משתמש:הבטלן/טומאת נדה למפרע

בהלכה, טומאת נדה למפרע הוא כותר תחתיו מקובצת אסופת דינים נרחבת, שמקורה בנידון המברר את נקודת הזמן המדויקת ממנה מתחילה אישה נדה לטמא קדשים ותרומה בטומאת נדה. נושא זה ופרטי הדינים המתקבלים כתוצאה ממנו נידונים בהרחבה בתלמוד במסכת נדה ובספרי הראשונים, אך העיסוק בו בספרי ההלכה מצומצם, בשל היותו נוגע להלכות תרומה וקדשים שאינן נוהגות בזמננו.

הרקע לנידון

הבסיס לנידון זה, הוא דין שלמדה המשנה במסכת נדה מן הפסוק: ”ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה”. ומילת "בבשרה" משמעותה, שהאישה מטמאת טומאת נדה עוד מהזמן בו הדם צבור בתוך בשרה, וקודם שיצא מחוץ לגוף. מסיבה זו הסיקה המשנה: ”כל הנשים מטמאות בבית החיצון”. כלומר: האישה מתחילה לטמא טומאת נדה מהרגע בו זב הדם מן הרחם אל החלל הפנימי בגוף האישה המכונה בפי חכמים 'הבית החיצון', וקודם שיצא אל מחוץ לגוף.

דין זה יוצר דיון בנוגע לרגע בו אישה נדה מתחילה לטמא. משום שכאשר הדם מצוי בחלל הפנימי, אין הוא גלוי ונראה לעין. מסיבה זו, כאשר אישה רואה דם יש חשש שמא הדם החל לזוב אל הבית החיצון מוקדם יותר מרגע הראייה, וכתוצאה מכך האישה נטמאה מנקודת זמן מוקדמת יותר מן הרגע בו היא ראתה בפועל את הדם.

מחלוקת שמאי הלל וחכמים

בשאלה זו, מתי הוא הרגע המדויק בו מתחילה אישה לטמא טומאת נדה, מובאת במשנה בתחילת מסכת נדה מחלוקת משולשת, בין שמאי הלל וחכמים.

”שמאי אומר, כל הנשים דיין שעתן. הלל אומר, מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים, מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת ומעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה”.

שמאי הוא המקל ביותר במחלוקת זו, וסובר שאשה כלל אינה מטמאת למפרע. את דין זה הוא מביע בקיצור במילים "כל הנשים דיין שעתן" שפירושן, די לנו שהאישה מטמאת טהרות בהן היא נוגעת מרגע הראייה ואילך, ואין להחמיר עליה שתטמא גם למפרע.

לעומתו, הלל הוא המחמיר ביותר. סובר הלל, שהאישה טמאה למפרע עד לנקודת הזמן האחרונה בה ברור שהיא הייתה טהורה. ולכן נקודת הזמן ממנו מתחילה האישה לטמא, היא הפעם האחרונה בה בדקה האישה ונמצאה טהורה. את דין זה מבטא הלל במילים "מפקידה לפקידה". כאשר הכוונה היא שמהפקידה (הבדיקה) הנוכחית היא מטמאת למפרע עד הפקידה האחרונה.

חכמים בוחרים במחלוקת זו את דרך האמצע, וסוברים שהאישה טמאה למפרע עד לאחת משתי נקודות זמן: 'מפקידה לפקידה' ו'מעת לעת', האחרונה מביניהם. כלומר, חכמים גם הם מסכימים לדברי שמאי וסוברים שאישה מטמאת רטרואקטיבית עד לבדיקה האחרונה בה היא נמצאה טהורה, אולם מלבד נקודת זמן זו מוסיפים חכמים נקודת זמן נוספת, ואומרים שבמקרה בו הבדיקה האחרונה בה נמצאה האישה טהורה התרחשה רק לפני יותר מיממה, אין להחמיר לטמא את האישה למפרע עד לבדיקה, אלא האישה טמאה למפרע רק יממה אחת. את דין זה מבטאים חכמים במילים 'מעת לעת', שפירושן הוא שהאישה נטמאת מאותה שעה בדיוק ביום האתמול.

טעמי המחלוקת

בגמרא במסכת נידה הובאו ארבעה טעמים אפשריים לנקודת המחלוקת בין שמאי והלל, כאשר לכל אחד מן הטעמים ישנן השלכות אחרות על הדינים המתקבלים כתוצאה מן המחלוקת.

על פי טעם אחד, המחלוקת בין שמאי והלל חורגת מגבולות הלכות נדה ונוגעת לנושאים הלכתיים רבים. לפי טעם זה, נקודת המחלוקת בין שמאי והלל היא בשאלה כללית האם 'מעמידים דבר על חזקתו'. כלומר: האם במקרה בו מתעורר ספק לגבי אובייקט מסוים, ניתן לקבוע את מעמדו של אותו אובייקט על פי המצב האחרון שלו - ה'חזקה' שלו.

הסבר זה מבוסס על כך שישנה הסכמה בין שמאי והלל ש'אישה בחזקת טהרה היא עומדת'. כלומר: כל אישה שלא ידוע לנו בבירור שהיא טמאה, החזקה שלה היא חזקת טהרה ומתייחסים אליה כאל אישה טהורה עד שיוכח אחרת.

