הרשות השופטת של איראן
 סמל הרשות השופטת של איראן | |
 | |
| בית המשפט של טהראן (אנ') | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 איראן |
| תאריך הקמה | 1905 |
| חוק | חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן |
| ראש | גולאם-חוסיין מוחסני-אז'אי |
| מטה מרכזי | טהראן |
הרשות השופטת של הרפובליקה האסלאמית של איראן נוסדה לאחר הפלת שושלת פהלווי ב-1979 בעקבות המהפכה האסלאמית, והקוד המשפטי שלה מבוסס על השריעה, אם כי נשמרו גם היבטים רבים של המשפט האזרחי. לפי חוקת איראן, הרשות השופטת "היא כוח עצמאי". כל הרשות השופטת, "מבית המשפט העליון ועד בתי המשפט האזוריים, ובתי המשפט המקומיים והמהפכניים", נמצאת תחת סמכותו של משרד המשפטים. בראש הרשות השופטת עומד ראש הרשות השופטת. במסגרת תפקידו הוא ממנה את נשיא בית המשפט העליון וממליץ לנשיא איראן על מינוי שר המשפטים. הצעות חוק פרלמנטריות הנוגעות לחוקה נבדקות על ידי מועצת שומרי החוקה.
מבנה הרשות השופטת
חוקת הרפובליקה האסלאמית משנת 1979 דורשת רשות שופטת שתהיה "כוח עצמאי", ובסמכויותיה יהיו "חקירה ומתן פסק דין על טענות... פיקוח על אכיפה נכונה של החוקים... חשיפת פשעים, העמדה לדין, ענישה של פושעים, נקיטת 'צעדים מתאימים' למניעת פשיעה" ועוד. ראש הרשות השופטת ממונה על ידי המנהיג העליון של איראן, והוא אמור להיות "מוג'תהד" ולשרת "לתקופה של חמש שנים". הוא אחראי על "הקמת המבנה הארגוני" של הרשות השופטת, "ניסוח חוקים שיפוטיים" לפרלמנט, גיוס ופיטורים של עובדים וקידום שופטים. שופטים לא יכולים להיות מפוטרים ללא משפט. הסמכות השיפוטית החוקתית נתונה לבית המשפט העליון ולמועצה העליונה בת ארבעה חברים.[1]
לפי סעיף 160 של החוקה:[2]
שר המשפטים אחראי לכל העניינים הנוגעים ליחסים בין הרשות השופטת, מצד אחד, לבין הרשות המבצעת והמחוקקת מצד שני... ראש הרשות השופטת רשאי להאציל את מלוא הסמכות לשר המשפטים בתחומים פיננסיים ומנהליים ובהעסקת עובדים שאינם שופטים.
שר המשפטים נבחר על ידי נשיא איראן מתוך רשימת מועמדים שמוצעת על ידי ראש הרשות השופטת.
נשיא בית המשפט העליון והתובע הכללי נדרשים גם הם להיות מוג'תהדים, המתמנים על ידי ראש הרשות השופטת בהתייעצות עם שופטי בית המשפט העליון, ומכהנים לתקופה של חמש שנים.[3]
מבנה המערכת
מבנה הרשות השופטת האיראנית כולל בתי משפט מהפכניים, בתי משפט ציבוריים, בתי משפט לשלום ובתי משפט עליונים לערעורים. ישנם 70 שלוחות של בתי המשפט המהפכניים. בתי המשפט הציבוריים כוללים 205 בתי משפט אזרחיים, 99 בתי משפט אזרחיים מיוחדים, 86 בתי משפט פליליים מדרגה ראשונה ו-156 בתי משפט פליליים מדרגה שנייה. בתי המשפט לשלום מחולקים לבתי משפט רגילים (124), בתי משפט עצמאיים לשלום (125), והמועצה השיפוטית העליונה של איראן.[4]
בתי המשפט באיראן פועלים לפי השיטה האינקוויזיטורית, כפי שקיימת בצרפת. השופט הוא הבורר ומחליט על פסק הדין. במקרים חמורים, הוא נעזר בשני שופטים משניים נוספים, ובתיקים הקשורים לעונש מוות, ארבעה שופטים משניים נוספים. יש גם תובע ציבורי. עם זאת, לפי סעיף 168 בחוקת איראן, במקרים מסוימים, חבר מושבעים רשאי להיות הבורר. השופט מחזיק בכוח מוחלט. בפועל, שופטים עלולים להיות מוצפים בתיקים, ואין להם זמן לשקול כל מקרה בקפידה. כל השופטים מוסמכים במשפט האסלאמי והאיראני.
