האמור לפיו הרמב"ם פוסק כרב הונא. הוא הפך הפשט ברמב"ם אשר באם הוציא העובר ראשו "אין דוחין נפש מפני נפש" ורק לפני שהוציא ראשו - כאשר אינו בכלל נפש - נהרג מפני אימו. ודייקא שקבעו חכמים שהיינו ודינו 'כרודף' ולא רודף ממש. שרודף ממש הוא בזדון דווקא.
ואם איתא שברודף בשגגה נחשב רודף, מה לי הוציא ראשו?