נדידת בעלי חיים

נדידת בעלי חיים היא תנועה של אוכלוסיות בעלי חיים על פני מרחקים גדולים מבית גידול אחד למשנהו. הנדידה מתרחשת בזמנים קבועים בשנה, וכוללת תנועות דו כיווניות בלבד. בעלי החיים יוצאים ממקום מסוים, עוברים לתקופה מסוימת למקום אחר, וחוזרים לאחר זמן מה לנקודת המוצא. הנדידה נערכת לשם חיפוש אחר מזון, חיפוש אחר אזורי מחיה עדיפים, חיפוש אחר אספקה של מזון זמין או מחיפוש אחר אתרי רבייה. ישנם דפוסי תנועה נוספים, כגון תפוצה או הגירה שבהם גם בעלי החיים עוברים מרחקים ארוכים, אך לא חוזרים לנקודת המוצא.

בעלי חיים הנודדים

העופות הם בעלי החיים הידועים יותר מכולם בנדידה שלהם, אך גם יונקים שונים, וחלק מהדגים והחרקים נודדים. בעלי חיים רבים נוהגים לנדוד: פרסתניים אפריקנים רבים, שהידוע שבהם הוא הגנו הכחול, נודדים עם תחילת עונת היובש בסרנגטי לאזורים שבהם קיימת אספקה של עשב טרי, לצד פרסתנים נוספים כדאמאליסק הסהר, בובאל קוקה, צבי תומסון ואימפלה; נדידה זו מכונה "הנדידה הגדולה". גם באסיה פרסתנים כצבי יעלי מונגולי, סאיגה ואנטילופה טיבטית נודדים בשל מחסור במזון או בשל מזג אויר קפוא ברחבי הערבה האסייתית והרמה הטיבטית. אחת לזמן מסוים, קבוצות גדולות של חגבים יכולות להתקבץ יחדיו ללהקת ארבה המונה מיליוני פרטים ולנדוד בחיפוש אחר טרף. נדידה זו מזיקה מאד לחקלאות, מפני שהארבה נוהג לחסל כל מקור מזון שהוא נתקל בו תוך זמן קצר יחסית.

נדידת עופות היא תופעה זואולוגית, המתרחשת פעמיים בשנה, כאשר עופות רבים נודדים מאתרי הקינון (בדרך-כלל באזורים קרים יחסית) למעונות-חורף באזורים חמים יותר. העופות נודדים בין אירופה לאפריקה, בין אמריקה הצפונית והדרומית ואף בין הקטבים. רובם של העופות הנודדים האירופאים עוברים במסלול הנדידה דרך ארץ ישראל, ואף שוהים בה לילה או יותר. מיעוטם, כמו השלוים, חוצים את הים התיכון ונוחתים בחוף הצפוני של אפריקה. מספר העופות שנאמד בכל "גל נדידה" שכזה הוא כחצי מיליארד, מהם כחצי מיליון חסידות. שחפית הקוטב היא המיטיבה לנדוד מבין כל העופות וככל הנראה גם מבין כל בעלי החיים, והיא נודדת מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי ובחזרה.

גם מינים שונים של יונקים ימיים, כגון לווייתנאים, נודדים מרחקים גדולים מאד עם חילוף עונות השנה בחיפוש אחר אספקת פלנקטון טרייה ומזג אוויר מתאים יותר; במהלך נדידה זו לעיתים נעים הלווייתנאים מאזור אחד הקטבים ועד לקו המשווה, ואף יותר מכך. גם טורפים ימיים מסוימים, כגון כלבי ים, נוהגים לנדוד. הפרפרים והעשים הם העיקריים שבין החרקים הנודדים. מיני פרפרים מסוימים, כגון הדנאית המלכותית, נוהגים לנדוד (בעיקר בשל שינויי מזג אוויר). הנדידה תופסת את רוב ימי חייה של הדנאית המלכותית, ובמהלכה היא עוברת מרחק של יותר מ-4,500 קילומטרים, מצפון אמריקה למקסיקו. הסיבה העיקרית לנדידה בקרב דגים, כמו במקרה של הסלמון שחוזר לאתר הולדתו כדי להטיל ביצים ומת בתום מסע זה, היא חיפוש אחר אתרי רבייה.

אורכן של הנדידות שונה ממין למין, במהלך הנדידה יכולים לעבור בעלי החיים מרחקים קצרים או ארוכים, מסיבות שונות: חיפוש אחר מקורות מזון זמינים; נדידה לאזור בו מזג אוויר מתאים יותר; אתרי רבייה, וכיוצא בזה. הנדידה יכולה להתרחש בתקופות שונות: בהתאם לעונת השנה; בהתאם לשלב התפתחותי כלשהו בחייו של בעל החיים; או בהתאם לשינויים החלים בסביבתו או בתזונה שלו.

ניווט

אחת השאלות הגדולות בנוגע לנדידת בעלי החיים, היא כיצד מצליחים בעלי החיים למצוא את דרכם במהלך הנדידה, גם כשאתר היעד נמצא במרחק רב, המגיע לעיתים עד מאות או אלפי קילומטרים מאזור המחיה הרגיל של בעלי החיים? שאלה זו מתחדדת לנוכח העובדה שבעלי חיים רבים, כגון הסלמון והדנאית המלכותית, מבצעים את הנדידה פעם אחת בחייהם בלבד, וכך נפסלה הטענה המסבירה את ההתמצאות במעקב של בעלי החיים הצעירים יותר אחרי אלו שכבר עברו מסעות אלו; יתרה מכך, במהלך נדידה לעיתים עופות צעירים עוקפים עופות בוגרים יותר, שכבר עברו את המסע.

כיום ידוע שבעלי חיים מסוימים, כגון חלק מן העופות והלווייתנאים, מסתמכים על השדה המגנטי של כדור הארץ בנדידתם. אחרים, כגון הפרסתניים האפריקנים, רגישים לקולות בתדרים נמוכים מאד ומסוגלים לשמוע את קול הגשמים והסערות גם כשזה נמצא במרחק עשרות קילומטרים מהם, וכך מכוונים את כיוון נדידתם. בעלי חיים אחרים, כגון מיני עופות מסוימים, מסתמכים על מיקום השמש והכוכבים בשמים, ואילו אחרים משלבים בין גורמים אלה לבין השעון הביולוגי שלהם או דפוסי הנדידה התורשתיים הטבועים בחומר הגנטי שלהם.