מישויה אלעכברי
מֵישַׁוַיה אֲלְעֻכְּבַּרִי (נקרא גם: משוי העכברי,[1] משוי בעל בקי[2][3]) היה מייסד כת יהודית בבבל, שנקראה "אל-עכבריה" או "כת המישויים", שחי בסוף המאה ה-9.
השם מישויה נגזר כנראה מהשם 'מישה' הפרסי המקביל ל'משה'.[4] כינויו מגיע מכך שהוא היה מהעיר עכברא. ככל הנראה לאחר מותו היגרו תלמידיו לעיר בעלבכ, ומשם הכינוי "בעל בקי".[5] מישויה חי אחרי ישמעאל אלעכברי,[6] שגם הוא מאותה העיר וייסד כת בעלת שם דומה. אל-מקריזי אינו מבדיל בין הכת של ישמעאל לבין זו של מישויה, ורואה בכתות שלהם את אותה כת.[7] אמנם זיהוי שתי כתות אלו ככת אחת אינה מקובלת על רוב החוקרים.
יש אומרים שמישויה התנצר בסוף ימיו. כך לדוגמה כותב הקראי טוביה בן משה:
- ”היעמוד נלעג לשון עם מתי ויוחנן ואבא שאול ולוקא... כי נביא שקר כמוהו יעבוד ג' אלוהות לעת זקנתו... ונלעג לשון המיר כבוד בג' מתים.”[3]
יש הסבורים שהוא התנצר לגמרי, ואילו אחרים סבורים שהוא לא התנצר לגמרי אלא האמין באלוקי ישראל, בישו ובמוחמד.[8] יש חוקרים הסבורים שמישויה עצמו לא התנצר אלא תלמידיו התנצרו.[9] אחרים מפקפקים במסורת זו, משום שכת המישויים המשיכה להתקיים במשך מאות שנים, ואילו מישויה היה מתנצר היה מתבקש שהכת לא תמשיך להתקיים.
הכת המישויית
שיטת מישויה הייתה שונה הן מההלכה והן מהשיטה הקראית. בהלכות מסוימות נהג כהלכה היהודית, ובחלקן נהג כפרשנות הקראית (בעיקר של קראי בצרה המוקדמים). חכמי הקראים התפלמסו רבות עם כת המישויים, וכל הידוע על כת זו נובע ממובאות בספרות הקראים. בחיבור הקראי חלוק הקראים והרבנים מהמאה ה12 מופיע: ”והנה אין בזמננו כי אם ד' כתות: דת רבנים ודת קראים ודת תפליסיים ודת משוי”[10] מה שמלמד שהכת שרדה לפחות עד תקופה זו. יש אומרים שאנשי קפריסין המתוארים אצל בנימין מטודלה כבעלי לוח שמשי הם שרידי הכת המישויית.[11]
החגים לפי ההלכה המישויית
- לשיטת מישויה היום מתחיל בבוקר ולא בלילה, בשונה מדעת חז"ל והקראים.
- לוח השנה המישויי היה לוח שמשי, וכל החגים נפלו בו בזמנים קבועים. חג הפסח נפל ביום ה' בשבוע, כדי שיום הכיפורים יפול ביום השבת לקיים את הכתוב "שבת שבתון" (ויקרא כג,לב).[2] מבחינה זו הלוח המישויי שונה מהלוח הקומראני שבו החגים מוקדמים ביום אחד או הלוח הקראי שהקפידו שאף חג לא יפול בשבת. לגבי ראש חודש מישויה התלבט איך נכון לקבוע אותו. נראה שבפועל המישויים קיימו את החגים ע"פ לוח השנה הרבני. יש שהסביר תופעה זו בכך שידם של הרבניים הייתה חזקה במקומם של המישויים.[12] לפי הסבר אחר הסיבה שמישויה לא דבק בלוח השנה שבו האמין נבע מכך שלדעתו אין משמעות ללוח זה בגולה שבה אין מחויבים לקיים כי אם את השבת.[13]
- ביחס למועד הנפת העומר, בדומה לקראים ולצדוקים לפניהם הוא פירש שהנפת העומר נעשית ביום הראשון בשבוע, אבל לשיטתו (כנראה בעקבות קבוצת קראים מבצרה) אותו היום אינו תלוי במועד הפסח אלא לפי מצב הבשלת השעורה. לפי שיטה זו הנפת העומר יכולה לחול בראשון שלפני הפסח, בימי חג המצות או לאחר חג המצות. ממילא גם חג השבועות אינו בעל מועד קבוע. לפי עדויות מסוימות המישויים נהגו בפועל כמו הקראים, שהנפת העומר הייתה ביום ראשון שבמסגרת חג המצות.[14]
