מרסל פטיו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרסל פטיו
Marcel Petiot
מרסל פטיו, תמונת אסיר נובמבר 1944
מרסל פטיו, תמונת אסיר נובמבר 1944
לידה 17 בינואר 1897
אוסר
הוצאה להורג 25 במאי 1946 (בגיל 49)
בכלא לה סנטה (La Santé), פריז
שם לידה מרסל אנדרה אנרי פליקס פטיו
מדינה צרפתצרפת צרפת
מקום מגורים פריז
כינוי
  • ד"ר אז'ן
  • אנרי ולרי
ידוע בשל רציחות שבצע
השכלה רופאה
עיסוק רופא, פוליטיקאי
בת זוג ג'ורג'ט לאבלה
מספר ילדים 2

מרסל אנדרה אנרי פליקס פטיו (בצרפתית: Marcel André Henri Félix Petiot; מ-17 בינואר 1897 – 25 במאי 1946) היה רופא צרפתי ורוצח סדרתי. הוא הורשע ברצח של כמה יהודים לאחר שבמרתף ביתו בפריז התגלו שרידיהם של 23 בני אדם במהלך מלחמת העולם השנייה. פטיו נחשד כי רצח בין 60 ל-200 בני אדם, מרביתם יהודים, אם כי המספר המדויק אינו ידוע.[1][2]

במהלך הכיבוש של גרמניה הנאצית את צרפת במלחמת העולם השנייה, הקים פטיו רשת הברחה פיקטיבית תחת השם "ד"ר אז'ן" (Dr. Eugène). הוא טען כי ביכולתו לסייע ליהודים ולאנשים נוספים שנרדפו על ידי הגסטפו להימלט לאמריקה הדרומית דרך פורטוגל, בתמורה לסכומי כסף גבוהים. הוא פיתה את קורבנותיו להגיע לביתו שברחוב לה סר מספר 21 בפריז, תוך הבטחה להגנה ולמילוט. במקום זאת, רצח אותם - לעיתים קרובות באמצעות הזרקת רעל תוך הצגת הדבר כחיסון - ולאחר מכן נפטר מגופותיהם, לעיתים על ידי שרפתן.

למרות סימנים מוקדמים של מחלות נפש והתנהגות עבריינית, שירת מרסל פטיו בצבא במהלך המלחמה העולמית הראשונה, השלים תוכנית לימודי רפואה מואצת, והחל בקריירה רפואית מפוקפקת, שכללה ביצוע הפלות וסחר בחומרים נרקוטיים. גם הקריירה הפוליטית שלו הייתה רוויה שערוריות, גניבה ושחיתות.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ניהל פטיו רשת הברחה מזויפת שהציעה מעבר בטוח לאנשים שנרדפו על ידי הנאצים, בתמורה לתשלום. בפועל, הוא רצח את קורבנותיו, גזל את רכושם ונפטר מגופותיהם. הוא נחשד בביצוע כ-60 מעשי רצח, אך שרידיהם של 23 קורבנות בלבד נמצאו במרתף ביתו שבפריז.

פטיו נתפס בשנת 1944, וטען כי פעל כחבר תנועת ההתנגדות הצרפתית, וכי הרג אך ורק אויבי צרפת. הוא הורשע ב-26 סעיפי רצח, והוצא להורג בגיליוטינה בשנת 1946. חייו ופשעיו תוארו בסרטים ובספרי קומיקס.

