מחנות העקורים בסלנטו
מחנות העקורים בסלנטו הם מחנות שבהם שהו יהודים ניצולי שואה משארית הפליטה, שהגיעו לסלנטו (אנ'), אזור הנמצא בקצה המגף שבדרום איטליה, במטרה להגיע משם לארץ ישראל. במחנות העקורים בסלנטו שהו העקורים בין השנים 1944 ועד 1947.
מחנות עקורים בסלנטו הוקמו בארבע עיירות: טריקאזה (Tricase), סנטה צ'זריה (Santa Cesarea), סנטה מריה די לאוקה (Santa Maria Di Leuca) וסנטה מריה אל בניו (Santa Maria El Bagno). שלושת המחנות האחרונים, כונו "הסנטוס".
מחנות העקורים
בסוף מלחמת העולם השנייה, לאחר שהושמדו שישה מיליון יהודים בקירוב, נותרו באירופה כשלושה מיליון יהודים, בעיקר בברית המועצות (כולל חלקיה האסייתיים). במחנות הכפייה, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה שרדו כ-200,000 יהודים, מהם עשרות אלפים שהיו על ערש דוויי. אלפים הצטרפו אל זרם הרפטריאנטים שעשו את דרכם בעיקר לארצות המערב. רוב הקהילות היהודיות באירופה התדלדלו בעקבות הכיבוש הנאצי, המלחמה וההשמדה, ורק מעטות הצליחו לעבור את המלחמה כמעט בלא פגע. מתוך הקיבוץ הגדול של יהודי פולין, שלפני השואה מנה כשלושה וחצי מיליון נפש, נותרו כרבע מיליון בלבד, כ-170,000 מהם פליטים בברית המועצות וכ-80,000 ניצלו במחנות ריכוז, במסתור או כפרטיזנים בפולין עצמה. רבים מאלה ששרדו בארצות מזרח אירופה ובמחנות לא רצו כלל לשוב למולדתם ולהשתלב בה. כ-50,000 מניצולי המחנות נשארו במקומות שבהם שוחררו, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, והפכו לעקורים במחנות עקורים.[1]
מחנות אלו שימשו כמעין מעון זמני לכל העקורים היהודים שלא היה להם לאן ללכת. מחנות העקורים הוקמו באזורים שבהם שלטו בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. הראשונים שהגיעו אל מחנות אלו היו ניצולי מחנות ריכוז ששוחררו בידי בעלות הברית על אדמת גרמניה. התנאים במחנות אלו היו קשים ביותר, בייחוד בראשית קיומם. חלק גדול ממחנות העקורים היו בעבר מחנות ריכוז או מחנות צבא גרמניים. במחנות אלו לא התגוררו רק יהודים, אלא גם פליטים בני לאומים אחרים.[2]
בינתיים, עקב חורבן יהדות פולין, החליטו יהודי פולין לעבור מערבה, לאזור הכיבוש האמריקאי, והגיעו למחנות עקורים שם. ב-1947 הגיעו למחנות אלה פליטים נוספים מצ'כוסלובקיה, מהונגריה ומרומניה, ומספר תושבי מחנות העקורים הגיע ל-250 אלף.
רוב העקורים היהודים ראו במחנות אלה כפתרון זמני ותחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל. ובכל זאת, הקימו היהודים שם חיים. הם הקימו תאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקרבנות השואה. ניצולי השואה הרגישו "משוחררים אך לא בני חורין". במחנות פעלו מפלגות יהודיות חילוניות ודתיות, ציוניות וסוציאליסטיות. עם זאת, בהשפעת הטראומה של השואה והפעילים הציונים מארץ ישראל, הייתה הציונות דומיננטית בחיים הפוליטיים. רבים מהעקורים הפגינו מודעות פוליטית חזקה ושאיפה לצאת מהארצות בהן הם נמצאים, בראש ובראשונה לארץ ישראל. הם הקימו קיבוצי הכשרה בהם התכוננו לעלייה לארץ ישראל.
במהלך 1948 הוקמה מדינת ישראל והשתנו חוקי ההגירה בארצות הברית. כך יכלו רבים משוכני מחנות העקורים להגר. מחנות העקורים נסגרו עד שנת 1950, פרט למחנה פרנוואלד שפעל עד 1957. רוב העקורים היגרו לארץ ישראל, כשליש פנו לארצות הברית ורבבות נותרו באירופה, כולל בגרמניה עצמה, והקימו מחדש קהילות רבות שחרבו בשואה.[2]
מחנות העקורים באיטליה
למחנות העקורים באיטליה הגיעו עקורים יהודים משארית הפליטה כבר מיד לאחר סוף המלחמה, בעיקר בין השנים 1946–1947. יהודים אלה ראו בשהותם באיטליה תחנת מעבר זמנית במסעם למולדתם החדשה, בין אם בישראל או בין אם במדינות אחרות מעבר לים.
מספרם המדויק של העקורים היהודים ששהו באיטליה אינו ידוע לחוקרים, משום שרבים מהעקורים הסתננו לאיטליה באופן בלתי חוקי, היו חסרי מסמכים מזהים, בעלי מסמכים מזויפים או שלא נרשמו כלל אצל הרשויות או הארגונים שפעלו באיטליה. על פי ההערכות, בין השנים 1945 ל-1951 שהו על אדמת איטליה לפרקי זמן שונים בין 50,000 ל-70,000 עקורים יהודים. רובם עלו לארץ ישראל, ואחרים למדינות אחרות מחוץ לאירופה, בעיקר לצפון אמריקה.