- לדעת מישויה חג המצות אינו נוהג בחוץ לארץ. הוא גזר הלכה זו ע"פ הפרשנות שימי המילואים החלו בא' ניסן, ולפי זה יוצא שקורבנות הנשיאים קרבו בחלקם בזמן חג המצות. והרי כחלק מקרבנות הנשיאים הקריבו שלמים הבאים יחד עם לחמי תודה שהן חמץ, מה שמוכיח שלא חגגו את חג המצות במדבר. הוא ביסס הלכה זו על הכתוב בדברי הימים (פרק כט) שהקריבו תודות בט"ז לחודש הראשון.[15]
- ככל הנראה חלק מהמישויים לא קיימו את חג השבועות בחוץ לארץ. כך נהגו גם קבוצה של קראים מוקדמים מבצרה. הם ביססו הלכה זו בכך שחג השבועות מתבסס על ספירה המתחילה מקציר והנפת העומר, ומכיוון שאלו נוהגים רק בארץ ישראל ממילא גם שבועות אינו נוהג אלא בארץ. כשם שאין מונים ימי טומאה כאשר אין טומאה, כך אין למנות ספירת העומר אם אין עומר.[16] ככל הנראה חלק מהמישויים לא קיימו אף אחד מהחגים בגולה, למעט שבת.[17]
הלכות נוספות
- לדעת מישויה הקרבת קרבנות אסורה בשבת, כולל קרבנות השבת עצמה. לשיטתו קרבנות השבת היו קרבות לפני השבת בסמוך לו.[17]
- מישויה התיר אכילת בשר בגולה, בשונה מהקראים.
- מישויה התיר אכילת חלב של בשר חולין. בעניין זה מישויה קרוב יותר לרבניים מאשר לצדוקים, כיוון שחז"ל התירו חלק מהחלבים לעומת הקראים שאסרו את כולם. בעניין זה בולטת הקרבה שבין דברי רס"ג וראב"ע לדברי מישויה, כמו שעמדו על כך כמה מחכמי הקראים.[1][18] ייתכן שלדעת מישויה חלב בשר חולין מותר רק מחוץ לארץ ישראל.[19]
- מישויה הורה להתפלל כלפי מערב ולא כלפי ירושלים.[20]
- "עיון הזהובים בימי קדש מותר בהטבת ורצון הלב."[2]
לקריאה נוספת
- Samuel Abraham Poznański, 'Meswi Al-Okbari', Revue des études juives, XXXIV (1897), pp. 161-191
- Zvi Ankori, Karaites in Byzantiom: the formative years 970-1100, New York 1959
- יורם ארדר, "מרכזיותה של ארץ ישראל בחוגי הקראות הקדומה לאור הלכותיו של מישויה אלעכברי", ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל שנה ס (תשנ"ה), עמ' 37-67.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אהרון בן יוסף, המבחר וטוב המסחר (גוזלוו תקצ"ה), ויקרא ג,יז.
- ^ 2.0 2.1 2.2 יהודה הדסי, אשכול הכופר (גוזלוו תקצ"ו) אות צח, מב ע"א.
- ^ 3.0 3.1 טוביה בן משה, אוצר נחמד, ויקרא ז,יד.
- ↑ I Goldziher, Mélanges Judéo-Arabes, Revue des études juives XLV (1902), p. 8.
- ↑ ארדר, עמ' 39.
- ↑ יעקב אלקרקסאני, כתאב אלאנואר ואלמראקב (בעריכת: ליאון נימוי), ניו יורק 1959, עמ' 14.
- ↑ ארדר, עמ' 38, הערה 9
- ↑ ארדר, עמ' 40 הערה 18.
- ↑ אנקורי, עמ' 402-404; 414-415.
- ↑ ש' פינסקר, ליקוטי קדמוניות ב', וינה 1860, עמ' 100.
- ↑ אנקורי, עמ' 386-387.
- ↑ אנקורי, עמ' 383-384.
- ↑ ארדר, עמ' 51.
- ↑ קרקסאני, שם עמ' 58, מובא אצל ארדר עמ' 41.
- ↑ ארדר, עמ' 44-46.
- ↑ ארדר, עמ' 43.
- ^ 17.0 17.1 ארדר, עמ' 49.
- ↑ טוביה בן משה, אוצר נחמד, ויקרא ז,כג.
- ↑ ארדר, עמ' 56, ע"פ מובאה אצל לוי בן יפת הלוי.
- ↑ קרקסאני, שם עמ' 58, מובא אצל ארדר, עמ' 66 הערה 167.
מישויה אלעכברי40986815Q3306841