ילדות ובגרות

מרסל פטיו נולד ב-17 בינואר 1897 בעיר אוסר (Auxerre), במחוז יון שבצפון-מרכז צרפת. בנעוריו, פרץ לתיבת דואר ונאשם בגרימת נזק לרכוש ציבורי ובגניבה. בעקבות האירוע הורה בית המשפט על ביצוע הערכה פסיכיאטרית, שבעקבותיה בוטלו האישומים, לאחר שנקבע כי הוא סובל ממחלת נפש.[3]

מקורות מאוחרים מייחסים למרסל פטיו עבירות והתנהגות עבריינית שונות בתקופת נעוריו, אך לא ברור אם מדובר בעובדות או בטענות שהומצאו בדיעבד לצורכי תדמית ציבורית. ב-26 במרץ 1914 אושרה בשנית אבחנתו כסובל ממחלת נפש על ידי פסיכיאטר. לאחר שהורחק ממוסדות לימוד מספר פעמים, השלים את השכלתו באקדמיה מיוחדת בפריז ביולי 1915.[4][5]

פטיו התנדב לשירות בצבא הצרפתי במהלך מלחמת העולם הראשונה, והחל את שירותו בינואר 1916.[5] הוא נפצע ונחשף לגז במהלך הקרב השני על האן, ולאחר מכן הציג תסמינים נוספים של התמוטטות נפשית. פטיו נשלח למספר בתי החלמה, ושם נעצר בגין גניבת שמיכות צבא, מורפין וציוד צבאי נוסף, לצד ארנקים, תמונות ומכתבים. הוא נאסר בעיר אורליאן.[6][7]

במהלך שהותו בבית חולים פסיכיאטרי ביישוב פלרי-לה-אוברה, אובחן שוב כסובל ממספר הפרעות נפשיות, אך ביוני 1918 הוחזר לחזית. כשלושה שבועות לאחר מכן הועבר מיחידתו, לכאורה לאחר שפצע את רגלו מרימון יד, ובספטמבר הוצב בגדוד חדש. אבחנה רפואית נוספת אפשרה את שחרורו מהצבא, בצירוף קצבת נכות.[5]

קריירה רפואית ופוליטית

לאחר המלחמה הצטרף מרסל פטיו לתוכנית לימודים מואצת שהייתה מיועדת ליוצאי מלחמה, והשלים את לימודיו בבית הספר לרפואה בתוך שמונה חודשים. הוא החל את התמחותו בבית החולים הפסיכיאטרי בעיר אוורה (Évreux). את התואר ברפואה קיבל בדצמבר 1921, ולאחר מכן עבר להתגורר ולעבוד בעיר וילנב-סור-יון (Villeneuve-sur-Yonne), שם קיבל תשלום הן ממטופליו והן מקרנות סיוע רפואי ממשלתיות.

באותה תקופה כבר עשה פטיו שימוש בחומרים נרקוטיים ממכרים. במהלך עבודתו בוילנב-סור-יון, רכש מוניטין של רופא המעורב בפרקטיקות רפואיות מפוקפקות, שכללו מתן חומרים נרקוטיים, ביצוע הפלות בלתי חוקיות, וכן גניבה של פריטים קטנים.[8][9]

קורבנו הראשון האפשרי של מרסל פטיו הייתה לואיז דלאבו (Louise Delaveau), בתה של אחת המטופלות הקשישות שלו, עמה ניהל קשר בשנת 1926. דלאבו נעלמה בחודש מאי באותה שנה, ושכנים דיווחו כי ראו את פטיו טוען תיבה לתוך רכבו. המשטרה פתחה בחקירה, אך לבסוף סגרה את התיק לאחר שסיווגה את המקרה כבריחה מהבית.

באותה שנה התמודד פטיו לראשות העיר וילנב-סור-יון, ושכר אדם שיפריע במהלך עימות פוליטי עם יריבו. הוא זכה בבחירות, ובמהלך כהונתו מעל בכספי העירייה.

בשנת 1927 נישא לג'ורז'ט לאבלה (Georgette Lablais), בת 23 באותה עת, בתו של קצב ובעל אדמות אמיד מהעיירה סנז'לה (Seignelay).[10] בנם, גרהארד פטיו (Gerhardt Petiot), נולד באפריל 1928.[11]

נציב מחוז יון קיבל תלונות רבות על גניבה והתנהלות כספית מפוקפקת מצד מרסל פטיו. באוגוסט 1931 הוא הושעה מתפקידו כראש העיר וילנב-סור-יון, ובהמשך התפטר מתפקידו. עם זאת, לפטיו נותרו תומכים רבים, ואף מועצת הכפר התפטרה לאות הזדהות עמו.

