ניסוי בית החולים של הופלינג

בשנת 1966, הפסיכיאטר צ'ארלס ק' הופלינג (Charles K. Hofling) ערך ניסוי שטח על ציות ביחסי אחות-רופא. במסגרת בית חולים, אחיות קיבלו הוראה מרופאים שלא הכירו, לתת למטופליהן מה שיכול היה להיות מינון מסוכן של תרופה שלמעשה לא הייתה קיימת. למרות ההנחיות הרשמיות האוסרות מתן תרופות בנסיבות כאלה, 21 מתוך 22 האחיות עמדו לתת למטופל מנת יתר של תרופה.

מהלך הניסוי

אלמוני היה מתקשר לאחות, אומר שהוא רופא, מוסר שם בדוי, מבקש מהאחות לתת 20 מ"ג של תרופה בדויה בשם "Astroten" לחולה וטוען שיספק את החתימה הנדרשת עבור התרופה מאוחר יותר. בקבוק שכותרתו "Astroten" הונח בארון התרופות, אך לא הייתה תרופה בשם זה ברשימה המאושרת. התווית ציינה בבירור כי 10 מ"ג הם המינון היומי המרבי.

פרוטוקול הניסוי הוסבר לקבוצה של 12 אחיות ו-21 סטודנטים לסיעוד, אשר התבקשו לחזות כמה אחיות יתנו את התרופה למטופל; עשר אחיות וכל הסטודנטים לסיעוד אמרו שאיש לא יעשה זאת.

לאחר מכן, הופלינג בחר 22 אחיות בבית חולים בארצות הברית לצורך הניסוי. כל אחת מהן קיבלה טלפון מאיש צוות של הניסוי שהזדהה כד"ר סמית', ביקש מהן לתת את התרופה לחולה ואמר שיכתוב את הניירת ברגע שיגיע לבית החולים. אחיות שפעלו לפי ההוראות נעצרו בדלת חדר המטופלים לפני שיכלו לתת להן את "התרופה".

האחיות היו צריכות לסרב להוראותיו של "ד"ר סמית" הבדוי מהסיבות הבאות, ומכל אחת מהן בנפרד:

• המינון שהונחו לתת היה כפול מהמינון היומי הבטוח המומלץ;
• פרוטוקול בית החולים קבע כי אחיות צריכות לקבל הוראות רק מרופאים המוכרים להן; אסור היה להן לציית להוראות שניתנו על ידי רופא לא ידוע בטלפון;
• התרופה לא הייתה ברשימת התרופות שלהם שיש לתת באותו יום, והניירת הנדרשת לפני מתן התרופה לא מולאה.

ממצאים

הופלינג מצא ש-21 מתוך 22 אחיות היו נותנות למטופל מנת יתר של תרופות לולא עצרו אותן בכניסה לחדרו של המטופל. אף אחד מהחוקרים, חוץ מאחות מנוסה אחת שבדקה את הפרוטוקול מראש, לא שיער נכון את תוצאות הניסוי. הופלינג מצא ש-21 מתוך 22 אחיות להן נתן את השאלון אמרו לפני כן שלא יצייתו להוראות הרופא, אך 10 מתוך 22 האחיות עשו זאת בעבר, עם תרופה אחרת.

מסקנות

באמצעות הניסוי, הופלינג הדגים כיצד אנשים לא מוכנים להטיל ספק באנשים הנחשבים "דמויות סמכותיות", גם כשיש להם סיבה טובה לכך. הניסוי המחיש כיצד אדם יכול להיות מוכן לעשות משהו שהוא מקבל פקודה לעשותו, גם אם הוא יודע שהדבר שקיבל פקודה לעשותו הוא לא בסדר, כגון מתן כמות גדולה מדי של תרופה למטופל. מחקר זה היה אבן דרך שהמשיך את ניסוי מילגרם שנעשה לפניו (1962) אך פורסם אחריו, בשנות השבעים.

ספרים

• Basic Psychiatric Concepts in Nursing (1960). Charles K. Hofling, Madeleine M. Leininger, Elizabeth Bregg. J. B. Lippincott, 2nd ed. 1967: מסת"ב 0-397-54062-0; Textbook of Psychiatry for Medical Practice edited by C. K. Hofling. J. B. Lippincott, 3rd ed. 1975: מסת"ב 0-397-52070-0

• מושגים פסיכיאטריים בסיסיים בסיעוד (1960). צ'ארלס ק. הופלינג, מדלן מ. ליינינגר, אליזבת ברג. ג'יי.בי ליפינקוט, מהדורה שנייה 1967: ספר לימוד לפסיכיאטריה לרפואה בעריכת סי. קיי. הופלינג. ג'.ב. ליפינקוט, מהדורה שלישית, 1975

• Aging: The Process and the People (1978). Usdin, Gene & Charles K. Hofling, editors. American College of Psychiatrists. New York: Brunner/Mazel Publishers, מסת"ב 0-876-30178-2

• הזדקנות: התהליך והאנשים (1978). אוסדין, ג'ין וצ'ארלס ק. הופלינג, עורכים. המכללה האמריקאית לפסיכיאטרים. ניו יורק: הוצאת ברונר/מאזל.

• The Family: Evaluation and Treatment (1980). ed. C. K. Hofling and J. M. Lewis, New York: Brunner/Mazel Publishers, מסת"ב 0-876-30233-9

• המשפחה: הערכה וטיפול (1980). עורכים: סי. קיי. הופלינג וג'.מ. לואיס, ניו יורק: הוצאת ברונר/מאזל.

• Law and Ethics in the Practice of Psychiatry (1981). New York: Brunner/Mazel Publishers, מסת"ב 0-87630-250-9

• משפט ואתיקה בפרקטיקה של הפסיכיאטריה (1981). ניו יורק: הוצאת ברונר/מאזל

• Custer and the Little Big Horn: A Psychobiographical Inquiry (1985). Wayne State University Press, מסת"ב 0-8143-1814-2

• קסטר וליטל ביג הורן: חקירה פסיכוביוגרפית (1985). הוצאת אוניברסיטת וויין סטייט,

ראו גם

• ניסוי מילגרם
• ניסוי הכלא של סטנפורד
• תיבת סקינר
• סיטואציוניזם
• ניסוי הקונפורמיות של אש

קישורים חיצוניים

• לימודי צייתנות

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ניסוי בית החולים של הופלינג41765842Q4179153