משה מונטיפיורי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף משה מונטפיורי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה חיים מונטיפיורי
דיוקן של מונטיפיורי מ-1881
דיוקן של מונטיפיורי מ-1881
לידה 24 באוקטובר 1784
ליבורנו, הדוכסות הגדולה של טוסקנה
פטירה 28 ביולי 1885 (בגיל 100)
ידוע בשל פעולותיו עבור יהודים ברחבי העולם ובארץ ישראל
מקצוע בנקאי
משה מונטיפיורי בגיל 100

סר משה חיים מונטיפיוריאנגלית: Sir Moses Haim Montefiore, 1st Baronet, Kt;‏ 24 באוקטובר 1784 ט' בחשוון ה'תקמ"ה, ליבורנו, טוסקנה28 ביולי 1885, ט"ז באב ה'תרמ"ה, רמסגייט (אנ'), קנט, אנגליה) היה נדבן ושדלן יהודי מאנגליה, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות. ידוע גם בתואר "השר משה מונטיפיורי", שר במשמעותו העברית המקורית - כתואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן כתרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1837.

בכ-100 שנות חייו זכה מונטיפיורי להוקרה ולעיטורי כבוד רבים, בהם תואר אבירות על פעולותיו למען יהודים נרדפים ברחבי העולם.

ראשית חייו

מונטיפיורי נולד בשנת 1784 בעיר ליבורנו שבאיטליה למשפחה יהודית-ספרדית אמידה שביתה היה באנגליה, בה גדל והתחנך. בבגרותו השתלם במסחר, והיה אחד מ-12 הברוקרים היהודים בבורסה של לונדון. הוא נכנס לעסקי מסחר עם אחיו אברהם ועשה חיל בעסקיו. ב-1812 נשא את יהודית כהן, בתו של לוי ברנט כהן (אנ'), באותה עת היהודי העשיר ביותר באנגליה, וגיסתו של איל ההון נתן מאיר רוטשילד. כספרדי, היה בנישואים אלה עם בת משפחה אשכנזית משום שבירת מוסכמה בקהילה היהודית האנגלית. מונטיפיורי נכנס לעסקי בורסה וביטוח עם משפחת רוטשילד והתעשר מאוד, עד כי בשנת 1824, בגיל 40, יכול היה לפרוש ולהקדיש את כל זמנו לעשייה ציבורית.[1] [2][3]

כורסת מונטיפיורי בבית הכנסת שלו

פעילות ציבורית

חלק מצוואת יהודה טורא שהופיע בעיתון "המגיד" ב-1859. הקטע המודגש מציין את העיזבון שניתן למשה מונטיפיורי, שבו השתמש להקמת משכנות שאננים

כראש עדת הספרדים בלונדון דאג מונטיפיורי להקדיש את זמנו לעסקי הציבור והקים מוסדות צדקה. הוא ייסד קרן התיישבות יהודית, שנקראה "מזכרת משה", ותרם כספים גם לאנגלים לא יהודים. בין השנים 18351874 עמד בראש ועד שליחי הקהילות (Jewish Board of Deputies) – הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה; הייתה זו הכהונה הארוכה ביותר של אדם אחד בתפקיד זה. בין השנים 1837–1838 כיהן כ"שריף של לונדון" (אנ') (מעין סגן ראש עיר). באותה שנה העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אבירות. עושרו, ייחוסו, מעמדו, הופעתו המרשימה וקומתו התמירה פתחו לו דלתות בכל אשר פנה, והוא השכיל לנצל נתונים אלה לשתדלנות למען קהילות יהודיות. מונטיפיורי התקבל אצל ראשי השלטון ברוסיה, במרוקו ובגרמניה, וסייע ליהודים נרדפים.

