מנהרת סרייבו
 |
.JPG)
מנהרת סרייבו (בבוסנית, קרואטית וסרבית: Сарајевски тунел), נקראת גם מנהרת התקווה, הייתה מנהרה שהוקמה בין מרץ ליוני 1993, במהלך המצור על סרייבו שהתרחש בעיצומה של מלחמת בוסניה. המנהרה הוקמה על ידי הצבא הבוסני במטרה לקשר בין העיר סרייבו, שהייתה מנותקת כולה על ידי הכוחות הסרביים, אל השטח הבוסני בצד השני של נמל התעופה סרייבו, אזור שהיה נתון בשליטת האו"ם. המנהרה קישרה בין השכונות בדוברינגה ובוטמיר (וזו הסיבה שהיא מכונה גם "מנהרת DB"), ואפשרה אספקת מזון, נשק ועזרה הומניטרית לעיר. המנהרה הפכה לדרך מרכזית לעקוף את אמברגו הנשק הבינלאומי ולספק נשק למגיני העיר.
רקע כללי
בניית המנהרה החלה בסתר בתאריך 1 במרץ 1993 תחת שם הקוד "Objekt BD".[1] המנהרה הייתה מיועדת לחבר בין בוטמיר ודוברנינגה, שתי שכונות גדולות בבוסניה; האחת בתוך קווי מצור הסרביים והשנייה מחוץ להן.[2] נדז'ד ברנקוביץ', מהנדס אזרחי בוסני, יצר את התוכניות לבניית המנהרה מתחת למסלול שדה התעופה סרייבו. עם זאת, בגלל הדחיפות של הבנייה, מעולם לא נערכו תמחיר מלא ומפרט טכני.
הבנייה הוקצתה לצבא החיל הראשון בבוסניה-הרצגובינה תחת פיקוחו של סגן המפקד הגנרל ראסיד זורק.[1] תחילת הפרויקט הייתה קשה מכיוון שהיה חסר כוח אדם מיומן, כלים וחומרים להשלמת המשימה. כתוצאה מכך נחפרה המנהרה ביד, עם אתי חפירה ומריצות ששימשו להובלת 1,200 קוב של דטריטוס משם.[3] המנהרה נחפרה 24 שעות ביממה, כאשר עובדים עובדים במשמרות של 8 שעות חופרים מקצוות מנוגדים. הבנייה מומנה על ידי המדינה, הצבא ועיריית סרייבו. העובדים קיבלו שכר של חפיסת סיגריות אחת ליום, פריט שהיה מבוקש מאוד ובעל סחר חליפין מוערך.[4]
בסך הכל הוסרו 2,800 מטרים רבועים של אדמה. לבניית המנהרה שימשו 170 מ"ר עץ ו 45 טונות פלדה. הבעיה הטכנית הגדולה ביותר הייתה המים התת-קרקעיים, שהיו צריכים להוציא לעיתים קרובות ידנית. בגלל ההפגזה הקבועה הותקנה המנהרה בצינור המשמש למסירת נפט לעיירה. גם קווי תקשורת וכבלי חשמל שנתרמו על ידי גרמניה הותקנו כך שלסרייבו היו קווי חשמל וטלפון המחברים ביניהם עם העולם.
בניית המנהרה הושלמה ב-30 ביוני 1993, אז נפגשו שתי המנהרות באמצע. השימוש במנהרה החל למחרת ב-1 ביולי 1993.[1]
מבנה
המנהרה מורכבת מ-160 מטרים של תעלות מקורות בצד דוברינגה, 340 מטרים של תעלות מכוסות בצד בוטמיר, ו-340 מטרים של מנהרה בפועל מתחת למסלול שדה התעופה[1] (בסך הכל 840 מטר). בצד דוברינגה, הגובה הממוצע של המנהרה הוא 1.6 מטר (לא כולל גובה חיזוק הברזל) וממוצע של 0.8 מטר רוחב עבור המחצית העליונה ורוחב של 1 מטר עבור המחצית התחתונה של המנהרה. בצד בוטמיר, המנהרה מעט גבוהה יותר; 1.8 מטר לא כולל חיזוקי העץ. הרוחב בצד בוטמיר זהה לזה של הצד של דוברינגה. יש גם קטע שנקרא 'הכניסה למפלס המופחת', חלק באורך 30 מטר בצד דוברינגה שהיה היצירה העמוקה והקשה ביותר של המנהרה לבנייה. בנקודה העמוקה ביותר, המנהרה נמצאת 5 מ' מתחת למסלול שדה התעופה.[4]
הכניסה בצד דוברינגה הייתה דרך מוסך של בניין דירות.[5] הכניסה בצד בוטמיר הייתה דרך בית פשוט ותמים למראה סמוך לשדה התעופה השייך למשפחת קולאר.[4] שתי הכניסות היו תחת שמירה צמודה ומוקפות על ידי תעלות שאוישו על ידי חיילים בוסניים.
