התפרקות ברית המועצות
.jpg) | |||
| מיכאיל גורבצ'וב, מנהיג ברית המועצות האחרון | |||
| חלק מהמלחמה הקרה וסתיו העמים | |||
|---|---|---|---|
| תאריכי המאבק | 16 בנובמבר 1988 – 26 בדצמבר 1991 (3 שנים) | ||
| מקום | |||
| הצדדים במאבק | |||
| |||
| דמויות בולטות | |||
| |||
| אירועים קשורים | |||
|
פירוק צ'כוסלובקיה איחוד גרמניה מחדש | |||
 | |||
התפרקותה של ברית המועצות (ברוסית: Распад СССР) הייתה תהליך ששורשיו במשבר כלכלי שפקד את ברית המועצות באמצע שנות ה-80 עד שנת 1991, כשאז התפרקה ברית המועצות למדינות המרכיבות אותה וחדלה להתקיים. ההתפרקות סימנה את סיום המלחמה הקרה.
רקע
הרקע להתפרקות ברית המועצות היה שילוב של משבר כלכלי עמוק, שחיקה פוליטית, מתחים לאומיים, מרוץ חימוש יקר מול ארצות הברית ואובדן אמון גובר בשלטון הקומוניסטי. ההתפרקות עצמה ב־1991 הייתה מהירה יחסית, אך הגורמים שהובילו אליה נבנו לאורך עשרות שנים.
לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה ברית המועצות למעצמת על. היא שלטה במזרח אירופה, החזיקה בצבא עצום והתחרתה בארצות הברית במסגרת המלחמה הקרה. בתחומים מסוימים היו לברית המועצות הישגים משמעותיים — תיעוש מהיר, פיתוח נשק גרעיני ותוכנית חלל מתקדמת שהגיעה לשיאה בשיגור הלוויין ספוטניק 1 ובטיסתו של יורי גגארין. עם זאת, מאחורי הישגים אלו הסתתרו בעיות מבניות עמוקות.
הכלכלה הסובייטית התבססה על תכנון מרכזי. המדינה קבעה מה לייצר, כמה לייצר וכיצד יוקצו המשאבים. המערכת הצליחה לפתח תעשייה כבדה ויכולת צבאית רחבה, אך הייתה פחות יעילה בייצור מוצרי צריכה, בחקלאות ובשירותים. במשך השנים נוצרו מחסורים כרוניים במזון, בדיור ובמוצרים בסיסיים. חנויות רבות סבלו ממדפים ריקים, והתפתחה כלכלה שחורה רחבה. בנוסף, מפעלים נמדדו בעיקר לפי היקף הייצור ולא לפי איכותו, דבר שהוביל לבזבוז משאבים ולחוסר יעילות.
בתקופת שלטונו של לאוניד ברז'נייב, בעיקר בשנות ה־70 וראשית שנות ה־80, נכנסה ברית המועצות לתקופה שכונתה מאוחר יותר "עידן הקיפאון”. הצמיחה הכלכלית האטה באופן משמעותי, החדשנות הטכנולוגית פיגרה אחרי המערב, והשחיתות במפלגה הקומוניסטית התרחבה. בכירים במפלגה נהנו מזכויות יתר, בעוד הציבור הרחב התמודד עם מחסור ואיכות חיים נמוכה יחסית למדינות המערב. במקביל, מרוץ החימוש מול ארצות הברית הפך לנטל כבד על הכלכלה הסובייטית. ברית המועצות השקיעה משאבים עצומים בצבא, בפיתוח נשק גרעיני ובשמירה על שליטתה בגוש המזרחי. בשנות ה־80, כאשר ממשלו של רונלד רייגן הגדיל את ההוצאות הביטחוניות האמריקאיות וקידם את יוזמת ההגנה האסטרטגית ("מלחמת הכוכבים”), גבר הלחץ הכלכלי על מוסקבה. גם המלחמה באפגניסטן (1979–1989) פגעה קשות ביוקרת המשטר. הפלישה הסובייטית נועדה לשמור על המשטר הקומוניסטי במדינה, אך הפכה למלחמה ממושכת ויקרה נגד המוג'אהדין האפגני. במהלך המלחמה נהרגו אלפי חיילים סובייטים, והיא הפכה בברית המועצות לסמל לשחיקה צבאית, למשבר כלכלי ולחוסר יכולתו של המשטר לפתור בעיות יסוד.