חמישה שבועות לאחר מכן, ב-18 באוקטובר 1931, נבחר פטיו כחבר מועצת מחוז יון. בשנת 1932 הוא הואשם בגניבת חשמל מהכפר, ובשל כך איבד את מקומו במועצה. באותה תקופה כבר עבר להתגורר בפריז.

בפריז, משך מרסל פטיו מטופלים על ידי הצגת מסמכים מזויפים, ורכש לעצמו מוניטין מרשים בקליניקה שניהל ברחוב דה קוֹמרטן 66 (Rue de Caumartin).[11] עם זאת, נפוצו שמועות על ביצוע הפלות בלתי חוקיות ומתן מופרז של תרופות ממכרות.

בשנת 1936 מונה לתפקיד רופא אזרחי (médecin d'état-civil), אשר הקנה לו סמכות לחתום על תעודות פטירה. באותה שנה אושפז לזמן קצר בשל קלפטומניה, אך שוחרר בשנת 1937. בתקופה זו המשיך גם להימנע מתשלום מיסים.

פעילויות במלחמת העולם השנייה

לאחר תבוסת צרפת לגרמניה בשנת 1940, החלו גיוסי עבודה כפויה של אזרחים צרפתים לטובת גרמניה הנאצית. מרסל פטיו סיפק לאנשים שהיו מיועדים לגיוס אישורי נכות רפואיים מזויפים, שאיפשרו להם להימנע מהשירות. בנוסף, טיפל באותם עובדים שחזרו לצרפת כשהם חולים. ביולי 1942 הורשע פטיו במתן מרשמים מופרזים לסמים, אף ששני מכורים שהיו אמורים להעיד נגדו נעלמו. נגזר עליו קנס כספי בסך 2,400 פרנק.

מאוחר יותר טען מרסל פטיו כי במהלך הכיבוש הגרמני של צרפת היה מעורב בפעילות תנועת ההתנגדות הצרפתית. לטענתו, פיתח נשק סודי שגרם למותם של חיילים גרמנים מבלי להשאיר ראיות פורנזיות, הטמין מוקשים ומלכודות ברחבי פריז, קיים פגישות רמות דרג עם מפקדים בכוחות בעלות הברית, ופעל בשיתוף פעולה עם קבוצה של אנטי-פשיסטים ספרדים – שלימים התברר כי לא הייתה קיימת כלל.

לא נמצאה כל ראיה שתומכת בטענותיו של מרסל פטיו לגבי מעורבותו בפעילות מודיעינית או צבאית כלשהי בתקופת מלחמת העולם השנייה.[12] עם זאת, בשנת 1980 הוא הוזכר על ידי קולונל ג'ון פ' גרומבך (John F. Grombach), לשעבר ראש מודיעין אמריקאי, כמקור מודיעיני מתקופת המלחמה. גרומבך היה מייסדו ומפקדו של ארגון ריגול עצמאי קטן שפעל בין השנים 1942 ל-1955, ואשר נודע לאחר מכן בשם "הבריכה" (The Pond).[13]

גרומבך טען כי פטיו סיפק מידע בנוגע לטבח יער קאטין, לפיתוח טילים גרמניים באתר פנמינדה (Peenemünde), ולשמותיהם של סוכני אבווהר שנשלחו לארצות הברית.[13] אף שטענות אלו לא אומתו על ידי מקורות של שירותי מודיעין אחרים, בשנת 2001 נחשפו חלק ממסמכי "הבריכה", ובהם מברק שהזכיר את שמו של פטיו.

רשת בריחה הונאה

הפעילות הרווחית ביותר של מרסל פטיו בתקופת הכיבוש הגרמני של צרפת הייתה הפעלת מסלול מילוט פיקטיבי. תחת שם הקוד "ד"ר אז'ן" (Dr. Eugène), הציג את עצמו כאדם המסוגל לסייע לנרדפים על ידי הגרמנים או שלטון צרפת של וישי להימלט אל מחוץ לצרפת. הוא טען כי ביכולתו להסדיר מעבר לארגנטינה או ליעדים אחרים באמריקה הדרומית דרך פורטוגל, בתמורה ל-25,000 פרנקים לאדם.