פסקי הדין של בית הדין המיוחד, הפועל באופן עצמאי מהמסגרת השיפוטית הרגילה ואחראי רק בפני המנהיג העליון, הם גם סופיים ואינם ניתנים לערעור במערכת בתי המשפט לערעורים הרגילה, אלא רק באמצעות מנגנון ערעורים פנימי שהשופט צריך להסכים לו. בית המשפט המיוחד לאנשי דת מטפל בפשעים שלכאורה בוצעו על ידי אנשי דת, אם כי הוא גם טיפל בעבר גם בתיקים של מי שלא היו אנשי דת.[5]
ב-1982 הוקמו בתי המשפט של המהפכה האסלאמית, השופטים בקטגוריות מסוימות של עבירות, כולל פשעים נגד ביטחון המדינה, הברחת סמים, ופעולות שנתפסות כמחלישות את הרפובליקה האסלאמית. זמן קצר לאחר הפלת המלוכה, הוקמו בתי משפט מהפכניים בערים המרכזיות, כולל שני בתי משפט בטהראן - בכלא קסר ובכלא אווין, ובית משפט נודד אחד. שופטי בית המשפט היו אנשי דת שמונו על ידי ח'ומייני עצמו. ההחלטות שניתנו על ידי בתי המשפט המהפכניים היו סופיות ולא ניתן היה לערער עליהן. בשנת 1989 נחקק חוק שמאפשר להגיש ערעור לבית המשפט העליון לערעורים ולהוביל למשפט חוזר.
בתחילה, בתי המשפט הללו הגבילו את ההליך המשפטי לשעות אחדות. נאשם היה עשוי להיות מורשע על בסיס המוניטין שלו, וייצוג משפטי לא היה אפשרי משום שמדובר ב'אבסורד מערבי'. אישום שהיה פופולרי בבית המשפט מהפכני היה שחיתות על פני האדמה, כולל מגוון עבירות כמו התנגדות למהפכה, תמיכה בשושלת הפהלווית או עלבון לאסלאם. בין השנים 1979–1989, בתי המשפט המהפכניים הוציאו להורג לפחות 10,000 אסירים פוליטיים. בשנים האחרונות, בתי המשפט של המהפכה פועלים יותר כמו בתי משפט רגילים, אם כי הם עדיין נחשבים למחויבים למנהיג העליון ולא לבתי המשפט הציבוריים הרגילים. הם גם ממשיכים לדון בתיקים פוליטיים ושל ביטחון לאומי, כמו גם סחר בסמים, הברחות ו"הפרעה לסדר הציבורי".
המשפט האיראני
ציות לשריעה
סעיף 2 של החוקה האיראנית קובע כי הרפובליקה האסלאמית של איראן "היא מערכת המבוססת על אמונה בא-ל אחד... הריבונות הבלעדית שלו וזכותו לחוקק". כל חוק שחוקק על ידי הפרלמנט חייב להתבסס על השריעה.[6][7]
בנקאות
לאחר המהפכה האסלאמית, כל הבנקים נדרשו לפעול לפי נוהלי הבנקאות של השריעה, כולל איסור ריבית. בית הדין העליון לביקורת של איראן (אנ') מפקח על הפעילות הבנקאית והפיננסית. בשנים האחרונות, איראן יצרה אזורי סחר חופשי, כמו באי כיש ובנמל צ'אבהאר, שבהם הכללים לא מיושמים כדי לעודד השקעות, בדומה למדינות מוסלמיות אחרות. בעוד שהרפובליקה האסלאמית התחייבה בפומבי לכלכלה ללא ריבית, "נקבע כי הלוואות ממשלתיות על בסיס שיעור תשואה קבוע מהמערכת הבנקאית הלאומית לא תגרום לריבית ולכן תהיה מותרת".[8]
חוקי השריעה
המג'לס ומועצת השומרים קבעו מאפיינים חשובים של חוק השריעה על ידי העברת שני חוקים ביולי 1982:[9]
- חוק התעזיר (אנ') - ענישה לפי שיקול דעתו של השופט.
- חוק הנקמה - המבדיל בין חודוד (אנ') (פשעים נגד אלוקים) ובין פשעים נגד בני אדם. בנוסף, הוא מקבע את הרעיון של מידה כנגד מידה בענישה.
