מיטב (משפט עברי)

מיטב
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ד'
משנה	מסכת בבא קמא, פרק א', משנה א'
תלמוד בבלי	מסכת בבא קמא, דף ו' עמוד ב' - מסכת בבא קמא, דף ט' עמוד א'
משנה תורה	ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק ח', הלכה י', הלכות חובל ומזיק, פרק א', הלכה א'
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן תי"ט

מיטב הוא דין במשפט העברי לפיו על אדם שחייב לחברו ממון כתשלום על נזק מוטלת החובה לשלם את החוב מהקרקע הטובה ביותר. עיקרו של הדין מונע מהחייב לשלם את חובו בקרקע גרועה. בלשון חז"ל קיים דירוג של שלוש דרגות בסוגי הקרקע: עידית (בעלת הערך הגבוה ביותר), בינונית (בעלת ערך בינוני) וזיבורית (בעלת הערך הפחות ביותר). לפיכך, דין "מיטב" קובע שעל נזיקין יש לשלם ב"עידית".

מקור ההלכה

נאמר בתורה:

כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה [בְּעִירוֹ] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.

— ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ד'

בהסתמך על פסוק זה קבעו חכמים במשנה:

וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

— משנה, מסכת בבא קמא, פרק א', משנה א'

לפי קביעה זו, בכל מצב בו קיימת אפשרות לגבות לניזק מכמה סוגי קרקע, הוא יהיה זכאי לקבל מהקרקע העידית, בשונה ממלווה שובה את חובו ומאשה שגובה את הכתובה שלה. הדברים מוסברים ומודגמים בברייתא שמובאת בתלמוד: ”אין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית. בינונית כולם גובין בינונית. זיבורית כולם גובין זיבורית. היו לו עידית ובינונית וזיבורית, נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. עידית ובינונית, נזקין בעידית בעל חוב וכתובת אשה בבינונית. בינונית וזיבורית, נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. עידית וזיבורית, נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית.”

מחלוקות בגדרי "מיטב"

שתי מחלוקות מרכזיות הוזכרו בדברי חכמים בהלכה זו: האם מדובר על מיטב שדה הניזק או על מיטב שדה המזיק, והאם השומה של הקרקע היא ביחס לשדות המזיק או ביחס לשדות העולם.

של ניזק או של מזיק

לפי המסקנה בתלמוד, רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו האם על המזיק לשלם לניזק קרקע שזהה באיכותה לקרקע העידית שבשדות הניזק (שיטת רבי ישמעאל) או את הקרקע העידית שבנכסיו הוא (שיטת רבי עקיבא). רבי ישמעאל דורש את הפסוק בגזירה שווה: כשם ש"שדה אחר" שנאמר בפסוק הוא שדהו של הניזק, כך "מיטב שדהו" הוא מיטב שדהו של הניזק. לעומתו, רבי עקיבא לומד את הפסוק כפשוטו, ולכן "מיטב שדהו... ישלם" פירושו שהמשלם נותן את העידית שבשדותיו.

לפי התלמוד, רבי עקיבא סובר שתמיד המזיק חייב לשלם את העידית שבנכסיו, ורבי ישמעאל חולק עליו רק בחלק מהמקרים. התלמוד מבדיל בין שלושה מקרים שונים:

1. כאשר העידית של המזיק נמוכה באיכותה מהעידית של הניזק, רבי ישמעאל אינו מחייב את המזיק לקנות קרקע הזהה באיכותה לעידית של הניזק, אלא מאפשר לו לשלם את העידית שלו.
2. כאשר העידית של המזיק גבוהה באיכותה מהעידית של הניזק, ויש לו קרקע אחרת שזהה באיכותה לעידית של הניזק, רבי ישמעאל מאפשר למזיק לשלם את הקרקע שזהה באיכותה לעידית של הניזק.
3. כאשר העידית של המזיק גבוהה באיכותה מהעידית של הניזק, אך הקרקע האחרת שלו שפחותה מהעידית של הניזק, רבי ישמעאל מסכים שהמזיק יאלץ לשלם את הקרקע הטובה ביותר שלו.

בשני המקרים האחרונים התייחס התלמוד רק למקרה שבו יש למזיק שתי קרקעות, שאחת מהן טובה יותר מעידית הניזק, וההבדל בין המקרים הוא האם הקרקע הפחותה יותר זהה לעידית הניזק או פחותה אף ממנה. הראשונים נחלקו מה הדין לשיטת רבי ישמעאל אם למזיק יש שלוש קרקעות: א. זיבורית שאיכותה פחותה מעידית הניזק. ב. בינונית שאיכותה עולה על עידית הניזק. ג. עידית שאיכותה גבוהה עוד יותר. לדעת הרא"ש ישלם במקרה זה מהעידית שלו, כיון שיש לשלם תמיד מעידית: או כעידית הניזק או מעידית המזיק. ואילו לדעה אחרת די בכך שישלם מהבינונית שלו שעולה באיכותה על עידית הניזק.

בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין

מחלוקת אחרת היא צורת ההערכה. לפי דעת רב ששת ההערכה היא בקרקעות העולם, ואם יש למזיק קרקע מעולה ביותר הוא יכול להסתפק בתשלום קרקע שנחשבת "עידית" ביחס לכלל הקרקעות. לעומת זאת לפי רב נחמן השומה היא ביחס לשדות המזיק עצמו, כך שאם בקרקעותיו אותה קרקע אינה העידית, עליו לשלם קרקע טובה יותר, ואין די בכך שביחס לקרקעות העולם זו עידית. בתלמוד מוסבר שהמחלוקת אם בשלו שמין או בשל עולם שמין קיימת רק לדעת רבי עקיבא, ואילו לדעת רבי ישמעאל שמין בכל מקרה לפי קרקעות הניזק.