בשנת 1840, כשנודע למונטיפיורי על עלילת דמשק, פעל בהצלחה לביטולה, ואף קיבל מן הסולטאן העות'מאני התחייבות בכתב ("פירמאן") להגנה על היהודים. שש שנים לאחר מכן נסע להיפגש עם הצאר ניקולאי הראשון, בניסיון שנכשל, לבטל פקודת גירוש נגד יהודים במערב האימפריה הרוסית, ולסייע לשיפור חייהם של כלל יהודי רוסיה.

בשנת 1846 היה מצב היהודים באימפריה בשאלת "החינוך מטעם" כה רע, עד שמונטיפיורי נסע לרוסיה כדי לשנות את רוע הגזרה. במהלך ביקורו נפגש מונטיפיורי עם נציגי השלטון וניסה להשפיע עליהם לבטל את תוכנית "החינוך מטעם" של השלטון הרוסי, אך ללא הועיל. התוכנית פורסמה בשנת 1851, אולם מותו של ניקולאי הראשון ב-1855 שם קץ לתוכנית ולהוצאתה לפועל.[דרוש מקור]

בשנת 1859 ביקר ברומא ועזר למשפחת מורטארה שבנם אדגרדו בן השש נחטף על ידי כמרים קתולים ועל אף התנגדותם של ההורים הוכנס תחת הדת הנוצרית. בין היתר התכתב בסוף שנות ה-50 עם הרב קלישר בעניין ההתיישבות בארץ ישראל.[4]

כאשר יהודי מרוקו היו צפויים לפרעות בשנת 1863, פעל מונטיפיורי להשגת כתב הגנה ושוויון זכויות ליהודים. באופן דומה פעל למען יהודי רומניה בשנת 1867 ובמקומות רבים אחרים. גם כשהיה כבן תשעים המשיך מונטיפיורי לצאת בשליחותן של קהילות יהודיות נרדפות. בפעולותיו למען יהודי התפוצות פעל מונטיפיורי מתוך הרגשת אחווה עם כל היהודים בעולם, ועל-פי העיקרון של ערבות הדדית כלל יהודית – "כל ישראל ערבים זה לזה".

פעילות בארץ ישראל

שרידי הכתובת בקבר רחל לזכר משפחת מונטיפיורי ששיקמו את המצבה מעל הקבר. פרטי הכתובת: ”הבית אשר בנה השר הגדול בישראל סיר משה מונטיפייורי נ"ר ואשתו הגברת בת המלכים, סניורה יהודית, יזכו לראות משיח צדקנו. שנת רא"ת (1841)”[5]
שטר של שקל אחד, ועליו מתנוסס דיוקנו של מונטיפיורי
טחנת הרוח שהקים מונטיפיורי

מונטיפיורי ביקר בארץ ישראל שבע פעמים. במאה ה-19 היו סיורים אלה רצופים בקשיים ובסכנות, הן בשל תנאי הביטחון והן בשל מצב הדרכים. בתקופה זו שררו בארץ ישראל מחלות ועוני, וביקורו של מונטיפיורי תרם רבות לקיומן של הקהילות בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון.

ביקורו הראשון

באוקטובר 1827 נסע בפעם הראשונה לארץ ישראל, באוניית מלחמה בריטית שהביאה אותו לאלכסנדריה. במצרים נמסר לו על מצב הביטחון בארץ, תקופה שבה היו מרידות נגד השלטון. בנוסף לכך הוא חלה וסבל משינויי האקלים. בכל זאת שמח "לצאת ממצרים" והגיע ליפו. בירושלים הוא מצא "50 משפחות ספרדים, 40 אשכנזים ו-200 אלמנות זקנות – בעוני ובחוסר כל".[6] הוא ורעייתו הרימו תרומה לתושבי העיר ומוסדותיה. בדרך חזרה תקפו אוניות מלחמה עות'מאניות בטעות את ספינתו, והפסיקו את ההתקפה רק בהגיע האונייה לאלכסנדריה.

