מידת התפוסה הבריטית הישנה

מידת התפוסה הבריטית הישנה (באנגלית: Builder's Old Measurement ובקיצור BOM או bm) היא נוסחה לחישוב התפוסה או קיבולת המטען של אוניות שהייתה נהוגה באנגליה מ-1650 לערך עד 1835. השיטה, שקיבלה תוקף בחוק של הפרלמנט רק ב-1773, התבססה על האורך והרוחב החיצוניים של האונייה, ושימשה הן לקביעת גודלה של האונייה הן לחישוב אגרות הנמל והמכסים שהושתו על בעליה. התפוסה (tonnage או burthen) היא מידת נפח ולא מידת משקל, ויחידותיה הן טונות תפוסה ולא טונות משקל. גודלן של אוניות המלחמה באותה תקופה נקבע גם הוא על פי תפוסתן ולא על פי הַהֶדְחֵק (משקל) כפי שמקובל היום.

הנוסחה בצורתה מ-1773:

$$Tonnage=\frac{(Length-(Beam\times \frac{3}{5}))\times Beam\times \frac{Beam}{2}}{94}$$ כאשר

Length – אורך האונייה ברגל (feet) מקנה החרטום (stem) עד מזוזת הירכתיים (sternpost) בגובה הסיפון.

Beam – הרוחב המרבי של האונייה ברגל.

Beam/2 – עומק הספנה (מחסן המטען) המשוער ברגל.

Tonnage – תפוסה בטונות (tons).

הנוסחה נשארה בתוקף עד המעבר ממפרשים לקיטור. כדי לאמוד את התפוסה של אוניות קיטור נדרשה שיטה שונה, משום שהיחס בין אורכן לרוחבן היה גדול יותר משל אוניות מפרשים, ומשום שנפח משמעותי של החללים הפנימיים שלהן הוקצה לדודי הקיטור, למנועים ולמגורות הפחם. ב-1849 הונהגה בבריטניה שיטת מורסום המדויקת יותר, הקרויה על שם ג'ורג' מורסום (George Moorsom), ארכיטקט ימי ומזכיר הוועדה הממשלתית שניסחה את השיטה שהוכללה בחוק הספנות המסחרית של 1854 (Merchant Shipping Act). על פי השיטה החדשה מדדו במדויק, בכלים מתימטיים, את הנפח הפנימי של האונייה, וחישבו את קיבולת המטען שלה ביחידות של רגל מעוקב. כמו כן קבעו שכל 100 רגליים מעוקבות שוות ל-1 טון תפוסה.

מקורות השיטה ותולדותיה

אדוארד הראשון, מלך אנגליה, היה הראשון שגבה מס על שכירת אוניות בהתבסס על טונות תפוסה (שנת 1303). לימים גבה המלך אדוארד השלישי מס של 3 שילינג על כל "tun" של יין מיובא, שווה ערך ל-126.30 ליש"ט ב-2021. "tun" באותם ימים הייתה חבית יין שנפחה 252 גלונים-של-יין (wine gallon), שהם כ-210 גלון אימפריאלי (955 ליטר); חבית יין שקלה כ-2,240 פאונד (1,020 ק"ג), ומכאן יחידת המשקל הידועה בשם long ton או טון אימפריאלי. כדי לאמוד את קיבולת האונייה ב"טונות" לצורכי מס, השתמשו באנגליה בנוסחה הבאה:

$Tonnage=\frac{Length\times Beam\times Depth}{100}$

כאשר:

• Tonnage – התפוסה (טונאג')
• Length – האורך (שלא הוגדר) ביחידות רגל
• Beam – הרוחב ביחידות רגל
• Depth – עומק הספנה המשוער (גובה "מחסן המטען").
• המחלק 100 הוא חסר יחידות.
• המונה ביטא את נפח האונייה ברגליים מעוקבות.

אם "טון" (tun) הוא שווה-ערך ל-100 רגלים מעוקבות, אזי התפוסה (טונאג') היא סך יחידות הנפח "טון" שכל אחת בת 100 רגליים מעוקבות.