התהליך
בסוף שנות ה-70 נכנסה ברית המועצות למיתון כלכלי שהלך והחריף. בשנת 1985 הפך מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות[1]. בשלב זה הייתה הכלכלה הסובייטית במיתון עמוק ועמדה בפני התמוטטות יתרות מטבע החוץ שלה. מצב זה הניע את גורבצ'וב לבדוק צעדים להחיות את הכלכלה החולה.
לאחר ניסיון ראשון שבו לא הצליח לשנות דבר, הגיע גורבצ'וב למסקנה כי דרושים שינויים מבניים עמוקים. ביולי 1987 הכריז גורבצ'וב על תוכנית הרפורמה הכלכלית, פרסטרויקה (בנייה מחדש), ובמקביל על תוכנית הגלאסנוסט (פתיחות) במטרה להגביר את השקיפות בניהול המדינה. הרפורמות לא הבריאו את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והידרדר. במקביל נקלע הממשל הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים - המלחמה באפגניסטן, שבה תמכה ארצות הברית במורדים המוסלמים, ואסון צ'רנוביל שגרם לבעיות חמורות באוקראינה ובסביבתה.
המתיחות בין מזרח למערב שככה במהירות בין אמצע שנות ה-80 לסופן. אווירה זו הגיעה לשיאה בפסגה שנערכה במוסקבה בשנת 1989 בין מנהיגי ברית המועצות וארצות הברית, כאשר מיכאיל גורבצ'וב וג'ורג' בוש (האב) חתמו על הסכמי סטארט 1 (שהביאו עד סוף שנת 2001 להפחתת 80% ממאגרי הנשק הגרעיני שהיו קיימים באותה התקופה)[2]. בשנה שלאחר מכן התברר לברית המועצות כי היא לא תוכל עוד לסבסד את מחירי הגז והנפט וכי לא תוכל עוד להמשיך ולהחזיק את צבאה מבלי לרוקן את קופת האוצר שלה[3]. ברית המועצות הודיעה כי שטח הביטחון (בדמות מדינות הגוש המזרחי באירופה) הוכרז כלא-רלוונטי וכי אין בכוונתה להתערב בענייני הפנים של בעלות בריתה במזרח אירופה[4] (דוקטרינת סינטרה).
ב-7 בפברואר 1990 התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והסכימה לוותר על מונופול הכוח השלטוני שלה. במשך השבועות שבאו לאחר מכן 15 הרפובליקות המרכיבות את ברית המועצות ערכו בחירות רב-מפלגתיות, רבים מהמושבים בבתי הפרלמנט של מדינות אלה נכבשו בידי לאומנים אתניים. הרפובליקות החלו לעמוד על הריבונות שלהן והחלה "מלחמת חוקים" עם הממשלה המרכזית במוסקבה. הרפובליקות השתלטו על הכלכלות המקומיות שלהן והפסיקו להעביר את כספי המסים לקופתה של ברית המועצות, דבר שגרם לפגיעה נוספת בכלכלה הסובייטית והעמיק את המשבר הכלכלי במדינה[5].
בעקבות ביקורו של גורבצ'וב בווילנה בירת ליטא, בחודש ינואר 1990, יצאו המונים אל רחובות העיר כדי להפגין בעד עצמאותה של המדינה. ב-11 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה בליטא על החזרת עצמאותה של המדינה. בעקבות זאת, הצבא הסובייטי ניסה לדכא את התנועה הלאומית, ברית המועצות הטילה סגר כלכלי על המדינה הסוררת ואילו כוחות הצבא המוצבים על אדמתה של ליטא נשארו כדי לשמור על זכויותיהם של התושבים הרוסיים במדינה.
ב-30 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה של אסטוניה כי השליטה הסובייטית במדינה אינה חוקית עוד, והחלה בתהליך הקמה מחדש של המדינה האסטונית. תהליך הקמתה מחדש של לטביה החל ב-4 במאי 1990, כאשר המועצה העליונה של הרפובליקה נקבה בתאריך יעד להשלמתו.
ב-13 בינואר 1991, חיילים סובייטים מלווים באנשי ק.ג.ב., הסתערו על מגדל הטלוויזיה בווילנה, בירת ליטא, כדי לדכא את התקשורת הלאומנית. הפעולה הסתיימה ב-14 הרוגים לא חמושים. בעקבות פעולה זו יצאו לרחובות טביליסי, בירת גאורגיה הסובייטית (גאורגיה), מפגינים אנטי-קומוניסטיים בתמיכה בעצמאותה של ליטא[6].
