מתנה על מה שכתוב בתורה

מתנה על מה שכתוב בתורה
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו, עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף י"א, עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"א, עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ו, עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ג', עמוד א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק ו', הלכה י'

מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הוא כלל הלכתי בדיני תנאים, הקובע כי תנאי המנוגד לדין מפורש מן התורה – בטל, והמעשה שנעשה על פיו קיים. לדוגמה, המקדש אישה על תנאי שלא יהיה חייב בשאר, כסות ועונה, התנאי בטל והקידושין חלים.

נחלקו התנאים במשנה האם התנאי בטל רק באיסור והיתר, כמו קידושין וגירושין, או גם בדיני ממונות: לרבי מאיר אף בדיני ממונות התנאי בטל, ולרבי יהודה התנאי קיים, וכך נפסקה ההלכה.

מקור הדין וגדריו

מקורו של הכלל מובא בתלמוד בבלי בשם רבי מאיר:

"האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים."

— תלמוד בבלי, כתובות, נ"ו, עמוד א'

טעם הדין

הראשונים נחלקו בביאור טעמו של רבי מאיר, מדוע תנאי כזה בטל:

• השוואה לתנאי בני גד ובני ראובן: יש שכתבו שהטעם הוא משום שכל תנאי שאינו דומה ל"תנאי בני גד ובני ראובן" – אינו תנאי. וכמו שתנאי בני גד ובני ראובן לא סתר דין מן התורה, כל תנאי הסותר דין תורה אינו תקף.
• סתירה מהותית לתורה: יש שכתבו שהתורה קבעה כללים שאינם ניתנים לעקירה באמצעות תנאי פרטי, וממילא אין התנאי תקף.

מספר הסברים נאמרו מדוע כאשר אדם מתנה על דין תורה, המעשה (כגון הקידושין) קיים, והתנאי בטל. הרי לכאורה, כוונת האדם הייתה שהמעשה יחול רק אם התנאי יתקיים:

• יש המבארים זאת בכך שמכיוון שאי אפשר לקיים תנאי שנוגד לכללי התורה, ברור כי אינו מתכוון ברצינות לקיום התנאי, והדבר דומה לאדם המגרש את אשתו על מנת שתעלה לרקיע, שתנאו בטל. לכן, אנו מניחים שכוונתו הייתה שהמעשה יחול בכל מקרה, והתנאי נאמר בעלמא.

• התוספות מביאים פירוש מחודש בשם ר"י הזקן, לפיו לולא הלימוד מ"תנאי בני גד ובני ראובן", כל תנאי היה בטל והמעשה היה קיים תמיד. הלימוד מתנאי זה הוא שחידש שתנאי יכול לבטל מעשה, אך דין זה מוגבל רק לתנאים שאינם סותרים את התורה.
  • רבי אלחנן וסרמן מבאר שפעולת התנאי אינה מונעת את חלות המעשה מלכתחילה, אלא היא כוח ביטול חיצוני שהתורה העניקה. כלומר, המעשה חל באופן מלא, והתנאי הוא דין נפרד המאפשר לבטלו למפרע אם לא התקיים. במתנה על מה שכתוב בתורה, התורה לא העניקה את כוח הביטול הזה, ולכן המעשה נותר על כנו.
  • רבי יצחק זאב סולובייצ'יק כתב כי אין בכוחו של אדם להוציא מפיו תנאי הסותר את דין התורה, ודיבור כזה נחשב כבטל ומבוטל מעיקרו, כאילו לא נאמר. הוא הוכיח זאת מדברי שמואל, שבמקרה של ספק אם התנאי סותר דין תורה, התנאי חל, ורק אם יתברר למפרע שהוא אכן סותר את התורה - הוא יתבטל.

דבר שבממון

בדבר שבממון נחלקו הדעות אם התנאי קיים או בטל. לדוגמא, במקרה שקידש את האשה בתנאי שלא יתן לה "שאר וכסות", לרבי מאיר - כל התנאי בטל, והוא מחוייב לתת לה כפי שהתורה חייבה אותו; ולרבי יהודה - "שאר וכסות" הם עסקי ממונות, ולפיכך התנאי קיים.

האחרונים, חקרו בגדר דעת רבי יהודה, מדוע התנאי קיים בדבר שבממון. בספר קצות החושן מובאים שני ביאורים אפשריים:

• מדין מחילה, התנאי תקף משום שהאישה, ביודעה שהיא מקודשת על תנאי זה, מוחלת על זכותה הממונית לקבל שאר וכסות. ורבי מאיר חולק על כך שהמתנה אינו מתכוון שהיא תמחל על חיוב קיים, אלא שכלל לא ייווצר חיוב כזה מלכתחילה. לפי הבנה זו, אם אדם יפרש במפורש שכוונתו לעקור את החיוב מהתורה כך שלא יחול כלל, גם רבי יהודה יודה שתנאו בטל.

