מיסוי בקוריאה הצפונית
באופן רשמי, תושבי קוריאה הצפונית אינם מחויבים בתשלום מיסים כלשהם. לטענת המשטר הצפון-קוריאני, קוריאה הצפונית היא נכון להיום המדינה היחידה בעולם שאזרחיה פטורים לחלוטין מתשלום מס[1][2], והמדינה אף מציינת מדי שנה את "יום ביטול המס" ב-1 באפריל, במסגרת שורת אירועים ואזכורים שונים המשמשים להעלאת קרנו של המשטר.
על אף הפטור הגורף ממסים לכאורה, המשטר הצפון-קוריאני עדיין גובה הכנסות מאזרחי המדינה, וזאת באמצעות שימוש נרחב במסי קנייה שונים[3], ובפרט מס המחזור המניב נכון להיום את מרבית הכנסות המדינה. עם זאת, תושבי קוריאה הצפונית לא משתמשים במונח "מס" או "מיסים", וכל התייחסות לתשלומים המועברים מתושבי המדינה לשלטונות מתורגמת למונחים חלופיים כדוגמת "חישוב הכנסה סוציאליסטית", "הכנסה לניהול כלכלי סוציאליסטי", ועוד מונחים נרדפים ברוח זו[4].
בנוסף למסי הקנייה השונים, קיים סוג נוסף של מיסוי בקוריאה הצפונית, הבא לידי ביטוי בדרישה תקופתית מאזרחי המדינה לתרום מוצרים שונים לטובת המדינה, או לעבוד תקופות מסוימות בפרויקטים ממשלתיים ללא תשלום, מיסוי שמוגדר באופן רשמי כ"מימוש החובה הפטריוטית" של תושבי קוריאה הצפונית, ומבוצע להלכה בצורה וולנטרית בלבד[5].
היסטוריה
המיסוי הראשון מסוגו בקוריאה הצפונית היה מיסוי חקלאי שנכנס לפועל במהלך שנת 1947, ונגבה באמצעות סחורות חקלאיות. מיסוי זה בוטל במהלך שנת 1966, בעקבות הכרזת המשטר על סיום תהליך הקולקטיביזציה של החקלאות הצפון-קוריאנית[3].
שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1974, כלל המיסים הישירים שהיו נהוגים בקוריאה הצפונית, ביניהם גם מס הכנסה, בוטלו באופן גורף לאחר שהוגדרו כ"שרידיה של חברה אנכרוניסטית"[6][7]. עם זאת, הביטול הגורף של המיסוי הישיר לא השפיע משמעותית על הכנסות המדינה, מכיוון שכמעט כל הכנסות הממשלה בין השנים 1961 - 1970 (ממוצע של 98%) נבעו ממסי קניה שונים שלא הוגדרו באופן רשמי כמס, כדוגמת מיסי מחזור, ניכויים מרווחים ששולמו על ידי מפעלים בבעלות המדינה, וכן דמי שימוש על מכונות וציוד, מתקני השקיה, מכשירי טלוויזיה, מים וכדומה[7].
מדיניות מיסוי זו, שביטלה את מנגנון המיסוי הישיר ובחרה להסתמך על מיסוי עקיף בלבד, תואמת למדיניות כלכלית זהה שהייתה נהוגה גם במדינות סוציאליסטיות אחרות[3].
מדיניות מיסוי באזורי סחר מיוחדים בקוריאה הצפונית
בניגוד לפטור הגורף ממיסים ישירים בקוריאה הצפונית גופה, ישנם חוקי מיסוי מיוחדים החלים באופן בלעדי על אזורי סחר מיוחדים (ובמיוחד באזור התעשייה קסונג), ואלו האזורים היחידים בקוריאה הצפונית בהם חברות זרות מורשות לפעול. חוקים אלו כוללים מס חברות וחקיקה תואמת, לרבות חוקים נגד העלמת מס.[7] בתחילת שנות ה-2000, גובה מס החברות הצפון-קוריאני שנגבה מחברות זרות באזורי הסחר המיוחדים, הוערך בכ-10-14% מהמחזור[8].