בתחילה הייתה המנהרה שביל פשוט ובוצי, דרכו היה צריך לשאת אספקה ביד או על גבם של חיילים.[2] פחות משנה לאחר הקמתו, הונחה מסילת רכבת קטנה ונבנו עגלות קטנות להובלת אספקה דרך המנהרה.[5] הבנייה הסופית של המנהרה כללה כבל מתח של 12 מגה-ואט, משאבות לשאיבת מים תת-קרקעיים, צינור נפט ותאורה קבועה.[1]
היו שתי בעיות מרכזיות במנהרה. הראשונה הייתה בעיית ההצפות של מים תת-קרקעיים שעלולים לעלות עד למותניים.[1] השנייה הייתה איכות האוויר. במנהרה לא היה אוורור וכתוצאה מכך כל הנכנסים למנהרה נאלצו לחבוש מסכה.[2]
שימוש
המנהרה הוקמה במהלך מלחמת בוסניה כאמצעי לחיבור בין שני שטחים מוחזקים בבוסנים שנקטעו על ידי צבא הרפובליקה סרפסקה. המנהרה סיפקה דרך טובה לספק יחידות בוסניות ואזרחים בסרייבו. היא גם אפשרה לתקשר בין הכוחות הבוסניים לבעלות הברית של בוסניה בסרייבו ובשטחים שמחוץ להם.[1] מאוחר יותר הפכה המנהרה סמל למאבק העיר.[6] היא אפשרה סיוע הומניטרי לבוסנים ואפשרה להם לברוח מהעיר.
המנהרה שימשה כדי לספק לכוחות המזוינים של בוסניה אספקת מלחמה בזמן מלחמה, כולל מזון, דלק, עיתונים וכלי נשק.[3] עגלות שימשו לעגלת אספקה דרך המנהרה וניתן היה להעמיס עליהן 400 קילוגרמים של סחורה בכל פעם.[4] הפריטים הראשונים שעברו במנהרה היו מטעני חבלה, אוכל,[1] סיגריות, אלכוהול, ובנזין עברו אף הם במנהרה ואפשרו לבוטמיר, קולוניה והרסניצה להפוך למרכזי שוק שחור למכירה בלתי חוקית של פריטים אלה. המנהרה שימשה גם להובלת נפט, ולתקשורת.[5]
המנהרה שימשה גם דרך לבוסנים לצאת מסרייבו. המעבר לכל כיוון, לעיר ומחוצה לה, היה קבוע. במנהרה עברו בין 3000 ל־4,000 חיילים בוסנים (כמו גם אזרחים) ו- 30 טונות של סחורות שונות.[4] קבוצות שנסעו במנהרה נעו בין 20 ל־1,000 איש. בממוצע לקח קבוצות אלה לעבור במנהרה כשעתיים. לאורך המלחמה נעשו בין שני מיליון לשלושה מיליון נסיעות של בוסנים דרך המנהרה, ומספר אזרחים בוסנים השתמשו במנהרה כדי להימלט מסרייבו.[5] אלה שנסעו במנהרה כללו חיילים, אזרחים, פוליטיקאים וגנרלים. אליה איזבטבוביץ', נשיאת הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה,[3] היא האיש הבולט ביותר שהשתמש במנהרה. היא הובלה דרך המנהרה על כיסא שנקרא "כיסא הנשיא" וכך מעולם לא הניחה את כף רגלה במנהרה.[7]
הכניסה למנהרה הוגנה על ידי הצבא הבוסני, ונדרש אישור להיכנס ולעזוב את העיר בתוואי תת-קרקעי זה.[4] היו דיווחים על כך שאזרחים בוסנים נאלצו לשלם עד 120 דולר לצבא בוסניה עבור מעבר למען עצמם ומשפחותיהם דרך המנהרה.[2]
מוזיאון מנהרת סרייבו
לאחר המלחמה נבנה מוזיאון מנהרת סרייבו על הבית הפרטי ההיסטורי שמרתפו שימש ככניסה למנהרת סרייבו. המבקרים עדיין יכולים ללכת לאורך המנהרה הקטנה (כ 20 מטר). במוזיאון "הבית" מוצגים חומרי ארכיון הכוללים סרט באורך 18 דקות, תצלומי מלחמה, ציוד צבאי, דגלים, ומדים צבאיים.[8] בשנת 2004 חיפשו רשויות התכנון המקומיות מימון ל"שיחזור מלא של המנהרה ול"הקמת מבני מוזיאון בנקודות הכניסה והיציאה שלה".[9]
