משבר עדן
|
| ||
משבר עדן, המכונה גם מהפכת 14 באוקטובר (בערבית: ثورة 14 أكتوبر; תעתיק מדויק: ת'ורת 14 אכתובר) או מרד רדפאן היה מרד מזוין של החזית הלאומית לשחרור דרום תימן (NLF) והחזית לשחרור דרום תימן הכבושה (FLOSY) נגד הפדרציה של דרום ערב, מדינת חסות של בריטניה, שהוביל להכרזת העצמאות של הרפובליקה העממית של דרום תימן.
המרד החל ב-14 באוקטובר 1963 עם השלכת רימון על כינוס של פקידים בריטים בנמל התעופה עדן. לאחר מכן הוכרז מצב חירום במושבת הכתר הבריטית. מצב החירום הסלים ב-1967 והאיץ את סיום השלטון הבריטי בשטח שהחל ב-1839.
רקע
בשנת 1838, מוחסין בן פאדל, סולטאן לחג' ויתר על 194 קמ"ר משטחה של עדן לטובת האימפריה הבריטית. ב-19 בינואר 1839, חברת הודו המזרחית הבריטית הנחיתה את חיל הנחתים המלכותי בעדן כדי להשתלט על השטח ולעצור התקפות של פיראטים נגד ספינות בריטיות שעשו את דרכן להודו. בכך הפכה עדן לחלק מהשלטון הקולוניאלי הבריטי, שנמשך עד 1937. בשנות ה-20 של המאה ה-20 החלו הבריטים להרחיב את שטח החסות ולספח אליו את השטחים שבשליטת השייח'ים המקומיים סביבו, בטענה להגנה עליהם, אך למעשה במטרה למנוע משליטי ממלכת תימן לכבוש את עדן.[1]
באמצע שנות ה-50, לאחר שבריטניה הבינה כי אינה יכולה להמשיך ולהחזיק במושבותיה, היא ניסתה לטפח ישות פוליטית יציבה שתבודד את עדן מגל הלאומיות הערבית ששטף את האזור, ותשמור את ההשפעה הבריטית והיכולת לנהל את ענייניה של עדן מלונדון.[1] לשם כך הוקמה בשנת 1959 איחוד האמירויות של דרום ערב,[1] שלא האריכה ימים. האליטה המסחרית של עדן, שהורכבה ברובה מהודים, פרסים ויהודים, התנגדו לצירופה של עדן לאיחוד, מתוך חשש לירידה במעמדם מול השייח'ים המוסלמים,[1] ואילו השייח'ים חששו כי השפעתם באיחוד תישאר מוגבלת בשל הדומיננטיות של האליטה המשכילה מעדן.
מצב החירום הושפע במידה רבה מגל של לאומנות ערבית שהגיעה לחצי האי ערב בעקבות הדוקטרינות הסוציאליסטיות והפאן-ערביות של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, שעד אז זכו להצלחה מוגבלת בלבד. ניסיונו בשנת 1958 לאחד את מצרים וסוריה תחת הרפובליקה הערבית המאוחדת נכשל שלוש שנים לאחר מכן, והתקוממות אנטי-קולוניאלית לכאורה בעדן בשנת 1963 סיפקה לו הזדמנות נוספת לקידום הדוקטרינות שלו. עם זאת, לא ברור עד כמה, אם בכלל, היה נאצר עצמו מעורב במרד בעדן, לעומת קבוצות הגרילה התימניות שפעלו באופן עצמאי על בסיס רעיונותיו הפאן-ערביים.
המשבר
בבריטים לחמו כמה תנועות לאומניות שונות, שלעיתים נלחמו גם אלה באלה. הבולטות מביניהן היו:[2]
- הליגה הדרום-ערבית (SAL) – ארגון המורדים הראשון שהוקם בשנת 1951 בסולטנות של לחג', בהנהגת מוחמד עלי אל ג'עפרי ושייחאן אל חבשי ובתמיכת ערב הסעודית.
