משתמש:פייבל/כוח הטענה (מיגו)

כוח הטענה הוא מונח הלכתי שמגדיר את הנאמנות המשפטית של מיגו ככוח טענה לבעל דין, מונח זה לא מוזכר בתלמוד או בספרות הראשונים באופן מפורש, ומקורו בספרות התורנית המאוחרת, למעט הכרחיים קולקטיביים הלכתיים שדין זה אף מוזכר בספרות הראשונים המוקדמת.

גדר הדין ומקורו

בגדר הדין ישנם שני נוסחאות באחרונים, הנוסחאה האחת היא של רבי אלחנן וסרמן:

יש לומר דמגו אינו מטעם אנן סהדי, אלא שהוא דין נאמנות, דבכוח הנאמנות שהיה לו לטעון טענה אחרת, נאמן גם על הטענה הזאת

— קובץ שיעורים, ח"ב, סימן ג' אות ד'

כלומר, שמכוח הטענה שהיה יכול לטעון, אם כן לא נגרע כוחו בכך שבפועל לא טען את אותה טענה, אלא אותה נאמנות במקומה עומדת אף לטענה אחרת.

נוסחאה נוספת אך מחודשת יותר של רבי שמעון שקופ:

ונראה, דדמיגו משמש לעוד ענין, לחזק את חזקת הטוען, כיון שהיה בכוחו לזכות באופן אחר, הוה הדבר בחזקתו יותר

— חידושי הגרש"ש, בבא מציעא , סימן ה'

כלומר, דלפי שיטה זו, הגדר ב 'כוח הטענה' דיש לו זכות לטען את הטענה השניה, משום שהדבר בחזקתו, הלכך נחשב לכעין מוחזק, ועל בית הדין מוטל לשמוע טענותיו כמוחזק .

ראיות

ולפי דעה זו, לשם להחלת כלל המיגו נדרש שלטוען יהיה באמת את אותו כוח להיפטר ע"י טענה אבל אם אליבא דאמת לא היה לו גם את הזכות הזאת גם אם בפועל היה יכול להיפטר ע"י אותה "טענה" עדיין אי"ז נחשב למיגו דוגמה לדבר ניתן למצוא במסכת ב"ב. מדובר בגמרא על שני מקרים שבכל אחד מהם תבע אדם את חבירו ממון כאשר בידו שטר על אותו הממון. כאשר טען הנתבע כי השטר מזויף, גחן התובע ולחש לרבה כי מדובר אכן בשטר מזויף, אך בעבר היה לו שטר אמיתי שנאבד, ולכן הוכרח לזייף את השטר. רבה סבר להתיר, כי יש לתובע "מיגו", שכן יכול היה לטעון "השטר אינו מזויף", והיה נאמן, השיב לו רב יוסף כי אין כאן מיגו; שכן מכיון ששטר זה מזויף, הרי הוא כסתם חרס חסר משמעות. ומסביר רבי אלחנן וסרמן שבכך נחלקו רבה ורב יוסף, האם גדרו של כלל ה"מיגו" הוא "נאמנות" או "כח הטענה". לדעת רבה, מיגו הוא "נאמנות", ולכן לדעתו איו סיבה שלא להחילו גם כאן; ולדעת רב יוסף מיגו הוא "כוח הטענה", לכן צריך שאליבא דאמת יהיה לו את הכוח לטעון את אותה טענה משא"כ כאן שאליבא דאמת לא הייתה לו זכות לטעון שהשטר אמיתי שכן כל טענתו התבססה על שטר מזויף למרות שבפועל בי"ד היה מקבל את טענתו אי"ז נחשב למיגו ו.

מקרה נוסף בו מבוססת ההלכה על סברת "כח הטענה", היא המחלוקת האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. המדובר הוא בתקנת קיום שטרות האומרת כי על הלווה לקיים את השטר, ולפי שיטת רבי מאיר התקנה היא שאם יטען הלווה כי השטר הוא מזויף, יאבד השטר את כוחו ולא יוכלו לגבות בו. רבי מאיר פוסק, כי במקרה שהלווה הודה כי השטר אינו מזויף, לא יכול הלווה לטעון שהשטר פרוע במיגו שהיה יכול לטעון שהשטר מזויף, שכן מיגו הוא רק כאשר יש לו נאמנות לטעון טענה מסוימת והוא זוכה בכוח הטענה, בניגוד לטענת "מזויף" שאינה כוח עצמאי של עצם הטענה אלא תקנת חכמים, ולא שייך לומר בה מיגו.