ביקורו השני

בה'תקצ"ט (מאי 1839) הגיע לארץ כאשר היה לו מושג על מצבה. הפעם הקדיש את תשומת הלב לשיפור מצבם של היהודים. הוא שמע מהם כי "עבודת האדמה היא הפתרון היחידי למצבם". הוא הגיע לארץ דרך נמל ביירות, לביקור שארך כחודש וחצי, וחילק את זמנו בין הגליל ליהודה. תחנתו הראשונה הייתה צפת, ולאחריה טבריה. שם פגש קהילות המנסות להשתקם אחרי החורבן של רעידת האדמה בצפת ה'תקצ"ז. לצד העזרה הכספית שהגיש לאנשים, פגישותיו עם ההנהגה הצפתית, בראשה הרב אברהם דב מאבריטש והרב חיים נחום מזרחי, הניבה תוכניות לפנייה לחקלאות ואיתור אדמות לרכישה[7].

מונטיפיורי עבר בצפת ובטבריה ונתן לכל אחד מהתושבים מענק כספי; עלה להר מירון מלווה ביהודי צפת.[8] ביקר בחברון; בירושלים נאלץ לחנות בהר הזיתים בשל המגפות שפרצו בעיר. בלווית מזכירו, ד"ר אליעזר הלוי, קרא פרקי תהילים בקבר דוד.[9] הפעם החליט לקדם בנייה של מפעלי הרפואה, ולשם כך שלח רופא מגרמניה, ד"ר שמעון פרנקל, וארגן חלוקת תרופות בחינם. כן החל ליזום הקמת בתי מלאכה ומפעלי חקלאות. הוא החליט כי יבקש עזרה למפעלו מיהודי העולם, אך ללא הצלחה. במסע זה החלה אשתו לכתוב את יומן המסעות שלה. בנוסף הוסיף חלק למבנה של קבר רחל הקיים עד היום.

ביקורו השלישי

גם ביקורו בשנת ה'תר"ט (1849) החל בגליל. ראשיתו בצפת, בה פגש שוב את ראשי הקהילה, הפעם היו אלה הרב שמואל הלר והרב שמואל עבו, העתידים להיות אנשי הקשר שלו עוד שנים רבות. מונטיפיורי ופמלייתו התקבלו בהתרגשות רבה והביקור נוצל כדי לטפל בסוגיות חשובות כגון: פרודוקטיביזציה של כלכלת הקהילה, שכלול שירותי הבריאות בעיר, סוגיות של מינוי סוכנים קונסולרים של מעצמות אירופאיות ועוד. מצפת הדרימו לטבריה, נצרת ודרך שכם לירושלים. מונטיפיורי התקבל בשמחה על ידי תושבי ירושלים. לביקור זה נלווה אליו המדינאי הבריטי ג'ורג' גאולר. ביום שלפני כניסתו לעיר, יצאו בחום הקיץ רבנים ובראשם הרב הראשי, כדי לקבל את פניו. מוקדם בבוקר יום כניסתו, שלושה ימים לפני תשעה באב, התמלאו הדרכים יהודים רבים, שבדרך כלל לא שהו מחוץ לחומות העיר. לדברי הקונסול הבריטי, ג'יימס פין, "היה זה חיזיון מרהיב-עין שלא נראה כמותו מעולם". ליד שער העיר נקהל המון של יהודים מכל העדות. האוהלים של פמליית מונטיפיורי הוצבו במיידאן (כיכר פתוחה) סמוך לפינה הצפונית-מערבית של החומה, והתהלוכה פנתה אל בית הכנסת. עד הביקור הזה, מעולם לא הייתה בעת החדשה הפגנה יהודית כזו במרחב הציבורי. מונטיפיורי ביקר אצל הפחה (פאשא, המושל) ולאחר מכן עלה אל גג והשקיף על הר הבית. בהמשך ביקר מונטיפיורי גם בחברון. הוא השאיר בארץ כספים משלו ומן המגביות באירופה. סופר אז שכל גבר, אשה וילד יהודי קיבל דולר אחד, ככל הנראה כדי להשיג מפקד של האוכלוסייה היהודית, מבלי לעבור על האיסור על ספירת העם. ביקור זה הותיר בקרב יהודי ארץ ישראל רושם כי יש להם נציג מכובד שיכול לספר באירופה על קשייהם.[10] בשובו מארץ ישראל, החלו לפעול המפעלים הבאים: קופת תמיכה ליולדות עניות, אריגים לתפירה ומכונת דפוס - "משאת משה ויהודית" עבור ישראל ב"ק. בשנת 1854 שלח לעיר מכונות להקמת בית אריגה, אך הניסיון לא הצליח.

