משתמש:יונתן זרביב/הרב יצחק זרביב
הרב יצחק זרביב היה רבה הראשי של קונסטנטין (אלג'יריה) בין השנים 1959 ל1962 עם המהפכה שהיתה באלג'יר 1962 בשעה שכל היהודים היגרו מאלג'יר לצרפת או לישראל בחר הרב להגר לישראל הוא נולד בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת בעין ביידא (Aïn Beïda), אז עיירה קטנה ושולית במחוז קונסטנטין שבאלג'יריה.
הוא מתגלה כעילוי בגיל צעיר מאוד ונשלח ללימודים תורניים בישיבת "עץ חיים" בקונסטנטין, בירת המחוז, שם הוא מסיים את לימודיו בהצטיינות.
בגיל 17 הוא עוזב את ארצו ונודד אל מעבר לים ללימודים גבוהים בסמינר הרבני בפריז.
שנה לאחר מכן, הוא נמלט בעור שיניו מציפורני החיה הנאצית הכובשת בסערה את צרפת מוכת ההלם.
במנוסתו הוא מדרים בצעדת-יחיד עד לטולוז שם הוא חובר לחבורת לוחמים יהודיים עימם הוא מפלס את דרכו חזרה לביתו שבקונסטנטין.
בשנת 1943, בגיל 22, הוא מתגייס "לצבא השחרור הצרפתי" ומכהן כרב צבאי.
הוא נמנה על הכוחות המשחררים של מחנה הריכוז וההשמדה דכאו, ערב חתימת הסכמי הכניעה. הרב מזדעזע עמוקות מן המראות הקשים במחנה ודואג במהירות למשלוח תשמישי קדושה עבור הניצולים המיוסרים. מפגש זה ייחרט בליבו וישנה לעד את השקפת עולמו.
הוא חוזר לקונסטנטין לאחר המלחמה ומתקדם בקצב מסחרר בהיררכית הרבנות הנוקשה: מזכיר כללי של הועד הגבוה לרבנות באלג'יריה, מראשי בית הספר הרבני באלג'יר, סגן יו"ר הפדרציה הציונית, נשיא כבוד של כחצי תריסר אגודות יהודיות. ולבסוף, ב- 1958, הוא מתמנה לרבה הראשי האחרון של העיר קונסטנטין, ובפועל של המחוז כולו. הוא נכנס לנעליו הגדולות של חכם סידי פרג' חלימי- רבה האגדי של העיר שכיהן במשך 60 שנה שנפטר שנה לפני.
הוא משמש, בעיצומה של מלחמת האזרחים האלג'יראית המדממת, כנציגה ודוברה הרשמי של העדה היהודית אל מול השלטונות הצרפתים וכוחות השחרור האלג'יראים ומביא להישגים יוצאי דופן.
ביקורו בארץ ב- 1960 הופך אותו לציוני נלהב ובעקבותיו הוא זונח באופן סופי את אשליית דו הקיום באלג'יריה המשוסעת.
מיד לאחר הפרעות וחילול בית הכנסת הגדול בעיר אלג'יר, נושא הרב יצחק נאום תקיף בבית הכנסת אשר מעורר תנועת התנגדות בקהילה היהודית.
הוא נכנס, בעקבות זאת, לרשימה החיסול השחורה של מחתרת השחרור האלג'יראי הפ.ל.נ.
ימים סופרים לפני חיסולו המיועד, הוא נמלט שוב בעור שיניו, הפעם לישראל, שם הוא מתקבל כגיבור לאומי וכמנהיג דגול.
בפברואר 1962, כשהוא בן 40 בלבד, הרב מתהלך ברחובות תל אביב כחתן בחופתו כשעדת עסקנים מקיפה אותו ועיתונאים ואנשי תקשורת שותים בצמא את דבריו. שמו נישא בפי כל. השמועות רוחשות ללא הרף. הוא מיועד, בין היתר, לרבה הראשי הספרדי של תל אביב, של חדרה, של נתניה, של צפת.
לתדהמתו, שום דבר מזה לא יצא אל הפועל. הממסד הרבני לא מצליח לעכל אותו. הוא נותן ברקס צורם למטאור מאלג'יריה, בעל הגינונים האירופאים והעברית המשובחת, ומנפץ את שאיפותיו על קרקע המציאות המסולעת של ישראל של שנות השישים. לא מכירים בו, לא מקבלים אותו, חוסמים אותו.
הרב מסתפק לבסוף בתפקיד של רב אזורי ביישובי אבן העזר באזור בית שמש ובתפקידים אדמיניסטרטיביים שונים ברבנות.
כגובה נסיקת המטאור בשמי אלג'ריה המתקדרים, כך עוצמת התרסקותו על אדמת הארץ המובטחת, סלע קיומו.