אחת מההוכחות של דעה זו, שכלל ה"מיגו" הוא לאו דווקא מכוח ראיה כי אדם שיכול היה לטעון טענה אחרת ולא טען הוא אדם אמיתי, אלא מדובר בכוח משפטי, היא מההלכה טוענין ליורש, ולפיו כאשר תובע אדם מיתומים כספי פיקדון, טוענים עבורם שכבר פרע האבא את הפיקדון, מכיון שיכול היה האבא לטעון כך במיגו של טענת "נאנסו המעות" (נאבדו באונס גמור).והנה כאשר מדובר ביתומים א"א להביא ראיה מכך שהאבא היה יכול לטעון נאנסו שהשטר מזויף שכן היתומים אינם יודעים את זה כלל וע"כ הכוונה היא שהאבא היה לו את הזכות להיפטר ע"י טענה ואת הזכות הזאת הבי"ד ממשים עבור היתומים .

ועיקרי הנ"מ, אם מיגו זה "כוח הטענה" או "מה לי לשקר", זהו ג' הנ"מ שנביאם להלן:

מיגו דהעזה

בהלכה מיגו דהעזה אינו מיגו לפי רוב הפוסקים, שלא מועיל במקרה שניתן לתלות שהסיבה שהנתבע לא טען את אותה טענה היא משום שהוא לא העז לומר את טענת המיגו, כגון מודה במקצת שם אין לנתבע מיגו שהיה יכול לכפור בהכל, כיוון שאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו. ואין אין אנן סהדי של מה לי לשקר, אומנם יסדו וחידשו רבי אלחנן וסרמן ורבי שמעון שקופ ששיך מיגו דהעזה בממון. וזהו ממה שחידשו בגדר שיש אף כוח הטענה מלבד האופציה של אנן סהדי של מה לי לשקר שלא שייכת במגו דהעזה.

מיגו לחצי הטענה

מיגו לחצי טענה לא מועיל, ומשום שאין אנן סהדי של מ"ל לשקר שהרי היה מעדיף לטעון את הטענה השניה שאז מרוויח יותר מהטענה ההעכשוית, ודוגמה לדבר ניתן למצוא במסכת ב"ב, מדובר שם בגמרא לגבי עיזים שאכלו חושלי שלא ברשות הבעלים, ותפס הבעלים בעיזים כמשכון, ותבע לתשלום יותר משווי העיזים. והובא שם בשם אבוה דשמואל שיכול לטעון עד כדי דמיהן, במיגו שזה לקוח בידו, שעל יותר מכדי דמיהן זה מיגו לחצי הטענה, שרוצה לטעון יותר מדמיהן. וחידש רבי אלחנן וסרמן שכל הדין של "מיגו לחצי הטענה לא אמרינן" משום שאין אנן סהדי של מה לי לשקר, אבל לפי מה שיסד בגדר המיגו שזה כוח הטענה, מטענה לטענה, יש להתבונן מחדש אם לא אומרים מיגו לחצי הטענה. אומנם רוב האחרונים סבורים שרק שיכול לטעון ב' הטענות בבת אחת, מיגו לחצי הטענה אמרינן.

מיגו להוציא

בהלכה מיגו להוציא לרוב הפוסקים 'לא אמרינן' משום שאין האנן סהדי של המיגו מספיק חזק כדי להוציא אף ממוחזק, שהרי להוציא ממוחזק אפשר רק על ידי עדים, אומנם רבי שמעון שקאפ חידש שיתכן 'שמיגו להוציא אמרינן וזאת על פי נוסחאתו בגדר כוח הטענה שמחמת שיכול היה לזכות בממון יש להתייחס לטענותיו כמוחזק, אם כן אדרבא אין המיגו נחשב כמוציא ממון מהמוחזק, אלא מחזיק הממון אצל המוחזק . אומנם שיטת הרמב"ן, שמיגו להוציא מועיל.

ראו גם

• מיגו
• קיום שטרות

הערות שוליים

[[קטגוריה:המכלול: טיוטות ערכים שנוצרו במכלול]] [[:קטגוריה:מונחים תלמודיים]] [[:קטגוריה:מונחים בעיון ישיבתי]] [[:קטגוריה:משפט עברי: דיני ראיות]] [[:קטגוריה:משפט עברי: דיני טענות]] [[:קטגוריה:כללים ועקרונות במשפט העברי]] [[:קטגוריה:מונחים בעיון ישיבתי]]