שלושה שותפים – ראול פורייה (Raoul Fourrier), אדמון פינטאר (Edmond Pintard) ורנה-גוסטב נזונדה (René-Gustave Nézondet) – הפנו אליו את קורבנותיו, בהם יהודים, חברי תנועת ההתנגדות, ואף עבריינים פליליים. לאחר שהיו תחת שליטתו, הסביר להם פטיו כי הרשויות בארגנטינה מחייבות חיסון נגד מחלות כתנאי לכניסה למדינה. תוך שימוש בטענה זו, הזריק להם ציאניד. לאחר מותם, לקח את רכושם ונפטר מהגופות.

בתחילה השליך מרסל פטיו את הגופות לנהר הסן, אך בהמשך החל להשמידן באמצעות טבילה בסיד או על ידי שריפתן. בשנת 1941 רכש בית ברחוב לה סר 21 (21 Rue le Sueur) בפריז, סמוך לשער הניצחון.

רכישת הבית התבצעה באותו שבוע שבו אנרי לפון (Henri Lafont) שב לפריז, מצויד בכספים ובהיתר מה־אבווהר לגייס חברים חדשים לגסטפו הצרפתי.[5]

בסופו של דבר נודע לגסטפו על קיומו של "מסלול המילוט" של מרסל פטיו, אותו תפסו בטעות כחלק מפעילות תנועת ההתנגדות הצרפתית. סוכן הגסטפו רובר יודקום (Robert Jodkum) אילץ את העציר איוואן דרייפוס (Yvan Dreyfus) לפנות לרשת המילוט לכאורה, אך דרייפוס נעלם ולא נודעו עקבותיו.

מודיע נוסף הצליח לחדור לרשת והביא לחשיפתה. בעקבות זאת עצר הגסטפו את ראול פורייה, אדמון פינטאר ורנה־גוסטב נזונדה. במהלך עינויים, השלושה הודו כי "ד"ר אז'ן" הוא מרסל פטיו.[3]

רנה־גוסטב נזונדה שוחרר מאוחר יותר, אך שלושת המעורבים האחרים נכלאו למשך שמונה חודשים, לאחר שנחשדו בסיוע ליהודים להימלט. גם תחת עינויים, לא מסרו שמות נוספים של חברים בתנועת ההתנגדות הצרפתית, מאחר שלא הכירו אחרים. הגסטפו שחרר את שלושת הגברים בינואר 1944.

גילוי רציחות

ב־11 במרץ 1944 התלוננו שכניו של מרסל פטיו ברחוב לה סר בפריז על ריח רע שעלה מהאזור, וכן על כמויות גדולות של עשן שפרצו מארובת הבית. מתוך חשש לשריפה בארובה, הוזעקו למקום כבאים, שנכנסו אל הבית ומצאו תנור פחם בוער במרתף.

בתוך התנור, וכן פזורים ברחבי המרתף, נמצאו שרידי גופות אדם.[5]

כתבה בעיתון "לה מאטן" מ-14 במרץ 1944, המדווחת על גילוי ברחוב לה סר 21.

בנוסף לשרידים שנמצאו במרתף, נמצאו שאריות גופות גם בבור בחצר האחורית, שהיה מלא חלקית בסיד חי, וכן בתוך שק קנבס. בביתו של מרסל פטיו התגלו חלקי גוף בכמות שהספיקה לזיהוי של לפחות עשרה קורבנות. ברחבי הנכס נמצאו גם מזוודות, ביגוד ופריטים נוספים השייכים לקורבנותיו.