• החיובים הממוניים של הבעל תלויים ברצונה של האישה לקבלם. התורה לא כפתה על האישה זכויות אלו, אלא העניקה לה אותן. כאשר היא מסכימה לתנאי, היא מגלה דעתה שאינה חפצה בזכויות אלו, וממילא התורה כלל לא מחייבת את הבעל בהן. לפי הבנה זו, גם אם המתנה יפרש במפורש שכוונתו היא שלא יתחייב כלל, תנאו יועיל, שכן זוהי אכן מהות הפעולה – מניעת היווצרות החיוב מלכתחילה, בהסכמתה.

קידושי שיור

האחרונים דנו מדוע לא ניתן לראות את התנאי כ"שיור" בקידושין (כלומר, שהאדם מקדש אותה ללא החיובים שעליהם התנה).

• רבי יצחק זאב סולובייצ'יק סובר שבלי הדין המיוחד של "תנאי בני גד ובני ראובן", לא הייתה כלל אפשרות לתלות מעשה בתנאי. מכיוון שדין זה נלמד רק מתנאי שאינו סותר את התורה, הרי שבמתנה על מה שכתוב בתורה אין כלל יכולת להתנות ולשייר.
• רבי שמעון שקופ מבאר על פי הכלל של "גלגל החוזר": כל חלות שאם תחול - תתבטל מאליה, אינה חלה כלל. במקרה זה, אם הקידושין יחולו ללא חיוב "שאר כסות ועונה", הם יתבטלו, ואם יתבטלו - גם החיובים יתבטל. מצב זה מונע את חלות המעשה מלכתחילה, ולכן נדרש הדין המיוחד של תנאים כדי לאפשר את ביטול המעשה, דין שאינו קיים במתנה על מה שכתוב בתורה.

דינים נוספים

כשהתנה בדין דרבנן, לפי רוב הפוסקים תנאו קיים . אולם יש מן הפוסקים שכתבו שתנאו בטל, וזאת משום הדין של כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולכן נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה.

ללא כוונה

מתנה על מה שכתוב בתורה, שלא מתכוון לעקור דבר מן התורה, כגון שאמר "הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו" וסבר שמותר, כתבו התוספות שהתנאי מועיל.

דוגמאות

• "האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שניים לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה": אין בכוחו של אדם להעביר את חלק הבכור בירושה לשאר אחיו.
  רבי אריה לייב הלר מצא בדין זה סמך לכך שאף כשאינו מתנה תנאי כמשפטי התנאים, אלא רק אומר נגד דברי התורה, נחשב מתנה על מה שכתוב בתורה ואינו חל.
• "האומר לחבירו על מנת שלא תשמטני שביעית, שביעית משמטת, שהתנה על מה שכתוב בתורה": לדעת רבי יהודה הנשיא, המלווה כסף לחבירו והתנה שלא ישמט החוב בשביעית, החוב נשמט בשביעית, משום מתנה על מה שכתוב בתורה.
  אף על פי כן, להלכה נפסק כדעת חכמים החולקים שם, שתנאי זה מועיל והחוב אינו נשמט. משום ששמיטת כספים נחשבת לדבר שבממון, וכפי הכלל שבדבר שבממון תנאו של אדם קיים.
• "האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי הונאה, יש לו עליו הונאה": אף בדיני ממונות, כאשר התנאי נועד לעקור את דין התורה באופן גורף, הוא בטל. הטעם הוא שאיסור הונאה הוא דין מפורש בתורה, ואין בכוחו של תנאי כללי לעקור אותו.
  עם זאת, יש הבדל בין תנאי העוקר את הדין לבין מחילה על זכות ממונית. לכן, אם המוכר פירש את סכום ההונאה המדויק (לדוגמה: "אני מוכר לך חפץ זה, השווה מנה, במאתיים"), והקונה הסכים לכך מדעת, המכר קיים ואין בו דין הונאה, שכן הקונה מחל במפורש על ההפרש. במקרה זה, אין זו עקירת דין הונאה, אלא ויתור על תשלום עודף מסוים.
• "הריני נזיר בתנאי שאשתה מן היין, הרי זה נזיר ואסור ביין: מי שקיבל על עצמו נזירות בתנאי שיוכל לעבור על הנזירות, אין התנאי חל.
  אולם אם אמר זאת בדרך שיור, "חוץ מן היין", לפי רבן שמעון בן גמליאל הרי זה נזיר ומותר ביין.

להלכה

להלכה פסק הרמב"ם כרבי יהודה, שבדבר שבממון תנאו קיים.