משתמש:פייבל/טיוטה

הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה הוא כלל הלכתי-משפטי הקובע, שאדם רשאי להעביר הירושה מיורש ליורש אם שניהם ראויים ליורשו.

מקור

המקור לדין זה מופיע בהמשנה:

"האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בן, בתי תירשני במקום שיש בת, לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין" ובתלמוד שם הובא שדין זה נלמד מן 'הפסוקים':

אמר רבא מאי טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה שנאמר "היה ביום הנחילו את בניו", התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה

— תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף ק"ל, עמוד א'

גדר הדין

בביאור גדר הדין ישנם כמה נוסחאות באחרונים:

• יש מן האחרונים שכתבו, שדין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה, זהו בעצם ככל דין הקנאה שבתורה, דהיינו שההקנאה היא על החפצא, וכך גם בדין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה ההנחלה היא בחפצא, שיכול להנחיל (להקנות) לכל מי שירצה אם ראוי ליורשו.
• ויש מן האחרונים הסבורים, שדין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה, זהו בעצם 'פרשה חדשה' בהלכות ירושה, הקובע שנתנה התורה רשות לאבא לקבוע מחדש את סדר הירושה ולמקם את "הראוי לירש", במקום מוקדם יותר ממקומו בדרגת הירושה, כלומר שזהו דין בגברא, שמנחיל לו כל נכסיו.

החרגות

לכלל זה, ישנם מספר השלכות הלכתיות, החורגות מהנורמה ההלכתית המקובלת, אשר נביאם להלן:

הנחלה בדבר שלא בא לעולם

ערך מורחב – דבר שלא בא לעולם

דבר שלא בא לעולם הוא מושג תלמודי, המתאר התחייבות אדם כלפי חפץ שאינו קיים עדיין או שלא נמצא בבעלותו, דבר הגורם לבעייתיות בנוגע ליכולת האדם להחיל בחפץ חלות כלשהי, כדוגמת מכירה, הקדשה ומעשר. זאת משום שעל פי דיני הקניין בתלמוד, נכס הוא בר קניין רק אם היה מצוי בעולם בעת הקניין. בנוסף, נדרש שהנכס יהיה בבעלות המוכר בעת ביצוע העסקה. תפיסה זו מבוטאת באמצעות הקביעה התלמודית: "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם".

הקצות החושן מחדש, שבהנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה אפשר להנחיל אף דבר שלא בא לעולם, וזאת בניגוד לדין הנזכר, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ולפי האחרונים שסוברים שזה דין בגברא מובן מאוד דין זה, שהרי סדר הירושה בעולם ועל כן יכול לקובעו מחדש.

הנחלה במשמוש

בהלכה, דין "משמוש" הוא דין הלכתי בהלכות ירושה, הקובע מצב לא תיאורתי בו אדם שמת, יכול לירש ירושה על מנת להוריש בדרך זה לשאר היורשים, שאין השאר יורשים יכולים הלכתית לירש ממי שירש המת, שיש הקודמים להם בסדר הירושה, אלא יורש המת בקברו כדי להנחיל לאחרים. אולם ישנה מחלוקת מהותית באחרונים, אם דין זה שייך אף במקום שהמת זכה בירושה בהנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה:

רבי עקיבא איגר מחדש, שמתי שהמת ירש מדין 'הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה', לא שייך דין משמוש כדי להנחיל לאחרים, אשר לא יכלו לירש לולי המת מוריש להם. וההסבר בזה, לפי אותם אחרונים אחרונים הסוברים שגדר הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה, זהו דין ב'חפצא', ועל כן נחשב כאינו ברשותו, שהרי עכשיו עדין לא מת, ועדין לא ירש דרך משמוש כדי להוריש לאחרים. והרי מבואר בתלמוד, שאם אינו ברשותו החפץ, אינו יכול להקנות.

אולם שיטת הקצות החושן, שאף אם עתיד לירש דרך משמוש, וכן היורש המיועד ראוי ליורשו רק דרך משמוש, עדין נתחדש הדין של הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה.

חזרה

בהלכה, המושג חזרה, בא לבטא מצב של הסתייגות ממעשה או מהיווצרותו ותחילת תחולתו של דין או סטטוס, משפטי או הלכתי, המכונה חלות. אשר ברוב המקרים לא מועיל חזרה, למעט תוך כדי דיבור המתייחס לביטול, המשך או השלמה של אמירה קודמת, כשהאמירה העוקבת באה תוך פרק זמן קצר ביותר לאחר אמירת הדיבור הראשון (פרק הזמן הוא כזמן אמירת המשפט הקצר "שלום עליך רבי". פרק זמן זה מכונה כדי דיבור). אולם חלקו האחרונים אם שייך חזרה בדין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה, לחזור בו ממה שהעביר הירושה מיורש ליורש:

הנתיבות המשפט מחדש, ששיך דין חזרה בהנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה לפני מיתה, שהרי ההנחלה חלה רק לאחר מיתה, ואם כן מצינו שאינו חוזר בו מ'חלות' כלשהו, שחל רק לאחר מיתה. ולפי הסוברים שזה דין בחפצא מובן מאוד דין זה, שהרי מובן למה ההנחלה חלה רק לאחר מיתה, שאז יכול לחזור בו.

הקצות החושן כתב, שאינו יכול לחזור בו מההנחלה, משום שהרי לאחר שקבע מחדש 'סדר הירושה' שוב אינו יכול לחזור בו, שאז חל מיד ולא לאחר מיתה.

מתנה על מה שכתוב בתורה

בהלכה, "מתנה על מה שכתוב בתורה" הוא הגדרה הלכתית בפרשת תנאים למצב לא פרופנציונלי בו מעשה או חלות על פי המשפט העברי, נתלה בתנאי הסותר דברי התורה, שבשל כך תנאי בטל ומעשה בטל. דין זה אף משפיע ישירות על הכלל ההלכתי-משפטי: הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה. וחלקו הראשונים, במקרה שהתנה בהנחלה שמעביר הירושה מיורש ליורש, והתנה בלשונו שלא יירש היורש שהועבר ממנו הירושה:

שיטת הראב"ד שההנחלה בטלה, משום הדין של מתנה על מה שכתוב בתורה. ואפילו שהרי למעשה בפועל, לא עקר דבר מן התורה, משום שאדרבא זה גופא הדין של רבי יוחנן בן ברוקה, שאדם רשאי להעביר הירושה מיורש ליורש אם שניהם ראויים ליורשו, מכל מקום הרי יכול להנחיל דרך זה אף בלי לשון של "לא יירשו", וכיוון שהתנה בלשונו כנגד התורה, ההנחלה בטלה.

אולם שיטת הרשב"א שאין ההנחלה בטלה, שהרי במקום שלא קנסוהו חכמים, אין נקנסהו על זה שהתנה בלשונו כנגד התורה, שבפועל לא עקר דבר מן התורה.

להלכה

להלכה נפסק בתלמוד בשם רבא כרבי יוחנן בן ברוקה, וכן פסקו מפרשי התלמוד.

ראו גם

• ירושה

הערות שוליים

קטגוריה:כללים ועקרונות במשפט העברי קטגוריה:משפט עברי: דיני ירושה קטגוריה:בבא בתרא: סוגיות תלמודיות