הפרשה עוררה סערה תקשורתית נרחבת, והסיקור חצה את גבולות צרפת. ידיעות על המקרה פורסמו גם בשווייץ, בלגיה ובמדינות סקנדינביה.[14]

התחמקות ולכידה

במהלך שבעת החודשים שחלפו מאז גילוי שרידי הגופות, הסתתר מרסל פטיו אצל חברים, תוך שהוא טוען כי הגסטפו רודף אחריו משום שהרג חיילים גרמנים ומשתפי פעולה. בהמשך עבר להתגורר עם אחד ממטופליו, ז'ורז' רדוּטה (Georges Redouté), גידל זקן, ואימץ לעצמו שמות בדויים שונים.

במהלך שחרור פריז בשנת 1944, אימץ מרסל פטיו את השם הבדוי "אנרי ולרי" (Henri Valeri) והצטרף לשורות כוחות הפנים הצרפתיים (FFI), שלחמו במסגרת המרד נגד הכיבוש הגרמני. הוא מונה לתפקיד קפטן והיה אחראי על לוחמה נגד ריגול ועל חקירת שבויים.

כאשר העיתון Résistance פרסם כתבה על מרסל פטיו, קיבל פרקליט ההגנה שייצג אותו בשנת 1942 בפרשת הנרקוטיקה מכתב מלקוחו הנמלט, שבו טען פטיו כי ההאשמות שפורסמו הן שקרים. מידע זה רמז למשטרה כי פטיו עדיין נמצא בפריז, והחיפושים חודשו. כאשר גם "אנרי ולרי", שמו הבדוי של פטיו עצמו, נמנה עם המגויסים לחיפושים אחריו.

לבסוף, ב־31 באוקטובר 1944, זוהה פטיו באחת מתחנות הרכבת התחתית של פריז ונתפס. ברשותו נמצאו אקדח, 31,700 פרנקים ו־50 סטים של מסמכי זהות.

משפט וגזר דין

מרסל פטיו נכלא בכלא לה סנטה (La Santé) שבפריז. במהלך חקירתו טען כי הוא חף מפשע, וכי הרג רק את אויבי צרפת. לדבריו, גילה את ערימת הגופות בביתו ברחוב לה סר 21 כבר בפברואר 1944, אך הניח כי מדובר במשתפי פעולה שנהרגו על ידי חברים ב"רשת ההתנגדות" שלו.

חרף זאת, חקירת המשטרה העלתה כי לפטיו לא היו כל קשרים עם קבוצות המחתרת המרכזיות. יתר על כן, חלק מארגוני ההתנגדות שאותם תיאר מעולם לא התקיימו, ולא נמצאו כל תימוכין לטענותיו בדבר מבצעיו שביצע כביכול. בסופו של דבר, הגישו נגדו התובעים כתב אישום בגין לפחות 27 מקרי רצח שבוצעו ממניעים של בצע כסף, והעריכו את סך רווחיו בכ-200 מיליון פרנק.[15][16][17]

ב-19 במרץ 1946 החל משפטו של פטיו, אשר הואשם ב-135 סעיפים פליליים. עורך הדין הנודע רנה פלוריו לקח על עצמו את הגנתו, מול צוות תביעה שכלל תובעים מטעם המדינה ו-12 עורכי דין אזרחיים שמונו על ידי משפחות קורבנותיו של פטיו. במהלך המשפט, נהג פטיו ללעוג לתובעים וטען כי חלק מהקורבנות היו משתפי פעולה עם הנאצים או סוכנים כפולים, ואף טען כי אנשים שנעלמו עדיין בחיים ובריאים בדרום אמריקה תחת זהויות בדויות. הוא הודה בהריגתם של 19 מתוך 27 הקורבנות שנמצאו בביתו, וטען כי היו גרמנים ומשתפי פעולה. חלק מתוך סך של 63 "אויבים" שלכאורה חיסל. ניסיונו של פלוריו להציג את פטיו כגיבור מחתרת נתקל בחוסר אמון מצד השופטים וחבר המושבעים. לבסוף, הורשע פטיו ב-26 סעיפי רצח ונידון לעונש מוות.[18]