ב-17 במרץ 1991 נערך משאל עם בברית המועצות. 76.4% מכלל המצביעים היו בעד המשך קיומה של ברית המועצות לצד הפיכתה לפדרציה רב לאומית שמרכז הכוח יועבר בהדרגה מהממשל המרכזי לרפובליקות עצמן, ולצד המשך הרפורמות בכלכלה ובחירויות האזרח[7]. הרפובליקות הבלטיות, ארמניה, מולדובה וגאורגיה, החרימו את משאל-העם. מנגד רפובליקות אחרות כגון אוקראינה ביצעו את משאל העם אך הוסיפו אליו שאלה נוספת לפיה ההישארות תותנה בהרחבה משמעותית יותר של השלטון העצמי, דבר אשר זכה גם הוא לרוב הקולות. דרך התוצאות ניסה גורבצ'וב לגבש קונצנזוס ציבורי לפיו האזרחים בעד שימור האיחוד אך בו זמנית דוגלים ברפורמות רחבות במבנה שלו.
ב-12 ביוני 1991 נבחר בוריס ילצין לנשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה. בחודש אוגוסט באותה שנה נערך הפוטש של אוגוסט - ניסיון הפיכה במטרה להפיל את משטרו של גורבצ'וב. לאחר מאבק קצר, שכלל יציאה המונית של מפגינים לרחובות ברחבי המדינה נגד ההפיכה, חוסל ניסיון ההפיכה והקושרים נעצרו. בין ההחלטות שהתקבלו כתוצאה מניסיון ההפיכה, הייתה אחת בעלת חשיבות סמלית עצומה - הסובייט העליון של רוסיה החליט להחליף את הדגל האדום הקומוניסטי בדגלה ההיסטורי של רוסיה, בצבעי לבן-כחול-אדום. הוא היה זה שחתם על הצהרת הריבונות הממלכתית של רוסיה הסובייטית שנה קודם לכן, ביוני 1990.
מהפכה זו זירזה את מה שנראה כתהליך בלתי נמנע. ב-24 באוגוסט 1991 התפטר מיכאיל גורבצ'וב מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בעקבות הודעתו של גורבצ'וב הואץ תהליך פירוקה של ברית המועצות ללא מעצור. עוד באותו היום הכריזה אוקראינה על עצמאותה[8], ב-27 באוגוסט הייתה זו מולדובה. וב-30 וב-31 באותו החודש עשו זאת אזרבייג'ן וקירגיזסטן, ואחריהן אוזבקיסטן ב-1 בספטמבר[9]. ב-6 בספטמבר הכירה מוסקבה בעצמאותן של אסטוניה, לטביה וליטא. ב-9 בספטמבר הכריזה טג'יקיסטן על עצמאותה, וב-21 בספטמבר הייתה זו ארמניה, ב-27 באוקטובר הכריזה טורקמניסטן על עצמאות.
ב-8 בדצמבר נפגשו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלארוס במינסק, בירתה של האחרונה והקימו את חבר המדינות, ואליהן הצטרפו שבועיים לאחר מכן הרפובליקות המרכז-אסייתיות, ארמניה ואזרבייג'ן[10]. גאורגיה הצטרפה בשנת 1993, אך פרשה מחבר המדינות ב-2009 לאחר עימות מזוין עם רוסיה; שלוש המדינות הבלטיות מעולם לא הצטרפו.
ב-25 בדצמבר 1991 התפטר מיכאיל גורבצ'וב מתפקידו כנשיא הסובייטי; דגל ברית המועצות הורד מארמון הסנאט בקרמלין והוחלף על ידי דגל שלושת הצבעים של רוסיה. ברית המועצות חדלה מלהתקיים[11].
השלכות
להתפרקות ברית המועצות ב־1991 היו השלכות פוליטיות, כלכליות, צבאיות וחברתיות רחבות, הן על המדינות שהרכיבו אותה והן על המערכת הבין־לאומית כולה. ההתפרקות סימנה את סיומה של המלחמה הקרה ואת קריסת הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה, אך גם יצרה מוקדי מתיחות חדשים שהשפעתם ניכרת עד היום.
אחת ההשלכות המרכזיות הייתה הקמתן של 15 מדינות עצמאיות במקום ברית המועצות, בהן רוסיה, אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, אסטוניה, ארמניה, אזרבייג'ן, גאורגיה, קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן ו-טג'יקיסטן. רוסיה הוכרה כיורשת העיקרית של ברית המועצות וקיבלה את מושבה הקבוע במועצת הביטחון של האומות המאוחדות.