ביקורו הרביעי

סיפור מסעי השר


תוכן המודעה (עם באורים):
משה וירושלים!
כולל סיפור מסעי להשר משה מונטיפיורי, אשר העלה הנוסע הנכבד ע"ס מיוחד בשפת אנגלית, אודות פרטי מסעו לאה"ק בשנת תרכ"ו. נעתק לש"ע מאת דוד גארדאן ז"ל (עם הקדמה ואחרית דבר מאת המעתיק). כל החפץ יאסוף אל ביתו המחברת היקרה הזאת ימהר לפנות אל הרעדאוקציאן של "המגיד" וישיגה עוד במחיר 25 קאפ' או 50 פפ' (גם פאסטמארקען יקובלו במחיר).
מודעה בעיתון המגיד, 22-07-1886

בשנת ה'תרט"ו (1855) הגיע לארץ עם ירושה שקבל מהנדבן היהודי יהודה טורא. הוא הניח אבן פינה לבית חולים, בנה בית ספר לבנות וקנה פרדס גדול ליד יפו מידי הרב יהודה הלוי מרגוזה וקרא לו "גן מונטיפיורי", לימים הוקמה עליו "שכונת מונטיפיורי".[דרוש מקור][11] בנסיעתו זו גם קידם את רעיון עבודת האדמה: 35 משפחות מצפת נבחרו להתיישבות, קבוצה דומה התארגנה בטבריה, וכן קבוצת יתומים הוכשרה לעבודת האדמה.
השכם בבוקר יא' מנחם אב (26 ביולי), ביקרו משה ויהודית מונטיפיורי בהר הבית. את קבוצת המבקרים הובילו כאמל פחה ומפקד הצבא שלו.[12] הקבוצה סיירה במתחם תחת שמירת חיילים חמושים, מבלי לסגור אותו בפני מתפללים בעת הביקור. במהלך הסיור, פקד הפחה על אחד המוסלמים שבמקום לשאוב מים מן הבאר בכניסה למסגד אל-אקצא בשביל מונטיפיורי וידידיו, ולאחר מכן המשיכה הקבוצה אל המעבר התת-קרקעי שמתחת למסגד המוביל אל "השער הכפול" מתקופת בית שני. במצוות הפחה, נפרשו לקבוצה שטיחים ברחבה תחת כיפת השלשלת, שם נחו, שוחחו והשקיפו על הר הזיתים. הביקור עבר ללא גילויי עוינות מצד המוסלמים, אולם עורר גינויים מצד גורמים יהודים בירושלים.[13] מונטיפיורי ביקש מהפחה להוציא מהרובע היהודי את מקום השחיטה העתיק של העיר, שהיה מפגע תברואתי, ולאחר זמן מה הועבר המקום אל מחוץ לחומות. תוכניותיו הכלכליות של מונטיפיורי עוררו התנגדות בקרב כמה מהרבנים האשכנזים, בשל החשש שיגרמו להפסקת הזרמת התרומות מחוץ לארץ. אחדים מהחרדים הביאו לידי הטלת חרם על מונטיפיורי בשלושה מבתי הכנסת שלהם.[14], למרות זאת מונטיפיורי זכור לטובה עד היום בקרב החרדים בני היישוב הישן. הזוג מונטיפיורי ביקרו גם בחברון וכאמל פחה הבטיח כי ינסה להכניס את משה למערת המכפלה, אולם ההצעה סוכלה.[15]

ביקורו החמישי

בשנת 1857 גילה כי ניסיונות ההתיישבות החקלאית נכשלו והחליט לבנות את שכונת משכנות שאננים (השכונה הוקמה כעבור שלוש שנים). באותה שנה בנה על האדמה שקנה לבית החולים טחנת קמח, על מנת לפתות את היהודים בירושלים לעקור אל השכונה החדשה.

