נחלה חקלאית
בישראל, כשמדובר במושבים, המושגים "נחלה חקלאית" ו"משק חקלאי" מתייחסים ליחידת קרקע המיועדת למתיישב לצורך מגוריו ופרנסתו מפעילות חקלאית בה שפיתח או יפתח בה. הנחלה מהווה יחידה כלכלית עצמאית הפועלת במסגרת קואופרטיבית של אגודה שיתופית.
היסטוריה
המושג "נחלה" (חקלאית) נובע מהמקורות, ומתייחס לירושת קרקע או אחיזה בקרקע, כפי שהתנחלו שנים עשר השבטים בארץ, ככתוב: "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם, לְשִׁבְטֵיהֶם; וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה"[1].
המושג קיים בפירושו המודרני מאז נוסדו לראשונה מושבי העובדים החל משנות ה-20' של המאה הקודמת; בשונה מהמושבה והקיבוץ שהיו צורות היישוב הכפריות הציוניות הראשונות, התפתח הרעיון של מושב עובדים שיאפשר למשפחה לקיים משק חקלאי עצמאי. לצורך כך הוגדרה יחידת הבסיס, הנחלה, כחלקה בעלת שטח מינימלי, שיאפשר למשפחה חקלאית ובנה הממשיך להתפרנס בכבוד מעיבוד חקלאי, על בסיס עבודה עצמית ושיווק במסגרת קואופרטיבית של מושב עובדים.
שטחי הנחלות הוקצו על ידי המוסדות המיישבים ולאחר קום המדינה, על ידי המדינה. שטחים אלה נחשבים לשטחים בבעלות המדינה, ובעל הנחלה מוגדר כ"בר רשות"[2].
מצב משפטי
הנחלות במושבים כפופות מבחינה קניינית למספר בעלי עניין: רשות מקרקעי ישראל (בעלת הקרקע), האגודה השיתופית אליה המתיישב שייך, והסוכנות היהודית (בחלק מהמושבים) והמתיישב החקלאי בעצמו, שמוגדר "בר רשות", ולא בעל הקרקע, כל עוד לא היוון את חלקת המגורים שלו (ביצע "חכירה לדורות"). זאת, לצד כפיפות תכנונית לחוק התכנון והבניה והוועדה המקומית לתכנון ובניה.
הנחלה החקלאית היא יחידת הקרקע הבסיסית ב"חוזי המשבצת" של האגודות השיתופיות של המושבים החקלאיים בישראל מול בעלת הקרקע, מדינת ישראל, באמצעות רשות מקרקעי ישראל[3]. בישראל כ-400 מושבים חקלאיים בהם מתקיימות נחלות חקלאיות, ובסך הכל כ-30,000 נחלות[4].
שטחי הנחלות משתנים בהתאם לאזור בארץ ומוגדרים על פי תקן הנחלה שהגדיר משרד החקלאות לאותו מושב.
כל נחלה בנויה ממספר חלקים: חלקה א’ היא החלקה שבה נמצאים חלקת המגורים והשטח החקלאי הצמוד אליה. בחלקת המגורים ניתן להקים את מבני המגורים ומבני משק אחרים של המתיישב בנחלה, והשטח החקלאי הצמוד מיועד כולו לעיבוד החקלאי; חלקה ב' מיועדת גם היא לעיבוד החקלאי של המתיישב ויכול שאינה מחוברת לחלקה א'; חלקה ג' מיועדת לעיבוד משותף ביוזמת האגודה השיתופית[5].
עקב מורכבות קניינית ותכנונית זו, ובראש ובראשונה הדרישה ההיסטורית להחזקת הנחלה על ידי בעל זכויות אחד בלבד ללא אפשרות לחלוקתה או הורשתה למספר יורשים, בשנים האחרונות חלו תמורות משמעותיות בכללים החלים על נחלות, כגון אפשרות לעגן את זכויותיו של המתיישב בקרקע או לפצל מגרש מהנחלה[6].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ספר יהושע, פרק י"א, פסוק כ"ג
- ^ פרידמן רונן, עו"ד, זכויות בר רשות בנחלה
- ^ מועצת מקרקעי ישראל, החלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל, 1965
- ^ מקלר בועז ושות׳ רו"ח, עו"ד שרון בכר, בר רשות בנחלה חקלאית לעומת חוכר לדורות, 2008
- ^ שרגא, גלעד, עו"ד, מילון מושבים, הערך "חלקה"
- ^ ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ, החלטת בגצ בעניין החלטה 979 של רמ"י
32898183נחלה חקלאית