יחד עם זאת, העובדים הצפון-קוריאנים המועסקים באזורים אלו פטורים להלכה מתשלום מס ישיר, ונדרשים רק בתשלום המיסים העקיפים בדומה ליתר תושבי המדינה. השכר של עובדים אלו משולם על ידי החברות הזרות ישירות לממשלת קוריאה הצפונית במט"ח, מה שמהווה מקור חשוב למטבע חוץ עבור המדינה המבודדת, וזו מעבירה לעובדים את התשלום במטבע צפון קוריאני, לאחר ניכוי מסי ביטוח ועמלות שונות[8].
בהתאם לאומדן שנערך בשנת 2013, שיעור המס שהטילה ממשלת קוריאה הצפונית על עובדי אזור התעשייה קסונג היה כ-45% משכרם[9].
בנוסף, מפעלים תעשייתיים הפועלים מחוץ לאזורים הכלכליים המיוחדים מחויבים בתשלום למדינה על סמך הרווחים שלהם, מה שמהווה בפועל סוג של מס חברות. החל משנת 2018, שיעור המס שנגבה ממפעלים אלו היה תלוי בשיעור הרווחים של אותו המפעל, ועד להיקף מס מקסימלי של 32.5%, זאת לפחות בהתאם לדוחות הכספיים שפרסמה הממשלה[10].
לקריאה נוספת
- Kim, Il-sung. On Abolishing the Tax System: A Law Adopted by the Fifth Supreme People's Assembly of the Democratic People's Republic of Korea at Its Third Session March 21, 1974 (PDF). Pyongyang: Foreign Languages Publishing House.
- Kim, Yong-hui (1990). Successful Solution of Tax Problem in Korea. Pyongyang: Foreign Languages Publishing House. OCLC 40528087.
קישורים חיצוניים
- תקנות המיסוי על עסקים ואנשי עסקים זרים בקוריאה הצפונית, אושררו על ידי הקבינט של קוריאה הצפונית בתאריך 14 ביוני 2002 (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Yoo Gwan Hee (2008). "Tax? What Tax? The North Korean Taxation Farce". DailyNK.
- ^ Stephan Haggard, Marcus Noland, Witness to Transformation: Refugee Insights Into North Korea, Peterson Institute, 2010-07-20, מסת"ב 978-0-88132-515-7. (באנגלית)
- ^ 3.0 3.1 3.2 Hy-Sang Lee, North Korea: A Strange Socialist Fortress, Greenwood Publishing Group, 2001, מסת"ב 978-0-275-96917-2. (באנגלית)
- ^ Seoul, Yonhap News Agency (2002-12-27). North Korea Handbook (באנגלית). M.E. Sharpe. pp. 229–230. ISBN 9780765635235.
- ^ Stephan Haggard; Marcus Noland (2011). Witness to Transformation: Refugee Insights Into North Korea. Peterson Institute. p. 64. ISBN 978-0-88132-515-7.
- ^ Lee, Hy-Sang (2001). North Korea: A Strange Socialist Fortress. Greenwood Publishing Group. p. 70. ISBN 978-0-275-96917-2.
- ^ 7.0 7.1 7.2 "North Korea : a country study". The Library of Congress. pp. 152, 164–165. שגיאת ציטוט: תג
<ref>בלתי־תקין; השם "loc" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה - ^ 8.0 8.1 Mark E. Manyin (18 באוקטובר 2012). The Kaesong North-South Korean Industrial Complex. DIANE Publishing. pp. 11–12. ISBN 978-1-4379-8844-4.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Susannah Cullinane. "How does North Korea make its money? - CNN.com". CNN. נבדק ב-2016-04-27.
- ^ Weiser, Martin (8 במאי 2020). "After the 2016 Party Congress: Lower Taxes, New Laws, More Human Rights Protection". 38 North. The Henry L. Stimson Center. נבדק ב-10 במאי 2020.
{{cite news}}: (עזרה)
32557360מיסוי בקוריאה הצפונית