ביקורו השישי

בשנת 1865 ניסה לקדם שוב את היישוב החקלאי בארץ, כולל בפקיעין. מסע זה תועד בחוברת שנמסרה לעיתון "הכרמל"[16].

ביקורו השביעי

בשנת 1875 הייתה הנסיעה האחרונה לו לארץ ישראל. הוא כבר היה בן 90 והספיק רק לבקר במקומות הקדושים. היה מרוצה מהקמת השכונות בעיר ומהקמת בית הספר החקלאי במקוה ישראל.

בחמישה ביקורים מתוך שבעת הביקורים של מונטיפיורי בארץ ישראל, ציווה על קיום מפקד בקרב תושביה היהודיים בעיקר בערי הקודש: מפקד ראשון בשנת 1839, ואחרון ב-1875.[17] על עריכתם של חלק מהמפקדים פיקח עוזרו ומזכירו של מונטיפיורי אליעזר הלוי.

סמל משפחת מונטיפיורי, עם הכיתוב "ירושלם" בעברית

בכל מסעותיו סייע להתפתחות היישוב העברי בארץ ישראל ולהקלת תנאי החיים של היהודים בה. בין השאר הודות לכבוד שרחשו לו השלטונות העות'מאניים והקונסולים הזרים בארץ הודות למעמדו בבריטניה. מונטיפיורי קידם את התיישבות היהודית מחוץ לחומות ירושלים. סייע לפרנסת תושבי העיר ועודד את העבודה היצרנית ואת עבודת האדמה. כמו כן פעל לשיפור שירותי הרפואה בירושלים. מוכרת במיוחד טחנת הקמח שהקים ועומדת עד היום בשכונת משכנות שאננים.

בשנת 1846 קיבל ברונט מהמלכה ויקטוריה, אשר אישרה לו גם לקבוע על סמל משפחתו את הכיתוב "ירושלם" באותיות עבריות.

חיים אישיים

שלט משפחת מונטיפיורי המקורי

משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית פעלו יחדיו; יהודית התלוותה אליו במרבית מסעותיו בעולם לרבות לארץ ישראל, ועל שמה נקראו שדרות יהודית במרכז שכונת מונטיפיורי בתל אביב. יהודית נפטרה בשנת 1862, חודשים ספורים לאחר יובל לנישואיהם. לזוג לא היו צאצאים.

בצעירותו לא היה מונטיפיורי יהודי שומר מצוות. אך למן ביקורו הראשון בירושלים התקרב לדת ולמסורת, ומאז קיימו בני הזוג אורח חיים אדוק. בין השאר היה הרב הראשי האשכנזי של לונדון, נתן אדלר, מהאנשים המקורבים ביותר למונטיפיורי. הוא הקפיד לקחת עמו שוחט למסעותיו בעולם כדי שיוכל לספק בשר כשר, ולאירועים ונשפים אליהם הוזמן עם שועי עולם נהג להביא מזון וכלים משלו. בבית שהקים בעיר רמסגייט בקרבת לונדון בנה בית כנסת (ידוע כבית הכנסת מונטיפיורי), ובשכונת משכנות שאננים אותה בנה בירושלים דאג שיהיו שני בתי כנסת לשימוש 16 המשפחות שהשתכנו בה – אשכנזי וספרדי.