בוני האוניות בתמזה השתמשו ב-1678 בשיטה המניחה שתפוסת האונייה היא 3/5 של ההדחק שלה . מאחר שהתפוסה מחושבת על ידי מכפלת אורך x רוחב x עומק הספנה המשוער x מקדם תיבה חלקי 35 רגליים מעוקבות לכל טון של מי ים, הנוסחה המתקבלת היא:

$\text{Tonnage}=\frac{\text{Length}\times \text{Beam}\times \frac{\text{Beam}}{2}\times \frac{3}{5}\times 0.62}{35}$

כאשר

• עומק הספנה (Depth) נאמד כחצי מן הרוחב; זהו עומק משוער.
• מקדם התיבה מבוסס על ממוצע משוער של 0.62.

35 רגליים מעוקבות הן הנפח של 1 טון (משקל) של מי ים.

ולאחר צמצום:

$\text{Tonnage}=\frac{\text{Length}\times \text{Beam}\times \frac{\text{Beam}}{2}}{94}$

ב-1694 נחקק בבריטניה חוק חדש, שהחיל נוסחה דומה לחישוב המס שהוטל על האונייה:

$\text{Tonnage}=\frac{\text{Length}\times \text{Beam}\times \frac{\text{Beam}}{2}\times \frac{3}{5}\times 0.62}{35}$

חוק זה נשאר בתוקפו עד כניסתה לשימוש ב-1720 של מידת התפוסה הישנה (Builder's Old Measurement) שתוארה למעלה, ואשר קיבלה תוקף חוקי ב-1773.

מדידת התפוסה בארצות הברית

הבריטים מדדו את אורכה של אונייה מן הצד החיצוני של קנה החרטום עד הצד החיצוני של מזוזת הירכתיים, בעוד האמריקאים מדדו את האורך מצדם הפנימי. הבריטים מדדו את רוחב כלי השיט מצדם החיצוני של לוחות הדופן, ואילו האמריקאים מצדם הפנימי. ואחרונה, הבריטים חילקו את התוצאה ב-94, בעוד האמריקאים חילקו ב-95.

לדוגמה, כאשר מדדו הבריטים את אוניית המלחמה האמריקאית "פרזידנט" שנשבתה על ידם, הראו החישובים שתפוסתה 7/94 1533 טונות, בעוד שלפי חישובי האמריקאים הייתה התפוסה 1444 טון. יוצא איפוא, שהתפוסה שנמדדה לפי השיטה הבריטית הייתה גבוהה בכ-6% מזו האמריקאית לגבי אותו כלי שיט. השיטה האמריקה נהגה משנת 1789 עד שנת 1864. לאחריה אימצו את שיטת המדידה המתוקנת הבריטית שנקראה "שיטת מורסום".

מדידת התפוסה בצרפת

הצרפתים השתמשו בשיטה דומה לחישוב התפוסה של אוניות. היא קיבלה תוקף חוקי ב-1681, ולפיה תפוסה של 1 טון שווה ל-42 רגל צרפתית מעוקבת. יחידת המידה נקראה port tonneau (מן porter, לשאת, להוביל; ו-tonneau, טון, וברבים tonneaux).

לקריאה נוספת

• s.v. "Tonnage" in: Kemp, Peter (editor). The Oxford Companion to Ships & The Sea. Oxford, Oxford University Press, 1976.
• s.v. "Tonnage Measurement and Port Dues" in: Hattendorf, John B. (editor). The Oxford Encyclopedia of Maritime History. New York, Oxford University Press, 2007.
• Henderson, James, CBE (1994) The Frigates: An account of the lighter warships of the Napoleonic Wars, 1793-1815.(London:Leo Cooper.
• MacGregor, David R.. Fast Sailing Ships: Their Design and Construction, 1775-1875. London, Conway Maritime Press, 1988.
• Steel, David (1805). The Shipwright's Vade-Mecum: a clear and familiar intoroduction to the principles and practice of Ship-Building. London, P. Steel. Digitized copy in Internet Archive. ('Tonnage', p. 138 ff; and 'Of Finding the Tonnage or Burthen of Ships, p. 249 ff.)
• Winfield, Rif and Stephen S. Roberts (2017). French warships in the age of sail 1626-1786: design, construction, careers and fates. Barnsley, South Yorkshire: Seaforth Publishing.

קישורים חיצוניים

• Pearne,Rodney Stone. "Tonnage Measurement of Ships" in Steamship Mutual, April 2000. Archived from the original on 28 August 2012. Retrieved 23 April 2007.
• "Burthen", or "Burden" in: William Falconer's Dictionary of the Marine, London, 1780. p. 56.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מידת התפוסה הבריטית הישנה43048255Q1394540