מבחינה כלכלית, המעבר מכלכלה מתוכננת לכלכלת שוק היה קשה במיוחד. ברוסיה וברבות מהמדינות הפוסט־סובייטיות התרחש משבר כלכלי חריף במהלך שנות ה־90. מפעלים נסגרו, האינפלציה זינקה, חסכונות של אזרחים רבים איבדו את ערכם ורמת החיים ירדה באופן משמעותי. במקביל נוצרה שכבת אוליגרכים — אנשי עסקים שרכשו נכסים ממשלתיים לשעבר במסגרת תהליכי ההפרטה המהירים ולעיתים גם הבלתי־שקופים.
ההתפרקות הובילה גם לחוסר יציבות פוליטית וביטחונית במספר אזורים. סכסוכים לאומיים ואתניים פרצו בחלק מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר, בהם סכסוך נגורנו-קרבאך בין ארמניה ל־אזרבייג'ן, עימותים בגאורגיה ומלחמות צ'צ'ניה בתוך רוסיה. חלק מהסכסוכים הללו נותרו בלתי־פתורים במשך עשרות שנים והמשיכו להשפיע על היציבות באזור גם במאה ה-21.
מבחינה בין־לאומית, ארצות הברית נותרה לאחר 1991 מעצמת־העל היחידה בעולם. מדינות רבות במזרח אירופה ובמרחב הפוסט־סובייטי החלו להתקרב למערב, וחלקן הצטרפו בהמשך ל-נאט"ו ול־האיחוד האירופי. תהליך זה נתפס ברוסיה כאובדן השפעה אסטרטגית וכערעור מעמדה הבין־לאומי.
גם בתחום הצבאי והגרעיני היו להתפרקות השלכות משמעותיות. לאחר קריסת ברית המועצות נותר נשק גרעיני סובייטי בשטחן של רוסיה, אוקראינה, בלארוס וקזחסטן. במסגרת הסכמים בין־לאומיים, ובהם מזכר בודפשט מ־1994, הועבר רוב הנשק הגרעיני לרוסיה, בעוד אוקראינה, בלארוס וקזחסטן ויתרו על מאגרי הנשק הגרעיני שנותרו בשטחן.
ברוסיה עצמה נתפסה ההתפרקות בעיני רבים כטראומה לאומית. מיליוני רוסים מצאו את עצמם מחוץ לגבולות רוסיה החדשה, והמדינה איבדה שטחים, אוכלוסייה והשפעה בין־לאומית. תחושות אלו השפיעו על השיח הפוליטי והלאומי ברוסיה בעשורים שלאחר מכן, במיוחד בתקופת שלטונו של ולדימיר פוטין.
השפעות ההתפרקות נותרו רלוונטיות גם בשנות ה־2020. המתיחות בין רוסיה למערב, הרחבת נאט"ו מזרחה והמאבק על השפעה במרחב הפוסט־סובייטי הפכו לגורמים מרכזיים במדיניות החוץ הרוסית, בינהן הפלישה הרוסית לאוקראינה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- התפוררות האימפריה הסובייטית וההשלכות על ישראל והמזרח התיכון, (הקישור אינו פעיל, 24 בדצמבר 2019) "דפי אלעזר" מס' 15, יום עיון, מאי 1992
- דוד טברסקי, לעשות את רוסיה גדולה שוב, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 3 בינואר 2017
- תומר ריבל, התפרקות ברית המועצות (הקישור אינו פעיל, 24 בדצמבר 2019).
- מידע על התפרקות ברית המועצות בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ↑ גורבאצ'ב עם היבחרו: נוסיף לדבוק בדטנט, הארץ, 12 במרץ 1985
- ↑ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 255, Penguin Press, מסת"ב 1594200629
- ↑ Shearman, Peter (1995), Russian Foreign Policy Since 1990, p. 76, Westview Pess, מסת"ב 0813326338
- ↑ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 248, Penguin Press, מסת"ב 1594200629
- ↑ Acton, Edward,, (1995) Russia, The Tsarist and Soviet Legacy, Longmann Group Ltd (1995) מסת"ב 0-582-08922-0
- ↑ Hastening The End of the Empire, TIME Magazine, January 28, 1991
- ↑ 1991: March Referendum SovietHistory.org
- ↑ אוקראינה הכריזה עצמאות, חדשות, 25 באוגוסט 1991
- ↑ גם הן עצמאיות: קירגיזיה אוזבקיסטאן ואזרביג׳אן, חדשות, 1 בספטמבר 1991
- ↑ 11 מנהיגי חבר העמים נתנו לילצין את "הכפתור הגרעיני", חדשות, 22 בדצמבר 1991
- ↑ שלום למהפכן, חדשות, 26 בדצמבר 1991
התפרקות ברית המועצות43210548Q5167679