זמן קצר לפני מותו של מונטיפיורי חגגו קהילות יהודיות ברחבי העולם את יום הולדתו ה-100. הוא נפטר בשנת 1885 בעיר מגוריו רמסגייט, שם נקבר.

אחיו של משה מונטפיורי היה הוריישו מונטפיורי, ממייסדי הקהילה הרפורמית של בריטניה.

הנצחתו

חמש שכונות נקראות על שמו בירושלים: מזכרת משה, זיכרון משה, אוהל משה, ימין משה – בנחלאות ובעיר הישנה, וקריית משה, שהפכה לשכונה גדולה בכניסה לירושלים. טחנת הקמח שהקים עומדת עד היום בשכונת ימין משה, הנקראת על שמו. הטחנה משכנת היום מוזיאון קטן על מונטיפיורי ופועלו, ובצדה העתק משוחזר של המרכבה שבה נהג לתור את הארץ.

בתל אביב הוקמה שכונת מונטיפיורי כשהרחוב המרכזי בשכונה הוא שדרות יהודית על שם אשתו. בין השאר, בערים ירושלים, תל אביב - יפו, חיפה, באר שבע, נתניה, פתח תקווה, חולון, רעננה, אשדוד וקריית אונו נקראו רחובות על שמו. בחולון ישנו, בנוסף לרחוב על שמו, גם רחוב על שם המרכבה שלו באזור התעשייה.

בניו יורק נקרא בית הקברות היהודי הגדול בעיר השוכן ברובע קווינס על שמו, בית הקברות מונטיפיורי. המקום הפך למוקד משיכה ענק ולמרכז יהודי גדול עקב המצאות אוהל הרבי מליובאוויטש במתחם בית הקברות. על שמו נקרא גם מרכז רפואי גדול (Montefiore Medical Center) ברובע הברונקס.

ב-30 בינואר 1975 הוצא אל המחזור שטר בסך 10 לירות ישראליות עם דיוקנו של משה מונטיפיורי. השטר היה בשימוש עד 31 במרץ 1984.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[18]

עץ מונטיפיורי בגן הטרופי גני יהושע ת"א באדיבות דר' אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי

השיר "השר משה מונטיפיורי" מאת חיים חפר ובהלחנת דובי זלצר זכה לפרסום רב בביצוע יהורם גאון. בשיר מתוארים המלאכים בבואם לקחת את מונטיפיורי (פעם בעשור לחייו, החל מגיל 80 ועד גיל 101) אך כל פעם דוחה מחדש את בואם כדי לעזור ליהודים בעולם.

ב-19 למרץ 1985, ביוזמת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל (ושותפים נוספים), הועתק עץ תפוז השמוטי האחרון מפרדסו של מונטיפיורי, לגן הטרופי בגני יהושע - פארק הירקון ת"א, במגמה לשמר את המורשת של העת החדשה.

מרכבתו של מונטיפיורי

ערך מורחב – המרכבה של מונטיפיורי

עם מותו של מונטיפיורי, זכה במרכבה בה השתמש למסעותיו באירופה ג'ון אגברט בנגוך (Bengough), ידיד משפחת מונטיפיורי שכיהן כמנהל הסניף הווינאי של תאגיד הגז הבריטי שהוקם על ידי מונטיפיורי. בנגוך העניק או מכר את המרכבה לכומר הציוני-נוצרי ויליאם הכלר, שעסק באיסוף פריטים שונים על מנת להקים את המוזיאון הציוני בארץ ישראל. בנוסח צוואה שכתב הכלר ב-28 באפריל 1900 רשם:

לפני שאממש את כוונתי להעביר את המוזיאון והספרייה שלי לפלסטינה אני מעניק כבר עתה את עזבוני, לרבות ההרמוניום וכרכרת מונטיפיורי שקיבלתי מאדון בנגוך... העזבון יישאר לעולם במוזיאום בארץ ישראל, לברכת הכל ואסור למכרו.