בשולחן ערוך נפסקה ההלכה כרבי עקיבא, שמיירי במיטב שדהו של מזיק, וכן שבשלו הן שמין: ”כשמשלם מהקרקע אפי' היתה זבורית של מזיק טובה כעידית של ניזק אינו מקבל ממנו אלא מגבין לו מעידית שבנכסי המזיק”

חיוב המזיק בקרקעות בינונית וזיבורית

התלמוד מביא שכאשר הניזק מעוניין לקבל את המגיע לו בקרקע בעלת איכות פחותה, דהיינו לא בעידית אלא בבינונית או בזיבורית, צריך המזיק להיענות לבקשתו, ואף אם התביעה נעשית בחודש תשרי, בו מחיר הקרקע יורד (זולא דהשתא), לא יוכל המזיק לדרוש שישומו את הקרקע לפי המחיר בו תימכר בניסן שבו מחיר הקרקע עולה (יוקרא דלקמיה). בעניין זה נחלקו ראשונים ואחרונים:

• לדעת התוספות קיימת לניזק זכות תביעה מבינונית ומזיבורית, גם ללא הסכמה מוקדמת של המזיק.
• לדעת הרא"ש אם המזיק לא הציע קרקע בינונית או זיבורית, לא יוכל הניזק לדרוש אותה, אך אם הציע אותה במחיר העונה של הקיץ, יוכל הניזק לקבל אותה במחיר של החורף.

מחלוקת זו מהווה מקור למחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א.

היחס בין "מיטב" לאמצעי תשלום אחרים

ערך מורחב – שווה כסף

בשאלת היחס בין תשלום בקרקע עידית לצורות התשלום האחרות, תשלום במטלטלים שווי כסף ותשלום בכסף עצמו, הובאו בתלמוד כמה שיטות אמוראים, ונחלקו ראשונים בפירוש השיטות ובהכרעת ההלכה.

דברי האמוראים

• רבא אמר שחיוב המזיק הוא לשלם מהאיכות הגבוהה ביותר בעל דבר שיבחר, בין אם יבחר לשלם במטלטלים ובין אם יבחר לשלם בקרקעות.
• רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע חילקו בין תשלום בקרקע, בו יש לתת דווקא את העידית, לבין תשלום במטלטלים שווי כסף, בהם אפילו מטלטלים פחותים (כגון סובין) נחשבים כ"מיטב", משום שאם לא ניתן למכור אותם במקום אחד, אפשר למכור אותם במקום אחר.
• רב הונא אמר שיש לשלם בכסף או במיטב הקרקעות, ובסובין ישלם מי שאין לו כסף או מיטב.

שיטות הראשונים

בהכרעת הדין ובסדרי הגביה למעשה, נאמרו כמה שיטות בדברי הראשונים:

• הרי"ף פסק כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, ולכן לשיטתו יכול המזיק לשלם או בקרקע עידית, או בכסף או בכל מטלטלים שהם.
• רבנו תם פסק כרב הונא, ולפי שיטתו יש לשלם או בכסף או בקרקע עידית, ורק אם אין לו אחד משני הדברים, ישלם במטלטלים אחרים.
• לדעת הרמ"ה כשיש לו כסף חייב המזיק לשלם בכסף, וכשאין לו כסף משלם במטלטלים, ורק אם אין לו מטלטלים משלם בקרקע.
• מדברי הרמב"ם ניתן להבין שכל המטלטלים והכסף שווים והם עדיפים לגבייה מהקרקעות, ואפילו העידית.

בטבלה שלפנינו סדרי העדיפות בתשלום לפי שיטות הראשונים השונות:

השיטה	קרקע עידית	כסף	מטלטלים
רי"ף	1	1	1
רבנו תם	1	1	2
רמ"ה	3	1	2
רמב"ם	2	1	1

מקרים מיוחדים

• כשהעידית נמכרה לפני הגביה - במקרה בו מכר הנתבע חלק מקרקעותיו לאחר, כלל הזכאים לגביה גובים מהקרקעות שנותרו אצל החייב, אף על פי שכל הקרקעות שנותרו הם קרקעות גרועות, מאחר ש"אין נפרעים מנכסים משועבדים – במקום שיש בני חורין").
• אי שתקת שתקת - במקרה בו מכר הנתבע את כל קרקעותיו לאחר, חוזרים בעלי החובות וגובים מהקונה, מאחר שהשתעבדו הקרקעות לחובות אלו מכבר. כאשר לוקח אחד קנה את כל הקרקעות של החייב, באים התובעים אל הקונה לגבות קרקעותיהם, הדין הוא שגובים תחילה מהנכס שנקנה אחרון. ובמקרה שהעידית נמכרה אחרונה, ניתן על פי כלל זה לתבוע את העידית, אולם כאן בא הקונה ואומר, מאחר שקניתי קרקע "עידית" באחרונה ואיני חפץ לתתה, אם אתה, הניזק, מתעקש לדרוש את הקרקע הזו, אחזיר את הקרקעות הגרועות שקניתי - למוכר, ואז תהיה מוכרח לגבות מהם, כדברי הכלל ש"אין גובין מנכסים משועבדים - במקום שיש בני חורין". ולכן אף עתה, בלא שהחזיר, דינו כאילו החזיר, וגובים כולם מהגרועות שבקרקעותיו.

קישורים חיצוניים

• הרב חיים קטן, "מיטב" ו"ישיב", באתר ישיבת מרכז הרב

ראו גם

• אחריות נכסים
• אי שתקת שתקת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מיטב (משפט עברי)42157177Q136689199