- החזית הלאומית לשחרור (NLF) – ארגון שקם בשנת 1963, על ידי קחטאן מוחמד אל-שעבי, וזכה לתמיכתה של מצרים.
- מפלגת השחרור העממית (PLP)
.jpg)
בשנת 1965 התאחדו תנועות SAL ו-PSP ויצרו את הארגון לשחרור הדרום הכבוש (OLOS). בינואר 1966 הצטרפה לתנועה המאוחדת גם ה-NLF ליצירת החזית לשחרור דרום תימן (FLOSY), שזכתה לתמיכת מצרים וקונגרס האיגודים המקצועיים של עדן (אטיו"ס) שבהנהגת עבדאללה אל אצנאג', אך האיחוד התפרק בדצמבר אותה שנה, וה-NLF הפכו למתנגדים של FLOSY ונאבקו בהם.[2]
תחילת פעולות האיבה
ב-14 באוקטובר 1963 הכריז אל שעבי על "מאבק מזוין" נגד הפדרציה ונגד נוכחות בריטית כלשהי. פעולות האיבה החלו ב-10 בדצמבר 1963, עם מתקפת רימונים של ה-NLF על הנציב העליון הבריטי של עדן, קנדי טרוואסקיס, בעת שהגיע לשדה התעופה בח'ור מכסר לקראת טיסתו ללונדון. במתקפה נהרגו שניים ונפצעו חמישים בני אדם נוספים, ובעקבותיה הוכרז מצב חירום בעדן תבנית:British Colonial Emergencies. ה-NLF ו-FLOSY הסתמכו בעיקר על מתקפות רימונים, כולל פיגוע בבסיס חיל האוויר המלכותי בח'ור מכסר במהלך מסיבה, שבו נהרגה ילדה ונפצעו ארבעה ילדים.
התקפות הגרילה התמקדו בעיקר בהריגת קצינים ושוטרים בריטים שלא היו בתפקיד. חלק ניכר מהאלימות בוצע בקרייטר, הרובע הערבי העתיק של עדן. כוחות בריטיים ניסו ליירט נשק שהוברח לאזור על ידי ה-NLF וה-FLOSY, אך מאמציהם כשלו ברובם. למרות המחיר שנגבה מהכוחות הבריטיים, מספר ההרוגים בקרב המורדים היה גבוה בהרבה, בעיקר בשל הלחימה הפנימית בין קבוצות המורדים השונות. ב-1964 נשלחה לעדן חטיבת חיל הרגלים ה-24 של הצבא הבריטי, שהוצבה בפרוטקטורט של עדן עד נובמבר 1967. ב-1965 הפעילו הבריטים בבסיסם בח'ור מכסר תשע טייסות, כולל יחידות תובלה, מסוקים, מטוסי קרב ומפציצים מדגם הוקר האנטר, שתקפו את עמדות המורדים ברקטות נפיצות מסוג RP-3 (אנ') ובתותחי 30 מ"מ (אנ').
ניסיונות פיוס
מתחילת שנות ה-60 הועלתה הבעיה הדרום-ערבית באו"ם, בעיקר על ידי מדינות ערב, שאף אחת מהן לא הכירה בפדרציה. הליגה הערבית הוקיעה את הפדרציה כ"יצור כפיים של האימפריאליזם והקולוניאליזם הבריטי"). ועדה מיוחדת באו"ם לענייני קולוניאליזם ("ועדת ה-24"), וכן העצרת הכללית של האו"ם, אישרו בשנת 1963 דו"ח שטען כי חלקים גדולים של אוכלוסיית דרום ערב מתייחסים באי רצון למשטר הקיים וכי הפדרציה מיועדת להאריך את השלטון הבריטי באזור. התייעצויות בריטיות פדרליות שנערכו בשנת 1964 הסתכמו בהבטחה בריטית להעניק עצמאות, לפנות את דרום ערב ולמסור את השלטון לפדרציה.