על אף נוסח הצוואה, המרכבה הועמדה למכירה פומבית בווינה ב-1909. בוריס שץ, שנודע לו על כך בעת ששהה בעיר הפציר בהכלר שלא למכור את המרכבה (שממילא לא היו עליה קופצים) וקיבל אותה ממנו עבור "בית הנכות בצלאל".[19][20]

מצבת משה מונטיפיורי

בשנת 1986 הוצתה המרכבה בידי אלמוני ושוחזרה מחדש בידי איתמר ניומן.

מכתביו

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Abigail Green, Rethinking Sir Moses Montefiore: religion, nationhood, and international philanthropy in the nineteenth century, American Historical Review, Vol. 110, No. 3, 2005, pp. 631-658
  • Abigail Green, Moses Montefiore: Jewish Liberator, Imperial Hero, Cambridge, Mass. & London, Harvard University Press, 2000 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לפי אחת הסברות במחקר, משפחת מונטיפיורי היהודית קיבלה את שמה משם העיירה מונטיפיורי קונקה.
  2. ^ "Montefiore su un libro della Harvard University Press" (באיטלקית).
  3. ^ מקור השם מונטפיורי, אתר אנו – מוזיאון העם היהודי.
  4. ^ משה סמט, ‏קשרי מונטיפיורי עם רצ"ה קלישר, קתדרה 33, אוקטובר 1984, עמ' 56-54; הערות: אברהם שישא הלוי, ‏מכתבם של הרב הראשי לבריטניה נתן הכהן אדלר והשר מונטיפיורי לר' צבי הירש קלישר, קתדרה 38, דצמבר 1985, עמ' 200-195(הקישור אינו פעיל, 6.6.2019)
  5. ^ מקור: נדב שרגאי, עמ' 59.
  6. ^ ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי, חלק א', ורשה תרנ"ח, עמ' 26.
  7. ^ יצחק בן צבי, 'מאורעות צפת מביזת תקצ"ד ועד מרידת הדרוזים בשנת תקצ"ח, איגרות צפת שנשלחו למשה מונטיפיורי', ספונות, ז' (תשכ"ג), עמ' רעה-שכב.
  8. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 518.
  9. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 530.
  10. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 5, עמ' 72-71.
  11. ^ דברי ימי הציונות, עמ' ?
  12. ^ קבוצת המבקרים כללה את פמלייתם וידידיהם של הזוג מונטיפיורי, הקונסול הבריטי ג'יימס פין ואשתו, סגנו בחיפה, אדוארד תומאס רוג'רס ואחותו מרי אליזה רוג'רס, שני מתורגמנים יהודים וכן השייח' מוחמד דנף, יורש המשרה המסורתית של שומר המסגד, ובניו. הביקור נזכר גם אצל מרי אליזה רוג'רס, חיי יום-יום בארץ ישראל, פרק 4, עמ' 57 (נזכר גם בתוך: מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים בארץ ישראל, עמ' 685).
  13. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 28, עמ' 498-497.
  14. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 28, עמ' 500-499.
  15. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 28, עמ' 502-501.
  16. ^ מסע משה, הכרמל, 15 באוגוסט 1867
    מסע משה (המשך מן נומר 47), הכרמל, 12 בינואר 1868
  17. ^ המפקדים המקוריים נשמרים בארכיון בלונדון. בספרייה הלאומית בירושלים ישנם העתקים במיקרופילם. מידע מפורט על מפקדים אלו נמצא באתר החברה הגניאולוגית הישראלית.
  18. ^ ארכיון משה מונטיפיורי, באתר הספרייה הלאומית
  19. ^ מרדכי נרקיס, על עגלת מונטיפיורי, דואר היום, 13 בנובמבר 1927
  20. ^ יעד בירן, מעשה במרכבה, עת־מול 217; יוסף לנג ודוד ליברמן, בהמשך למאמר "מעשה במרכבה", עת־מול 221

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34122680משה מונטיפיורי