בשנים 1991–1994, איראן שילבה את כל החוקים הללו ל"קוד הפלילי האסלאמי" המאוחד, שכלל חמישה "ספרים".[10] בינואר 2012 הוחלפו ארבעת הספרים הראשונים בקוד אסלאמי חדש.[11] הספר החמישי עוסק בפשעי ת'אזיר ועונשי הרתעה, פשעים נגד הביטחון הלאומי, פשעים נגד רכוש, נגד אנשים, גניבה, הונאה, זיוף, עלבון ועוד.[12]
קיסאס
קיסאס הוא סוג של פשע בשריעה הכולל פגיעה אישית. אם אדם רצח או פצע בכוונה אדם אחר, הקורבן או משפחתו זכאים לנקמה ("עין תחת עין" במקרה של פגיעה אישית או חיים תמורת חיים במקרה של רצח). עם זאת, הקורבן או משפחתו יכולים לסלוח. או אז, התוקף חייב לשלם פדיון כספי המכונה 'דמי הדם' כדי לפצות על הפציעה או המוות. אם המוות או הפציעה היו לא מכוונים, לא ניתן להחיל קיסאס, אך האדם עלול לקבל עד שלוש שנות מאסר ועליו לשלם דמי דם. אם עובר נרצח, אף על פי ש"זה נחשב לרצח מכוון, העונש המרבי הוא שנה עד שלוש שנות מאסר.[13][14] לא ניתן ליישם קיסאס במקרים של הגנה עצמית, על קטינים (גיל 15 לבנים, גיל 9 לבנות לפני 2012, ולאחר מכן ברוב המקרים גיל 18), על מי שאינו שפוי, על אדם שרצח בן זוג, אב שרצח את ילדיו וכדומה.
תיק קיסאס, שהתפרסם על ידי אמנסטי אינטרנשיונל, היה גזר דין עיוורון משנת 2011 על ידי בית משפט איראני נגד גבר שעיוור אישה בטהראן.[15] ב-2004, מג'יד מווהדי שפך כמה ליטרים של חומצה גופרתית על פניה של אמנה בהראמי, לאחר שדחתה את הצעות הנישואין שלו. מווהדי נשפט ב-2008 ונמצא אשם, ולצורך עונשו נקבעו סידורים להזריק "עשרים טיפות חומצה" לכל אחת מעיניו. לאחר ערעור, העונש נקבע להתבצע ב-14 במאי 2011, אך נדחה, ולאחר מכן בהראמי סלחה למווהדי, ובכך חסכה את ביצוע העונש.[16]
דייה (דמי דם)
בכל מקרה של פגיעה אישית, משפחת הקורבן רשאית לקבל תשלום כפיצוי על המוות או הפציעה. המחיר הרשמי הוא שווה ל-100 גמלים (תקדים זה נקבע על ידי מוחמד). עם זאת, כספי הדם חייבים להיות משולמים במזומן בלבד. בפועל, דמי הדם מוסדרים במשא ומתן בין שני הצדדים, והסכום הסופי בדרך כלל שונה מהסכום הרשמי של "100 גמלים", אלא אם שני הצדדים לא הצליחו להגיע להסדר. במקרה מכוון, יש לשלם את הכסף מיד, והאדם חייב להישאר בכלא עד שהכסף ישולם. במקרים לא מכוונים, דמי הדם יכולים להינתן בתשלומים. מצופה ממשפחת הרוצח או הפוגע לסייע בתשלום דמי הדם. במקרים אחרים, הממשלה תסבסד אותו, או שארגוני צדקה יסייעו בתשלום.
אישה מקבלת חצי מדמי הדם שגבר מקבל. עם זאת, בפועל, מאחר שכספי הדם מוסדרים במשא ומתן בין הצדדים, בדרך כלל נשים מקבלות סכומים שווים לגברים, וב-2008 שונה החוק ואפשר לנשים לקבל סכומים שווים של דייה בתיקים של ביטוח וביטוח חיים. עובר בתקופה הראשונה של ההיריון יקבל 1/20 מדייה רגילה, ובתקופה השנייה, עשירית. במקרים של תקיפה או פגיעה באישה, התוקף חייב לשלם "ג'ירה", שהוא דומה לדמי דם, אך שווה ערך למוהר של אישה, בדרך כלל בתמורה למחילה. בנוסף, ייתכן שיאלצו לשלם גם דייה עבור הפציעות שנגרמו במהלך התקיפה.