בפברואר 1965, ניסה הנציב העליון הבריטי לפייס את המורדים והזמין את עבד אל קאווי מכאווי, מנהיג האופוזיציה במועצה המחוקקת להרכיב ממשלה בעדן. אך מכאווי תמך בגלוי פעילות המורדים, ובספטמבר 1965 פיטר הנציב העליון את מכאווי, את הממשלה ואת המועצה המחוקקת, ביטל את החוקה ושלט באמצעות צווים. מכאווי יצא לגלות מרצונו. באותה שנה קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שקראה לעריכת בחירות ואישרה את "הזכות שאינה ניתנת לשלילה של העם [הדרום ערבי] להגדרה עצמית ולחופש משלטון קולוניאלי" ודרשה "הרחקה מיידית ומוחלטת של הבסיסים הבריטיים". החלטה דומה נתקבלה בשנת 1966. בריטניה קיבלה את החלטות האו"ם בפברואר 1966, בהצהרה שתבצע את הפינוי עד ל-1968, והסכימה לצורה כלשהי של השגחת או"ם על התהליך של בחירות והגדרה עצמית.
מהומות הרחוב בעדן
ב-19–20 בינואר 1967 יזמו אנשי ה-NLF מהומות רחוב בעדן. לאחר שמשטרת עדן איבדה שליטה, פרס הנציב העליון הבריטי סר ריצ'רד טרנבול(אנ') כוחות בריטים כדי לדכא את המהומות, אך לאחר שאלה דוכאו יצאו תומכי FLOSY לרחובות, והקרבות בין הכוחות הבריטיים לתומכי המורדים נמשכו עד פברואר. הבריטים פתחו באש 40 פעמים, ובמהלך המהומות בוצעו 60 פיגועי רימונים וירי נגד כוחות בריטיים. בין היתר הושמד באוויר מטוס דאגלס DC-3 של חברת התעופה של עדן, וכל נוסעיו נהרגו. בפברואר 1967, חזר והצהיר שר החוץ של בריטניה, כי בריטניה תעזוב את דרום ערב עד 1968, תעביר את השלטון לממשלה הפדרלית, ותעזור לה בתמיכה כלכלית וצבאית.
באפריל 1967 הגיעה לעדן משלחת מטעם האו"ם לשם התייעצויות בנוגע לארגון הבחירות, אך היא נאלצה לעזוב לאחר ימים ספורים בגלל פעילות המורדים. שני ארגוני המורדים העיקריים (FLOSY ו-NLF), סירבו להיפגש עם המשלחת. לקראת סוף המרד התגברו גם התקיפות בין תנועות המורדים עצמן. לאחר שאנשי ה-NLF הרגו 35 מחברי FLOSY תוך 32 ימים, קיבלו 80 מלוחמי הגרילה של FLOSY הגנה מהבריטים, והועברו לבריטניה באמצעות דרכונים בריטיים שהחזיקו כאזרחי מושבה בריטית.[2]
מצב החירום החמיר עוד יותר עם פרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967. נאצר טען שהבריטים סייעו לישראל במלחמה, וזה הוביל למרד של מאות חיילים בצבא הפדרציה הדרום ערבית ב-20 ביוני, שהתפשט גם למשטרת עדן. המורדים הרגו 22 חיילים בריטים, הפילו מסוק וכבשו את אזור קרייטר. הבריטים, שחששו כי לא יוכלו להבטיח את שלומן של המשפחות הבריטיות, החלו בפינוי מזורז של אזרחיהם מעדן.
