ניקולאי פודבויסקי
 | |
| לידה |
4 בפברואר 1880 קונאשיבקה, האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) |
|---|---|
| פטירה |
28 ביולי 1948 (בגיל 68) מוסקבה,  ברית המועצות |
| מקום קבורה | בית העלמין נובודוויצ'יה |
| מדינה |
ברית המועצות |
| השכלה | Chernihiv Theological Seminary |
| מפלגה | המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות |
| בת זוג | נינה פודויסקיה |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
ניקולאי איליץ' פודבויסקי (ברוסית: Николай Ильич Подвойский; באוקראינית: Микола Ілліч Подвойський; 4 בפברואר 1880 – 28 ביולי 1948) היה מהפכן בולשביקי רוסי, מדינאי סובייטי והקומיסר העממי הראשון לענייני צבא (שר ההגנה) של הרפובליקה הסובייטית הרוסית. הוא מילא תפקיד מרכזי במהפכה הרוסית ב-1917 וכתב מאמרים רבים לעיתון הסובייטי קרסנאיה גזטה (רו') כמו גם אודות ההיסטוריה המהפכה הבולשביקית.
ביוגרפיה
ניקולאי פודבויסקי נולד בכפר קונאשיבקה במחוז צ'רניהיב של ימינו, למשפחה אוקראינית, אחד משבעה ילדים של מורה לשעבר שהפך לכומר. בשנת 1901 סולק מסמינר צ'רניגוב עקב פעילות פוליטית. באותה שנה נרשם לפקולטה למשפטים בירוסלבל, והצטרף למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, תחת שם בדוי „מירונוביץ”. לאחר פירוק מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית בשנת 1903, הוא הפך לדמות מובילה בארגון הבולשביקי בירוסלבל. הוא נעצר בשנת 1904 ושוב בשנת 1905, על סיוע בארגון שביתה של עובדי הרכבת בעיר, אך שוחרר במהרה בשני המקרים. לאחר שנפצע במהלך הפגנה, הוא פנה לטיפול בגרמניה ובשווייץ. הוא חזר לרוסיה בשנת 1906, ועבד באופן בלתי חוקי כמארגן בולשביקי בסנט פטרסבורג, קוסטרומה ובאקו. בשנת 1913 הוא עבר להתגורר ליד סנט פטרסבורג כדי לארגן את הברחת הספרות הבולשביקית לרוסיה. הוא נעצר בנובמבר 1916, אך שוחרר במהלך מהפכת פברואר.[1]
במרץ 1917 צורף פודבויסקי לוועדה הבולשביקית של פטרוגרד (סנט פטרסבורג), ומונה לראש הארגון הצבאי הבולשביקי (אנ'). ארגון זה מילא תפקיד קריטי במהלך המהומות שאיימו להפיל את ממשלת המעבר הרוסית ביולי 1917.
לאון טרוצקי הודה כי "תחת פודבויסקי, ששלט בקלות בתפקידי הפיקוד, הוקם מטה כללי מאולתר... על מנת להגן על ההפגנה מפני התקפה, הוצבו מכוניות משוריינות בגשרים המובילים לבירה ובמעברים המרכזיים של הרחובות הראשיים".[2] לאחר דיכוי ההפגנות, פודבויסקי - לדברי טרוצקי - שינה גישתו מלהיות "פזיז מדי" ל"זהיר הרבה יותר",[3] אך למרות ספקנותו מילא תפקיד מרכזי במבצע הצבאי שהפיל את ממשלת המעבר בנובמבר 1917, כולל תכנון המבצע האחרון שהפיל את הממשלה, ההתקפה על ארמון החורף.
מיד לאחר המהפכה הבולשביקית בנובמבר 1917, מונה פודבויסקי לקומיסר העממי לענייני צבא (שר ההגנה) ועבד יחד עם ניקולאי קרילנקו ופבל דיבנקו, לפני שהוחלף על ידי ליאון טרוצקי, במרץ 1918. הוא היה ממייסדי הצבא האדום, אך לא היה מפקד צבאי חשוב. הוא איבד במהירות את השפעתו במהלך מלחמת האזרחים, שחלק ממנה בילה באוקראינה. בקונגרס המפלגה העשירי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית, במרץ 1920, הוא הציע לשחרר את הצבא ולהחליף אותו במערכת מיליציה מקומית, הצעה שלא זכתה לתמיכה ניכרת.[4]
בשנת 1920, פודבויסקי מונה ליו"ר המועצה העליונה לחינוך גופני (אנ'), שניהלה את מערכת האימון הגופני החובה של צעירים לפני גיוסם לשירות צבאי. ביולי 1921, במהלך קונגרס הקומינטרן השלישי במוסקבה, הוא ייסד את אינטרנציונל הספורט האדום (אנ'), שתפקידו, לדבריו, היה "להפוך את הספורט וההתעמלות לנשק של המאבק המהפכני המעמדי, לרכז את תשומת ליבם של הפועלים והאיכרים בספורט ובחינוך גופני כאחד הכלים, השיטה והנשק הטובים ביותר לארגון המעמדי ולמאבקם".[5]
בשנת 1923 הוא הודח מתפקיד יו"ר המועצה העליונה לתרבות גופנית והוחלף על ידי ניקולאי סמאשקו (אנ'), ובשנת 1926 הוא איבד את השליטה האפקטיבית בספורטינטרן לראש האינטרנציונל הנוער הקומוניסטי, ויסריון לומינדזה (אנ').[6] בשנים 1924–1930, פודבויסקי היה חבר בוועדת הפיקוח המרכזית (אנ'), ותומך נאמן של יוסיף סטלין נגד טרוצקי ואנשי אופוזיציה אחרים.
משנת 1935 הוא פרש לגמלאות והיה פנסיונר פוליטי (אנ'). הוא עסק בפעילות תעמולה, ספרותית ועיתונאית עד סוף חייו.
באוקטובר 1941, לאחר שלא התקבל לשירות צבאי עקב גילו, התנדב פודבויסקי להוביל את חפירת התעלות ליד מוסקבה.[7]
ב-28 ביולי 1948 נפטר ניקולאי פודבויסקי מהתקף לב במוסקבה. הוא נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה לצד מסדר כבוד צבאי.
קישורים חיצוניים
- ניקולאי פודבויסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ Haupt, Georges; Marie, Jean-Jacques (1974). Makers of the Russian Revolution: Biographies of Bolshevik Leaders. London: George Allen & Unwin. pp. 189–190. ISBN 0-04-947021-3.
- ↑ Trotsky, Leon (1967). History of the Russian Revolution, volume two. London: Sphere. pp. 43–44.
- ↑ Trotsky (1967). History of the Russian Revolution, volume three. p. 277.
- ↑ Carr, E.H. (1970). Socialism in One Country, 1924-1926, volume two. London: Penguin. p. 406.
- ↑ Carr, E.H. (1972). Socialism in One Country, volume 3. London: Penguin. p. 1002.
- ↑ Carr. Socialism in One Country, volume 3. p. 1004.
- ↑ "Пронин Василий Прохорович - Вспом. Предс. Моссовета | Репортаж". reportage.su. נבדק ב-2021-11-15.
ניקולאי פודבויסקי42116874Q2424014