מתאם ירי
מתאם ירי (באנגלית: Interrupter gear) היה מנגנון שהותקן במטוסי קרב מונעי מדחף, אשר איפשר לטייס לירות במקלע בכינון ישיר לעבר מטוסי האויב מבעד למדחף המסתובב בקדמת המטוס (בנקודות ה"מתות" של הסיבוב) מבלי לפגוע בו.
לראשונה נעשה שימוש במתאם הירי במלחמת העולם הראשונה והוא סימן שלב משמעותי ביותר בהתפתחות הלוחמה האווירית. השימוש המשיך עד למלחמת קוריאה והפסיק עם היעלמותם של מטוסי הקרב מונעי המדחף לטובת מטוסי הסילון.
היסטוריה
הנסיונות הראשונים לתאם את הירי עם סיבובי המדחף נעשו בגרמניה ובצרפת עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אולם המפתחים כמעט שלא זכו לתמיכה פיננסית מצד רשויות הצבא אשר לא הכירו בחשיבות כלי הטיס החמושים וראו בהם רק אמצעי לסיור.
הפטנט התאורטי הראשון על מנגנון תיאום ירי נרשם על ידי המהנדס השווייצרי פרנץ שניידר ב- 1913 ושנה מאוחר יותר כבר פעל דגם מעשי של המערכת.
את הטיסה החמושה הראשונה המצוידת במערכת תיאום הירי ביצע הטייס הצרפתי רולאן גארוס, והיא התקיימה ב-1915 על מטוס מדגם Morane-Saulnier L החמוש במכונת ירייה מדגם הוצ'קיס 8 מ"מ. להבי המדחף צוידו בשריון הגנה למניעת פגיעה בהם במקרה של חוסר תיאום. בתאריך 18 באפריל 1915 הפיל גארוס בקרב אויר 3 מטוסי אויב גרמניים בטרם הופל בעצמו. הגרמנים מיהרו לתפוס את שרידי המטוס המרוסק והם נשלחו לבדיקה מקיפה בגרמניה.
מתאם הירי של חברת פוקר
חברת פוקר הגרמנית כבר עסקה בפיתוח מנגנון תיאום ירי אשר התבסס על הפטנט של שניידר, במשך שישה חודשים, עוד בטרם נתפסה המערכת של גארוס. הפיתוח התבסס על מכונת היריה מדגם Parabellum MG14 המותקנת על מטוס מדגם פוקר -A3.
עקרון הפעולה של המערכת של פוקר היה השימוש בפיקה המותקנת על ציר המדחף. כאשר הציר הסתובב הפיקה לחצה על מוט ארוך המחובר להדק של מכונת היריה. הפיקה הותקנה כך שהלחיצה על מוט ההדק התבצעה כאשר להבי המדחף היו במצג אופקי ואז התרחשה פליטת הכדור. כאשר הטייס רצה לבצע ירי, הוא הזיז את המוט לכיוון הפיקה ובכך שילב את מערכת הירי ואיפשר לתנועת הסיבוב של המדחף לפעול על ההדק באופן רציף עד להזזת המוט וביטול השילוב להפסקת הירי.
הניצחון הראשון בקרב אויר תוך שימוש במערכת של פוקר התרחש ב-1 ביולי 1915 כאשר מטוס גרמני הפיל מטוס צרפתי בשמי צפון מזרח צרפת. המערכת היעילה של פוקר הקנתה לגרמנים יתרון מוחלט בשמי החזית המערבית. חיל האוויר הבריטי ניסה לישם ללא הצלחה טכנולוגיה של מדחף אחורי אשר איפשרה לטייס ירי קדימה ללא הפרעת המדחף.
הטייסים הגרמנים נדרשו לעשות כל מאמץ שלא לנטוש מעל שטחי האויב ובכך לאפשר לו לתפוס את מערכת הירי המשוכללת, אך למרות זאת כבר במחצית 1916 הייתה הטכנולוגיה של ירי מתואם נחלת שני הצדדים היריבים ובכך בוטל היתרון של מערכת הירי הגרמנית.
מתאם הירי של קונסטנטינסקו
חלקי המערכת: 1. פיקה 2. גוף המחולל 3.צילינדר 4. בוכנה 5.כיסוי אטום 6.כיסוי מד המהירות 7.כיסוי מחזיר שמן 8.פלג 10. חלק אחורי .
המהנדסים הבריטים נכשלו בישום והתאמת עקרון הפעולה של מתאם הירי של פוקר. בעיות התיאום התגלו בעיקר בסיבובי מדחף איטיים אשר גרמו לפגיעת הקליעים בלהבי המדחף והריסתו.
בסופו של דבר החליטו הבריטים לאמץ את מתאם הירי שהומצא על ידי המהנדס הרומני ג'ורג' קונסטנטינסקו (Constantinescu). עקרון הפעולה של מתאם הירי הזה התבסס על התאוריה שפיתח קונסטנטינסקו בדבר האפשרות להשתמש בתנודות של גלי קול ליצירת אנרגיה לצורך הנעה של מכלולים מכניים. הטכנולוגיה שפיתח בעקבות התאוריה, איפשרה את יישום השימוש בפולסים קוליים אשר הועברו באמצעות עמוד של נוזל במקום השימוש בחיבורים המכניים המסורתיים. מערכת זו התגלתה כאמינה ומהירה מאד ואשר לא הושפעה כלל ממהירות המטוס והמדחף. יתרה מזאת, ניתן היה להתקין את המערכת על כל סוגי המטוסים ללא צורך בהתאמה ספציפית כמו במקרה של המערכת המכנית. יתרון נוסף של המערכת של קונסטנטינסקו התגלה כאשר התברר כי הגרמנים לא העתיקו את המערכות שנתפסו בידיהם מכיוון שחשבו בטעות שהן חלק מן המערכת ההידראולית ולא חלק ממערכת הירי.
הוצאה מן השירות
כבר בעשור שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פחת השימוש במנגנונים של תיאום ירי. המהירות הגוברת של המטוסים ומהירות הסיבוב הגבוהה של המדחף היקשו על יצירת התיאום ועל יעילות העברת פקודת הירי בתוך מערכת השליטה. מנגנון תיאום ירי קדמי היה מוגבל לשני קנים בלבד, והרצון והדרישה לעוצמת וקצב אש גבוהים יותר חייבו את העברת התותחים לכנפיים. הכנפיים כמנשא לנשק איפשרו התקנה במקום נרחב יותר ומערכות גדולות יותר. היו שטענו כי רמת הדיוק של הירי נפגעת כאשר הטייס אינו יורה ישירות למטרה אלא מן הצד. ברית המועצות הייתה האחרונה לצייד את מטוסיה במנגנון תיאום ירי במדחף במהלך מלחמת קוריאה, והמעבר למטוסי קרב מונעי סילון העלים אותם מן הזירה באופן סופי.
