משתמש:ישראל מאיר ק./איסור אכילת בשר אדם

איסור אכילת בשר אדם. אסור לאכול בשר אדם, לחלק מן הדעות הדבר אסור מן התורה, ולחלק מן הדעות הדבר אסור מדרבנן.

מקור הדין

הגמרא במסכת כתובותוכן במסכת כריתות מביאה ברייתא שדנה מפני מה אסור לאכול חלב של בהמה טמאה ודם אפילו של בהמה טהורה ואילו חלב אדם ודם אדם מותרים, הברייתא לומדת את הדבר ממיעוט מן הפסוקים. מסקנת הגמרא היא כי האיסור לאכול חלב אישה אינו אלא דווקא כאשר יונק מן האישה אולם אם פרש החלב לכלי מותר באכילה לכתחילה, לעומת זאת דם אדם אם פירש אסור באכילה משום מראית העין שיחשבו שזהו דם בהמה, אולם אם לא פירש מותר באכילה. וכן נפסק להלכה.

אף שבתלמוד בבלי לא נתפרש כי אין איסור לא תעשה באכילת בשר אדם, התורת כהנים עוסק במפורש בדין זה של אכילת בשר אדם וקובע כי אין איסור לא תעשה באכילתו: "יכול אף בשר מהלכי שתים וכו' יהא בלא תעשה על אכילתו ת"ל זה טמא הוא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וכו' בלא תעשה על אכילתם."

דעת הראשונים

הרמב"ם כותב כי אף שאין איסור לא תעשה באכילת בשר אדם ישנו איסור עשה:

"האדם אף על פי שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה, אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה."

הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם שאם ישנו איסור עשה בבשר מפני מה הדם מותר ולא די שמותר אלא אפילו אין בו איסור דרבנן, הרמב"ן מסביר שניתן להקשות על דברי הרמב"ם משתי סיבות בין מפני מה שאמרו (בכורות ה:): 'כל היוצא מן הטמא, טמא' ואם הבשר אסור בעשה אף הדם והחלב יהיו אסורים בעשה מדין "יוצא" וכן מדין דם שרצים שאף שמבואר בגמרא כי אין איסור דם בשרצים אפילו הכי לוקה על אכילת דם משום אכילת בשר שרץ, אף באדם שיהיה דמו אסור מדין בשר. הרמב"ן מוסיף כי לא מצאנו מקור בדברי חז"ל לדרשתו של הרמב"ם, ומסביר כי ככל הנראה דייק הרמב"ם מלשון התורת כהנים שדווקא לא תעשה ליכא, אולם עשה איכא.

דעת הראב"ד, הרמב"ן, והרשב"א, כי אין כל איסור באכילת בשר אדם, ונראה מדבריהם כי אפילו איסור דרבנן אין כאן, אלא שבכל אופן שהוא לא ניתן לאכול בשר אדם כיוון שמת אסור בהנאה כפי שמבואר בגמרא בעבודה זרה אולם אומר הרמב"ן כי יהיה נפקא מינה האם מותר לאכול בשר של גוי מת כיוון שהוא מותר בהנאה וכפי שמבואר בירושלמי וברוב הראשונים. ואולם דעת השולחן ערוך כי אף מת גוי אסור בהנאה.

דעת הרא"ה כי ישנו איסור לאו באכילת בשר אדם, וזהו או משום שהנוסח בתורת כהנים היא כפי הנוסח בגמרא לפנינו שלא מיעטו אלא חלב ודם ולא מיעטו בשר, או שכוונת התורת כהנים למעט את הדם בלבד משתי האיסורים הקיימים בדם א. איסור אכילת דם. ב. איסור אכילת דם מדין בשר. אולם עצם הבשר אסור באיסור לאו.

הרמ"א פוסק להלכה כדעתו של הרמב"ם שישנו איסור עשה באכילת בשר אדם, לעומת זאת הפרי חדש הוכיח ממה שהשמיטו הטור והשולחן ערוך לדין זה כי הם סבורים שבשר אדם מותר באכילה אפילו מדרבנן.

איסור אבר מן החי ובשר מן החי באדם

דעת הריטב"א (כתובות ס.) כי ישנו איסור אבר מן החי באדם וכן איסור בשר מן החי , לעומת זאת הרשב"א בתשובותיו (שו"ת ח"א ס' שס"ד) כותב כי אין איסור אבר מן החי באדם וכן בשר מן החי, וטעמו משום שכל מה דישנו איסור אבר מן החי אין זה אלא בדבר שצריך שחיטה אולם אדם אינו טעון שחיטה בכדי לאוכלו והוי כדגים וחגבים שמותר לאוכלם אפילו חיים, טעם נוסף הוא משום שכל איסור אבר מן החי אינו אלא בדבר שאילו יצאה נשמתו מותר אולם בשר אדם כיוון שאחר מיתת האדם אסור בהנאה אין בו לאיסור אבר מן החי.

גיד הנשה באדם

כתב הרשב"א בתשובותיו שאיסור גיד הנשה נוהג אף באדם, ומבאר הרשב"א

רבי משה שמואל גלזנר סבור שדבר שהאנושות מתעבת אותו, הרי שיש לה מעמד של איסור מהתורה. עבירה על איסור כזה הרי הוא, בעיניו, כפשיטת צלם אלוהים והיא חמורה מעבירה על איסור תורה מפורש. לדבריו, לא ייתכן שיהיו דברים שאומות העולם יחזיקו אותם כאסורים, והיהודים ינהגו כאילו שהם מותרים. זאת משום שהעם היהודי צריך להיות "עם חכם ונבון" בעיני אומות העולם ולא "עם סכל ונבל". כדוגמא לדבריו הוא מביא שאם אדם אדם נמצא במצב שעליו לבחור בין אכילת בשר לא-כשר, שאיסורו מפורש בתורה, לבין אכילת בשר אדם שאיסורו אינו מפורש בתורה, הרי שעליו לבחור באכילת בשר לא-כשר, הגם שאיסורו מפורש בתורה.