חודוד
איראן פועלת לפי האסכולה הג'עפרית של האסלאם השיעי, כולל ענישה על עבירות חודוד (נגד אלוקים). העונשים המלאים כמעט ולא מיושמים בפועל, כי הם דורשים רמה גבוהה של הוכחה, ואם האדם מתחרט או שיש ספק סביר, זו סיבה מספקת להקל בעונש. נדרשים שני עדים או הודאה להרשעה. בעבירות צניעות, נדרשים ארבעה עדים. דוגמאות בולטות הן 'מלחמה באלוקים' ו'הפצת שחיתות בעולם', שהעונש עליהם נע מגלות או מאסר ועד עונש מוות. גניבה, כאשר בעבירה ראשונה העונש הוא כריתת ארבע האצבעות הימניות, בעבירה שנייה, כריתת 5 אצבעות רגל שמאל, בעבירה שלישית, מאסר עולם, ובעבירה רביעית, עונש מוות. גם כאן יש סיבות רבות שמאפשרות הקלה בעונש, והוא יחסית נדיר באיראן.[17][18] עוד ברשימת פשעי החודוד: כפירה, חילול הקודש, ניאוף, תקיפה וצריכת אלכוהול. במקרים רבים, העונש הרשמי והמלא לא מיושם, ובמקומו ניתן עונש על פי שיטת הת'אזיר.
תעזיר
פשע תעזיר בשריעה הוא כזה שעונשו ניתן לפי שיקול הדעת של השופט. "רוב מוחלט" של העבירות במערכת המשפט האיראנית "קשורות לפשעי תעזיר", והכללים שלהן לפי החוק הפלילי האסלאמי גמישים יותר.[19] שופט יכול לגזור עונש של עד 74 מלקות על עבירה בודדת ועד 99 על עבירות צניעות. הוא יכול להעניש במאסר, קנסות ועונשים נוספים. החוק משתנה, והשופט מחליט בהתאם לכל מקרה בנפרד. דוגמאות הן מקרה של גנב שלא קיבל עונש חודוד על גניבה (כריתת אצבעות ימין), במקום זאת, הוא מקבל את עונש התעזיר - לפחות שנה מאסר, ומקסימום 74 מלקות. או תוקף שהקורבן סלח לו, ונמנע ממנו עונש מוות, אך הוא קיבל עונש תעזיר של 99 מלקות ו-8 שנות מאסר.
חוק המאבק בסמים באיראן קובע כי אדם שמבצע עבירות סמים קשות ייגזר עליו עונש מוות. עם זאת, איראן מקלה בטיפול במשתמשי סמים, כולל תוכניות להחלפת מחטים וטיפולי מתאדון. מכורים לסמים בדרך כלל אינם מועמדים לדין אם הם נכנסים לתוכנית גמילה.[20]
ביקורת
ערך מורחב – זכויות האדם באיראן
לפי סקר משנת 2013 של מרכז המחקר פיו, בעוד ש-83% מהאיראנים תמכו בשימוש בחוק האסלאמי, רק 37% מהאיראנים האמינו שהרשות השופטת של איראן שומרת על החוק האסלאמי.[21]
עונש מוות
- ערך מורחב – עונש מוות באיראן
בשנים הראשונות של הרפובליקה האסלאמית, הוצאו להורג מספר רב של אסירים פוליטיים. בשנת 1979 הוצאו להורג יותר מ-800 אנשים. בין 1981 ל-1985, 7,900 אנשים הוצאו להורג. בשנת 1988 בוצעה הוצאה להורג המונית של אסירים פוליטיים, עם הערכות כי בין 4,500 ל-5,000 אסירים הוצאו להורג.[22]
כמו 74 מדינות אחרות בעולם, איראן משתמשת בעונש מוות. כמדינה החתומה על האמנה הבין-לאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) ועל אמנת זכויות הילד (CRC), איראן התחייבה שלא להוציא להורג אדם על עבירה שבוצעה כשהיה מתחת לגיל 18, אך היא ממשיכה לבצע הוצאות להורג כאלה, והיא אחת משש מדינות בלבד שעושות זאת.[23]
השיטות החוקיות להוצאה להורג הן תלייה, ירי, סקילה באבנים, עריפת ראש והשלכה מגובה. עם זאת, בפועל רק תלייה מאושרת כיום על ידי הרשויות, ולעיתים נעשה שימוש ביחידות של ירי. אם הפשע היה חמור, ההוצאה להורג יכולה להתבצע בפומבי בזירת הפשע.
אי-שוויון מגדרי
ביקורת אחרת מצביעה על כך שגברים מקבלים פי שניים דמי דם מנשים. אם כי בשנת 2008, איראן השוותה רשמית את הדייה בתיקי ביטוח בין המגדרים. זוכת פרס נובל שירין עבאדיהביעה שורה של טענות על אפליה לרעה של נשים, כולל משמורת אוטומטית לאבות במקרה של גירושין, לגיטימציה לפוליגמיה ועוד.
