגוד לפרשת סוויט, ההורים לא טענו כי התנאים בבית הספר לשחורים פחות טובים מאשר בבית הספר ללבנים, אלא כי עצם ההפרדה מהווה אפליה.
בית המשפט בקנזס דחה את התביעה בהסתמכו על הלכת פלסי, ועל סמך העובדה כי אכן ניתנים שירותים שווים בשני בתי הספר. בבית המשפט העליון, בו אוחד הדיון עם מקרים דומים שעלו בדלאוור, דרום קרוליינה ווירג'יניה, נהפכה ההחלטה. נשיא בית המשפט העליון, ארל וורן, קיבל את טענות התובעים, ופסק כי "חינוך נפרד מפלה מעצם טיבו". בכך, קבע בית המשפט כי דוקטרינת "נפרד אבל שווה" מנוגדת לתיקון ה-14 לחוקה, ולפיכך אינה חוקתית.
יישום פסק הדין נתקל בתחילה בקשיים, שכן מדינות רבות סירבו לקבל את ההחלטה. המאבקים בעניין הגיעו לשיאם במשבר ליטל רוק ב-1957, לאחר שמושל ארקנסו הורה למשמר הלאומי למנוע את כניסתם של תשעה תלמידים שחורים לבית ספר תיכון בליטל רוק. רק לאחר שהנשיא דווייט אייזנהאואר שלח כוחות צבא לבית הספר התאפשרה כניסתם.
לאחר מתן פסק הדין בעניין בראון ניתנו פסיקות נוספות בהן פסל בית המשפט העליון הפרדות גזעיות. בין היתר, בפסק הדין בעניין בראודר נגד גייל (1956), שניתן על רקע חרם האוטובוסים של מונטגומרי והרשעתה של רוזה פארקס בכך שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן, נאסר על הפרדה גזעית בתחבורה ציבורית. בפרשת לאבינג נגד וירג'יניה (1967) פסל בית המשפט העליון חוק של מדינת וירג'יניה שאסר על נישואים בין-גזעיים.
המחוקק האמריקני נתן אף הוא את דעתו לסוגיה, וב-1964, לאחר מאבק ממושך, נחקק חוק זכויות האזרח (1964), שבין היתר אסר על הפרדה גזעית בשירותים הניתנים לציבור הרחב.
קישורים חיצוניים
