משתמש:שמואל חיים/טיוטה

.

נמוקי יוסף הוא פירוש על התלמוד, מאת רבי יוסף חביבא.

כתיבת הספר

החיבור הוא בעיקר ליקוט מדברי קדומים, שבראשם הריטב"א, הר"ן ובעל הטורים. בחיבור מופיע מספר פעמים הלשון "אמר המחבר" המשמש כפתיחה להבאת דברים ששמע שלא מרבותיו, ולפעמים גם לחידושים עצמאיים. החיבור נכתב על פי הסדר בהלכות רב אלפס לר"יף. עם זאת, החיבור חורג במספר מקומות מדברי הרי"ף, ועוסק גם בסוגיות שהרי"ף לא התייחס אליהם.

הוצאה לאור

נדפס לראשונה בקושטא בשנת ה'רס"ט. לאחר מכן נדפס בויניצה בשנת ה'רפ"א.

גילוח בחול המועד

במשנה במסכת מועד קטן נכתב:"ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין והמנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתה ושאר כל אדם אסורין". בתלמוד נכתב על כך, שהסיבה היא לכך, היא כדי לגרום לאנשים להתגלח לפני החג, וכך לא יכנסו לחג שהם מנוולים. הגמרא כראיה לכך מביאה את הדין של אנשי המשמר שאסורים להתכבס במשמרתם, כדי לגרום להם להתכבס לפני המשמר. התוספות כתב שהאיסור כולל גם לגלח את הראש:"דהא אמר בגמרא שלא יכנסו לרגל מנוולין, ואין לך ניוול גדול".

במספר מקומות קדומים הוזכר היתר של אחד מהחכמים שהתיר לגלח בחול המועד, אם כבר גילח לפני החג. הראשון שציין במפורש את שמו של אותו חכם היה בעל הטורים, שכתב שהוא רבנו תם. רבי יוסף דוד זינצהיים פקפק ביחוס פסק זה לרבנו תם, וטען שאם אכן הוא אמר זאת, דבריו היו אמורים להיזכר במקורות הקדומים בשמו. בנוסף טען שגם אם אכן אמרו, יתכן שאמרו כפירוש למשנה ולא כפסק הלכה. היו שניסו לתרץ זאת, בכך שיתכן שרבנו תם לא אמר את הפסק לבדו אלא עם עוד מספר אנשים עמו, לא רצו לציין רק את שמו כדי שלא יחשבו שהוא היה היחיד שפסק כך.

רבי יחזקאל לנדא בספרו נודע ביהודה התיר להתגלח בחול המועד, וכתב כי:"הטעם כמוס בלבי ולא אוכל לגלותו אם יפציר לא אשיב". במכתב לאחד מקרוביו כתב הנודע ביהודה, שהטעם שהתיר, היה על סמך דבריו של רבנו תם.

תבנית חב"דפדיה

כתב החרם משנת תקל"ב

פולמוס ההתנגדות לחסידות (ה'תקל"ב) היה הפולמוס הראשון מבין שלושת הפולמוסים שהיו במסגרת ההתנגדות לחסידות, הפולמוס פרץ בשנת ה'תק"ל (1760) והגיע בשיאו בחרם שנחתם על ידי הגר"א נגד החסידים בה'תקל"ב (1762). הפולמוס היה בעל השפעה רבה והגורם לפתיחת המלחמה בין החסידים לליטאים.

הרקע לפולמוס

התנגדות בזמן הבעש"ט

ההתנגדות לחסידות החלה עוד בזמן הבעל שם טוב, אם כי בזמנו ההתנגדות הייתה מתונה יחסית

• ועד ארבע ארצות

קהילת וילנא

• מונדשיין, כרם חב"ד

הפולמוס

הפולמוס פרץ לראשונה בשנת ה'תק"ל (1760), במסורת החב"דית מקובל לפיו הפולמוס פרץ לאחר שאחד מתלמידיו של רבי אברהם מקאליסק הוכיח והשפיל בפומבי מספר רבנים חשובים מהעיר שקלוב, הדבר גרם לסערה גדולה בעיר וגרם להקמת ועד בעיר שקלוב נגד תנועת החסידות ופתח את הפולמוס, באסיפה שנערכה לאחר מכן בין תלמידי המגיד, הוחלט לאסור על רבי אברהם מקאסליסק להנהיג קהילה ולהנהיג את שיטתו לפיה יש להשפיל ולהוכיח אחד את השני, בחורף של שנת ה'תקל"ב ענה רבי אברהם מקאסליסק בויכוח פומבי בשקלוב על שאלות המתגדים אולם כאשר נשאל על כך שתלמידו ביזה תלמידי חכמים ברבים נאלץ לשתוק, המתנגדים ראו בכך הוכחה ניצחת לכך שהחסידים טועים ובכך וגרם לפריצת הפולמוס.

המניעים להתנגדותם של גדולי ליטא לחסידות באותו הזמן היה בשל ביזויים של תלמידי חכמים ושינוי נוסח התפילה לנוסח האריז"ל. בוילנה פסקו ראשי הקהילה היהודית בווילנה ודייניה בפסח תקל"ב (1772) לפזר את המניין החסידי. עוד החליטו לחייב את המגיד של הקהילה החסידית רבי חיים לבקש מחילה על הדברים המיוחסים לו, שהגר"א "שקר ותורתו שקר ואמונתו שקר". כאשר הלך רבי חיים אל הגאון מווילנה ובקש את מחילתו, ענה לו הגר"א: "כבודי מחול לך, וכבוד המקום וכבוד התורה חלילה אם יכופר לכם עד תמותון". אמר לו רבי חיים – "תן לנו תשובה", השיב לו הגר"א "כל באיה לא ישובון – זו מינות". בשל כך פוטר רבי חיים מן המגידות וקיבל נזיפה ונידוי מהעיר, עוד החליטו ראשי הקהילה בוילנה לשרוף את הכתבים החסידיים בשער בית הכנסת, להשפיל ולהחרים את מנהיג הקהילה החסידית רבי איסר ולשלוח מכתבים אל כל הקהילות החשובות ביחס לאירועים האחרונים.

לדעת ה"בית רבי" הפולמוס פרץ בשל עדות שקר של מספר אנשים לפני הגר"א שהם ראו את החסידים אוכלים ושותים בצום תשעה באב, בעוד המקרה היה בשנה שבה תשעה באב חל בשבת ולכן הוא נדחה.