הנסיגה הבריטית מתימן
בעקבות המרד נסוגו הכוחות הבריטיים מקרייטר, וכוחות של חיל הנחתים המלכותי תפסו עמדות צליפה מעל האזור והרגו 10 לוחמים חמושים. בשטח הכבוש החלה לחימה בין לוחמי NLF ו-FLOSY, והבריטים חסמו את שתי הכניסות הראשיות לאזור. הסדר הושב על כנו ביולי 1967, כאשר רגימנט בריטי בפיקודו של סגן אלוף קולין קמפבל מיטשל הצליח לכבוש את כל המחוז בן לילה ללא נפגעים. לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים נאלצה גם מצרים לפנות את כוחותיה מתימן, ותנועת FLOSY נותרה ללא תמיכה צבאית במאבקה מול ה-NLF.
ב-5 בספטמבר 1967 נאלצה בריטניה להודות בהתמוטטות המשטר הפדרלי ולהכיר בלאומנים כקבוצה שעימה תנהל את המשא ומתן. בנובמבר של אותה השנה, היא הכריזה שהיא תנהל את המשא ומתן רק עם נציגי ה-NLP. ב-7 בנובמבר 1967 ניסו לוחמי FLOSY לתקוף בסיס של צבא הפדרלי של תימן, אך כוחות הצבא בסיוע לוחמי ה-NLF הסבו להם אבדות כבדות, ומוטטו את הכוח הצבאי של FLOSY.[3] שיחות המשא ומתן נערכו בז'נבה, והוחלט שהעצמאות תוענק לדרום ערב ב-29 בנובמבר 1967 בחצות (מושג אוניברסלי), מוקדם מכפי שתכננה ממשלתו של הרולד וילסון, ומבלי שנחתם הסכם על אופי הממשל הבא, ובכך למעשה נטשו את ממשלת דרום ערב. ב-30 בנובמבר 1967 חדל איחוד האמירויות של דרום ערב מלהתקיים, ובמקומו הוכרזה הרפובליקה העממית של דרום תימן, וקחטאן אל שעבי היה לנשיאה, מפקד הצבא שלה וראש הממשלה הראשון שלה. הלחימה בין הפלגים הגיעה לסיומה בתחילת 1968.
השלכות
הצבא הבריטי ספג בשנים 1963–1967 כ-90 הרוגים[4] וכ-500 פצועים, ובמהומות נהרגו גם 17 אזרחים בריטיים. בנוסף נהרגו מקרב כוחות הממשל המקומי בעדן 17 אנשים בנוסף על 58 פצועים. מספר הנפגעים בקרב כוחות המורדים עמד על 382 הרוגים ו-1,714 פצועים.
לקריאה נוספת
- Knights, M. (2023). 25 Days to Aden: The Unknown Story of Arabian Elite Forces at War. Serpent's Tail. מסת"ב 9781800815100
- Laffin, John (1986). Brassey's battles: 3.500 years of conflict, campaigns and wars from A-Z. London: Brassey's. מסת"ב 978-0-08-031185-2
- Naumkin, Vitalij Vjačeslavovič (2004). Red wolves of Yemen: the struggle for independence. Arabia past and present. Cambridge: The Oleander Press. מסת"ב 978-0-906672-70-9
- Day, Stephen W. (2012). Regionalism and Rebellion in Yemen: A Troubled National Union. Cambridge University Press. מסת"ב 9781107022157
- Walker, Jonathan (2005). Aden insurgency: the savage war in South Arabia 1962-1967. Staplehurst, Kent: Spellmount. מסת"ב 978-1-86227-225-5
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 "PsyWar.Org - ADEN EMERGENCY PSYOP 1963-1967". PsyWar.Org (באנגלית). נבדק ב-2025-06-15.
- ^ 2.0 2.1 2.2 Friedman, Herbert A. (30 בינואר 2007). "Psyop of the Aden Emergency 1963-1967". Psywar.org. אורכב מ-המקור ב-9 בנובמבר 2020. נבדק ב-2024-09-23.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Kostiner, Joseph (1984). The struggle for South Yemen. London: Croom Helm. p. 171. ISBN 978-0-7099-1504-1.
- ↑ "Roll of Honour" (PDF). Aden Veterans Association. במרץ 2022.
{{cite web}}: (עזרה)
משבר עדן41445915Q3299864