עובדה נוספת העומדת בבסיסו של הסבר זה, היא שישנה הסכמה בין החולקים לפיה כאשר אישה רואה דם, ניתן להגדיר אותה כטמאה בוודאות רק מרגע ראיית הדם ואילך, אז מוכח מעל לכל ספק שאישה זו טמאה בטומאת נידה. לעומת זאת, בפרק הזמן שלפני ראיית הדם מעמדה של האישה מוטל בספק. משום שמצד אחד ייתכן שהדם החל לזוב אל הבית החיצון קודם ליציאתו מן הגוף, ובסיטואציה כזו האישה הייתה טמאה עוד לפני ראיית הדם בפועל. אולם מצד שני ייתכן שהדם לא התעכב כלל בבית החיצון, אלא מיד כאשר הוא החל לזוב מן המקור התרחשה יציאתו מן הגוף. בסיטואציה כזו, האישה נטמאת רק מרגע ראיית הדם ולא קודם לכן.

שמאי סובר, שהואיל וישנו ספק לגבי הזמן שלפני ראיית הדם ולא ברור האם בנקודת זמן זו האישה הייתה טמאה או טהורה, 'מעמידים דבר על חזקתו' וקובעים את מעמדה של האישה על פי החזקה שלה. וכיוון שלאישה זו יש חזקת טהרה, שהרי 'אישה בחזקת טהרה היא עומדת', מתייחסים אליה בנקודת זמן זו כאל אישה טהורה.

לעומתו, הלל מסכים באופן עקרוני לכך שבמקרה בו מתעורר ספק לגבי אובייקט מסוים 'מעמידים דבר על חזקתו' וקובעים את מעמדו של אותו אובייקט על פי החזקה שלו. אולם, סובר הלל שדין זה לפיו 'מעמידים דבר על חזקתו' אינו תקף במקרים בהם ישנה ריעותא - סיבה לערער את החזקה, הנובעת מגופו של הנידון. מסיבה זו מחמיר הלל לגבי אישה שראתה דם, וקובע שכאשר יש ספק לגבי הזמן שלפני הראייה ולא ברור האם האישה הייתה טמאה בו או לא, הדין הוא שלא מעמידים אותה על חזקתה אלא מטמאים אותה מכוח הספק. וזאת משום שעל אף שבמקרה כזה עומדת לאישה חזקת טהרה, במקרה כזה יש 'ריעותא' הנובעת מגופו של הנידון. שהרי הדם המטמא מקורו בגופה של האישה, והדבר מהווה 'ריעותא' המחלישה את החזקה. ובמקום בו ישנה 'ריעותא' הנובעת מגוף הנידון, לא תקף הכלל לפיו 'מעמידים דבר על חזקתו'.

על פי טעם אחר, המחלוקת בין הלל ושמאי היא בשאלה האם האישה מרגישה כאשר נעקר ממנה דם. שמאי סובר שברגע בו נעקר דם ממקורה של האישה, עקירת הדם מלווה בתחושה חזקה כל-כך, עד שלא ייתכן באופן מציאותי שהאישה לא תרגיש בתופעה זו. למעשה, שמאי סובר שההרגשה האופיינית לראיית דם היא כה חזקה, עד שאפילו כאשר האישה נתונה במצב של שינה, הרגשת עקירת הדם גורמת להתעוררותה. וכיוון שכך, סובר שמאי שאין מקום לטמא את האישה לפני רגע ראיית הדם בפועל. משום שאילו היה הדם מופיע במועד מוקדם מנקודת הזמן בה היא ראתה את הדם, היה לאישה להרגיש ביציאתו. והואיל והאישה לא הרגישה, הדבר מוכיח שהדם לא הופיע ממועד מוקדם יותר .

לעומתו, הלל חולק וסובר שלמרות שעקירת הדם ממקורה של האישה מלווה בדרך כלל בהרגשה, עשוי בכל זאת להיווצר מצב שבו לא תבחין האישה בכך שנעקר ממנה דם, למרות ההרגשה האופיינית לכך. סיטואציה כזו עשויה להיווצר באופן בו האישה תראה דם, אולם היא תטעה לחשוב שההרגשה אותה היא מרגישה היא הרגשת מי רגלים ולא הרגשה של ראיית דם, ובכך היא תפספס את העובדה לפיה נעקר ממנה דם. הואיל ויש היתכנות לסיטואציה כזו, לא ניתן לקבוע באופן ודאי שבפרק הזמן שקדם לראיית הדם בפועל לא החל הדם לזוב ממקורה של האישה. משום שלמרות שהאישה לא הרגישה ביציאת דם מגופה לפני ראיית הדם בפועל (עובדה שהספיקה לשמאי לקבוע שהדם לא החל לזוב באותו פרק זמן שקדם לראייה), אין בכך הוכחה ודאית שלא הייתה עקירת דם באותו פרק זמן, אלא ייתכן שהדם נעקר באותו פרק זמן אולם האישה לא הרגישה ביציאתו משום שהיא בלבלה את הרגשת יציאת הדם עם הרגשת מי רגלים.