לשון המכלול: מנהג זה נהגו בימות החול בלבד ולא בשבת. מקרה שחרג מכלל זה חל ערב פסח בשבת, שאז שחטו אלפי קרבנות הפסח. לפי רבי אליעזר הסיבה היא מכיון שדמם ושאר הנוזלים מילא את חלל הריצפה באופן שלא היה ניתן להמשיך לבצע את העבודה, ולכן במצב כזה פקקו את האמה גם בשבת למרות איסור השבות הכרוך בכך, ולפי חכמים הטעם הוא "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם". עד כאן.
כמדומה שנפל כאן בלבול.
יש כאן שני נושאים: א. מדוע פקקו את העזרה מלכתחלה כבר בזמן השחיטה?
על כך נאמרו בגמ' [סה,ב] שתי דעות: לרבי יהודה כדי לזרוק מדם התערובות ולחכמים שבח שילכו עד ארכובותיהן בדם.
ב. האם הותרה הדחת הרצפה [אחר גמר השחיטה] או שיש בה איסור משום משוה גומות?
לדעת המשנה הדחת הרצפה על ידי הכהנים היתה שלא ברצון חכמים.
לדעת רבי אליעזר היה בזה איסור תורה, ובודאי שאינו נדחה, ולדעת חכמים שהוא רק איסור שבות, נחלקו בגמ' [פסחים סה,א] לרב חסדא יש להתיר משום אין שבות במקדש, ולרב אשי לא הותרה שבות שאינה צריכה. הרמב''ם ק''פ פ''א הט''ז פסק כר' חסדא.
הצעתי לתקן: מקרה שחרג מכלל זה חל ערב פסח בשבת שאז מתוך שהדמים מרובים [רש''י סד,א] נהגו הכהנים להדיח את העזרה. לדעת רב חסדא הותר לעשות כן משום אין שבות במקדש וכן פסק הרמב''ם להלכה.