ב-25 במאי 1946, לאחר עיכוב של מספר ימים שנגרם עקב בעיה במנגנון השחרור של הגיליוטינה, הוצא פטיו להורג בעריפת ראש ונקבר בבית העלמין איוורי.[19]



ראו גם

לקריאה נוספת

  • Grombach, John (1980). The Great Liquidator. Garden City, NY: Doubleday.
  • Kershaw, Alister (1955). Murder in France. London: Constable.
  • King, David (2011). Death in the City of Light: The Serial Killer of Nazi-Occupied Paris. Crown. ISBN 978-0-307-45289-4.
  • Maeder, Thomas (1980). The Unspeakable Crimes of Dr. Petiot. Boston: Little, Brown and Co.
  • Seth, Ronald (1963). Petiot: Victim of Chance. London: Hutchinson.
  • Tomlins Marilyn Z. (2013) Die in Paris, Raven Crest Books, London: מסת"ב 9781482752809

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרסל פטיו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Smith, Jo Durden (2004). 100Most Infamous Criminals. New York: Metrobooks. ISBN 0-7607-4849-7.
  2. ↑ Newton, Michael. "Dr. Marcel Petiot". crimelibrary.com. אורכב מ-המקור ב-2006-12-10.
  3. ^ 3.0 3.1 Harold Schechter, The Serial Killer Files: The Who, What, Where, How, and why of the World's Most Terrifying Murderers, Ballantine Books, 2004, מסת"ב 978-0-345-46566-5. (באנגלית)
  4. ↑ Marcel Petiot | EBSCO Research Starters, www.ebsco.com (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 David King, Death in the city of light, Crown, 2011, מסת"ב 978-0-307-45289-4
  6. ↑ Jack Smith, Doctor Satan: The Life of Serial Killer Marcel Petiot (Serial Killer True Crime Books Book 22)
  7. ↑ The Unspeakable Crimes of Dr. Petiot - ספר דיגיטלי - Thomas Maeder - ISBN 9781504038522 - Storytel, באתר www.storytel.com
  8. ↑ Smith, Jo Durden (2004). 100Most Infamous Criminals. New York: Metrobooks. ISBN 0-7607-4849-7.
  9. ↑ Dr. Marcel Petiot — The Politician — Crime Library on truTV.com, web.archive.org, ‏2012-10-07
  10. ↑ King, David. Death in the City of Light. Crown.
  11. ^ 11.0 11.1 "Crime Library: Serial Killers: Dr. Marcel Petiot". TruTV.com. אורכב מ-המקור ב-2012-10-07. נבדק ב-2013-06-11.
  12. ↑ Stout, Mark. The Pond: Running Agents for State, War, and the CIA. cia.gov. אורכב מ-המקור ב-2011-11-10. נבדק ב-2011-11-10.
  13. ^ 13.0 13.1 "'The Pond': US Spy Agency that Operated Before CIA Revealed in Classified Documents Disclosure". Huffingtonpost.com. 29 ביולי 2010. אורכב מ-המקור ב-31 ביולי 2010. נבדק ב-2010-07-29. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ↑ King, David, 1970- (2011). Death in the city of light : the serial killer of Nazi-occupied Paris (1st ed.). New York: Crown. ISBN 9780307452894. OCLC 696099199.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  15. ↑ Doctor Satan: The Life and Murders of Marcel Petiot, The Lineup, ‏2016-05-13 (באנגלית)
  16. ↑ "An Appalling Murderer" — Dr. Marcel Petiot — Crime Library, www.crimelibrary.org
  17. ↑ Marcel Petiot | French Serial Killer, WWII Era | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  18. ↑ מבזקון | מבזקי דף | כללי | מרסל פטיו – להתעשר על רצח יהודים, באתר www.mivzakon.co.il
  19. ↑ King, David (2011). Death in the City of Light (1st ed.). New York: Crown. ISBN 978-0-307-45289-4.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מרסל פטיו41193567Q706812

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מרסל_פטיו&oldid=3275751"