כפירה
אף על פי ש"כפירה היא לא פשע רשמי באיראן, במקרים מסוימים אנשים עלולים לעמוד בגינה לדין, כשהעונש הוא מוות לגברים ומאסר עולם לנשים. בנובמבר 2002, האשם האג'ארי, פרופסור באוניברסיטה וותיק מלחמת איראן–עיראק, הורשע בכפירה ונידון למוות לאחר שנשא נאום שבו קרא לאיראנים לא "ללכת בעיוורון" אחרי אנשי דת. אך לאחר מחאות ציבוריות וגלובליות העונש הומתק לשלוש שנות מאסר.[24] ההגדרה המסורתית של כפירה חלה רק על אלו שנולדו לאחת הדתות המוכרות חוקית – אסלאם, יהדות, נצרות וזורואסטריות. הדת הבהאית, למשל, אינה מוכרת מבחינה חוקית.
ראו גם
- כוח אכיפת החוק של איראן
- חוק חילול הקודש באיראן
- צנזורה באיראן
- חוקת איראן
- שחיתות באיראן
- פשיעה באיראן
- זכויות האדם באיראן
הערות שוליים
- ↑ Manou & Associates Inc., Iranian Goverment Constitution, English Text, www.iranonline.com
- ↑ Prof. Dr. Axel Tschentscher, LL.M., ICL > Iran > Constitution, www.servat.unibe.ch (באנגלית)
- ↑ Iranian government constitution, The Judiciary, iranonline.com (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ Human Rights Violations Under the Sharia'a : A Comparative Study of the Kingdom of Saudi Arabia and the Islamic Republic of Iran, digitalcommons.pace.edu
- ↑ The Special Court of the Clergy (Dādgāh-Ye Vizheh-Ye Ruhāniyat) and the Repression of Dissident Clergy in Iran
- ↑ Excerpt: Constitution of The Islamic Republic of Iran
- ↑ Marzieh Tofighi Darian, Between Law and Sharīʿa: The Principle of Legality under Iran’s New Islamic Penal Code (Part I), Islamic Law Blog, 2015-11-22 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Handbook of Islamic Banking
- ↑ Ervand Abrahamian, Tortured Confessions: Prisons and Public Recantations in Modern Iran, University of California Press, 2023-04-28, מסת"ב 978-0-520-92290-7. (באנגלית)
- ↑ Iran: Islamic Penal Code, Refworld (באנגלית)
- ↑ IHRDC, English Translation of Books I & II of the New Islamic Penal Code, Iran Human Rights Documentation Center, 2014-04-04 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ IHRDC, Islamic Penal Code of the Islamic Republic of Iran – Book Five, Iran Human Rights Documentation Center, 2013-07-15 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ צדק איראני: "עין תחת עין", באתר ynet, 28 ביוני 2005
- ↑ Roy Marom, Laws of Homicide and Bodily Harm in Antiquity and in Early Islamic Law (M.A. thesis, Hebrew) \ דיני הפגיעה בגוף ובנפש בעת העתיקה ובאסלאם הקדום, 2017-01-01 doi: 10.13140/RG.2.2.36562.20165
- ↑ X, IRAN: Court postpones eye-for-an-eye punishment for man who threw acid on woman, Los Angeles Times, 2011-05-16 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ "Iranian sentenced to blinding for acid attack pardoned". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-07-31. נבדק ב-2026-01-18.
- ↑ IRAN: Man convicted of theft loses hand, Los Angeles Times, 2010-10-24 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Amputation and Blinding, Abdorrahman Boroumand Center (באנגלית)
- ↑ Three Decades of Islamic Criminal Law Legislation in Iran: A Legislative History Analysis with Emphasis on the Amendments of the 2013 Islamic Penal Code
- ↑ Tina Rosenberg, An Enlightened Exchange in Iran, Opinionator, 2010-11-30 (באנגלית)
- ↑ Benjamin Wormald, Iranians’ Views Mixed on Political Role for Religious Figures, Pew Research Center, 2013-06-11 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Top Iranian officials distorted truth about 1988 killings, Amnesty International, 2018-12-12 (באנגלית)
- ↑ Child executions in Iran - Amnesty International, web.amnesty.org
- ↑ "Profile: Hashem Aghajari" (באנגלית בריטית). 2003-07-09. נבדק ב-2026-01-18.
 | ||
|---|---|---|
|
הרשות השופטת של איראן42954653Q3399901