לגבי מטרת המוזיאון, ולדימיר צוביץ', סגן מועצת העיר סרייבו, ציין כי המוזיאון הוא "תזכורת לכולם, כך שדבר כמו מנהרה זו, שסיפקה לאנשי העיר הזו קיום מינימלי, לעולם לא תשמש אותנו יותר אלא תהיה מקום בו אנשים צעירים יותר יוכלו ללמוד חלק מהעבר שלנו לאחרונה וזה יהיה הוכחה לכך שחלק זה של ההיסטוריה שלנו לעולם לא יישכח".[10]
הבית והאדמה סביב הכניסה למנהרה של סרייבו נמצאים בבעלותו של באג'רו קולר, איש מקומי המנהל את המוזיאון הפרטי. בסרט תיעודי על מנהרת המלחמה בסרייבו,[11] הוא דיבר על הסיבות שלו להפוך את הבית למתקן מלחמה. הוא אמר, "כל מה שיש לנו, נתנו למען ההגנה ושחרורו של סרייבו." מאז שהיה 15 שנה ללא כל תמיכה כספית ממשלתית, המוזיאון הופך לאחד האתרים המתוירים ביותר של בירת בוסניה, עם מאות מבקרים יומיים. סיורים מודרכים רבים בסרייבו כוללים את מוזיאון המנהרה כאחד מאתרי המלחמה שהכי כדאי לבקר בעיר.
גלריה
-
חלקה הדרומי של מנהרת סרייבו -
תמונה נוספת של המנהרה -
מדריך תיירים מסביר על המנהרה -
חלקה הצפוני של מנהרת סרייבו -
מנהרת סרייבו -
כלי נשק ששימשו במהלך המצור על סרייבו
.JPG)
.jpg)
לקריאה נוספת
- דוניה, רוברט ג'יי (2006). סרייבו: ביוגרפיה. אן ארבור: אוניברסיטת מישיגן.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מנהרת סרייבו (בקרואטית)- מנהרת התקווה של סרייבו
- סיור מודרך במוזיאון מנהרת סרייבו על ידי סרייבו אינסיידר
- סיור מודרך למוזיאון מנהרת סרייבו על ידי סרייבו פאנקי טורס
- סרטון קצר של הליכה במנהרה במוזיאון מנהרת סרייבו
- תמונות של מוזיאון מנהרת סרייבו
- Sarajevo ne želi obnovu tunela spasa, Jednog od ratnih simbola (in Croatian)
- דו"ח בוסניה
- מנהרת התקווה של סרייבו (BBC)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Bosnia Report - July-October 1996 - Adriatic Light at the End of the Sarajevo Tunnel
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 A Crude 1,000-Yard Tunnel Is Sarajevo's Secret Lifeline - New York Times
- ^ 3.0 3.1 3.2 BBC News | EUROPE | Sarajevo's tunnel of hope
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 The Sarajevo Tunnel
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Saving Sarajevo's Lifeline - TIME
- ^ Sarajevo Documents History of Wartime Siege Tunnel :: Balkan Insight
- ^ File:Presidents Chair, Sarajevo tunnel.jpg - Wikimedia Commons
- ^ Hamber, B. (2012). Conflict museums, nostalgia, and dreaming of never again. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 18(3), 268.
- ^ Agence France-Presse. (2004, February 1). Sarajevo's wartime tunnel survives as museum. Retrieved from https://www.nytimes.com/2004/02/01/international/europe/01SARA.html
- ^ Alic, A. (2002). Saving Sarajevo's lifeline. Time World (19 March). Retrieved from http://www.time.com/time/world/article/0,8599,218633,00.html
- ^ Sarajevo War Tunnel - YouTube
26300273מנהרת סרייבו