בשנים שלאחר המלחמה, פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. לא כל הפליטים במחנות היו יהודים, ולא כל המחנות היו פעילים לאורך כל התקופה. היו מחנות קטנים בהם שכנו עשרות יהודים, והיו שהכילו מאות ואף אלפי יהודים. לצד המחנות פעלו גם כ-77 הכשרות חלוציות וקיבוצים, לפי מחקרה של קוקונן (Kokkonen), ו-45 הכשרות לפי נתוני יד ושם. בכל מקום שבו שהו העקורים, הם התארגנו במסגרת קהילתית, חברתית, פוליטית ותרבותית עצמאית ומובדלת.[3][4][5]
בנובמבר 1944 הגיעו חיילי הבריגדה היהודית (חי"ל, חטיבה יהודית לוחמת) לאיטליה. לאחר תום הקרבות הוצבה הבריגדה בטרוויזיו (Tarvisio) שבאיטליה, סמוך לגבול עם יוגוסלביה ואוסטריה. משלחות יצאו מטרוויזיו למזרח אירופה ולמחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה, ועד מהרה נמשכו לחיילי הבריגדה ניצולים מקרב בני הנוער היהודי ברחבי אירופה כולה. בתקופה הקצרה בה פעלו חילי הבריגדה במקום (מאי – יולי, 1945), הוברחו כ-15,000 יהודים לטרוויזיו, אושפזו והוזנו על ידם, ויחידות ההובלה היהודיות בצבא הבריטי העבירו למרכזי הפליטים בדרום איטליה.[6]
באיטליה שלאחר המלחמה התקיימו שלושה סוגים של מחנות עקורים:
- מחנות רגילים של אונרר"א של עקורים המחכים לשוב למולדתם או להגר למקום אחר. חלק מהמחנות הללו היו של יהודים בלבד, ובחלקם היה שילוב של יהודים ולא יהודים יחד.
- מחנות פליטים של בעלות הברית, שהוקמו בעיקר בשביל פליטים המחכים לעבור למקום קבוע כלשהו.
- מחנות הענשה של הממשלה האיטלקית שבו היו פליטים שהיו חשודים בעיניי הממשלה האיטלקית.[7]
מחנות העקורים בסלנטו
סלנטו הוא אזור הנמצא בקצה המגף שבדרום איטליה, "העקב" שבמגף האיטלקי, הנמצא בין הים היווני ממערב לבין הים האדריאטי ממזרח. סלנטו, או בשמו השני, חצי האי סלנטו, הוא תת-אזור של דרום מחוז פוליה. אזור סלנטו כולל את כל פרובינציית לצ'ה, רוב פרובינציית ברינדיזי, וחלק מפרובינציית טרנטו.
לצ'ה היא העיר הגדולה בחצי האי סלנטו, והעיר השישית בגודלה במחוז פוליה.
בסלנטו הוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה מחנות עקורים בארבע עיירות:
שלושת המחנות האחרונים, כונו "הסנטוס".
טריקזה עיירה בת 18 אלף תושבים בקרבת סנטה מריה די לאוקה. הוקם על ידי בעלות הברית. לפי נתוני בפברואר 1946 , שהו בו 1000 פליטים יהודים
סנטה צ'זריה
עיירה איטלקית בת 3,000 במחוז. ממוקמת על החוף המזרחי של חצי האי סלנטו, על צור בפתח ערוץ נהר אוטרנטו. העיירה היא אחת ממרכזי התיירות החשובים ביותר של סלנטו. בעיירה מעיינות חמים רבים.
אין נתונים מאומתים לגבי מספר העקורים. פעילות[8] העקורים התמקדה סביב מתחם 'קיבוץ הכשרה' בשם 'קיבוץ במחנה'.
סנטה מריה אל בניו
סנטה מריה אל בניו (לשעבר סנטה מריה די באני) הוא כפר דייגים קטן הממוקם על חוף הים היווני, במפרץ טרנטו. בסמוך לכפר נמצאת שמורת הטבע Portoselvaggio, הכוללת כ-400 דונם של יער ורצועת חוף של כשבעה קילומטרים. בכפר השתמרו מגדלי שמירה שנבנו בתקופתו של קרל החמישי.
בכפר הוקם מוזיאון לזכרם של העקורים ששהו בסלנטו לאחר מלחמת העולם השנייה. המוזיאון מכיל את חומר ארכיוני רשמי, עדויות, תמונות וסרטונים, וכן חדר מולטימדיה וספרייה.
היה מחנה מעורב שבו שהו כ-541 פליטים יהודים בפברואר 1945 (כולל יהודים ששהו בטרנטו ובסנטה קטרינה). כשנה לאחר מכן מספר הפליטים במחנה עלה ל-2,400.
סנטה מריה די לאוקה מקור השם "לאוקה" (Leuca) מן השפה היוונית, ומשמעותו "לבן". נקרא כך על פי צוק הסלעים הלבנים הניצבים בסמוך לים, שעליו ממוקמים הבזיליקה והמגדלור של העיירה. מגדלור זה, אשר נישא לגובה של 47 מטרים, בגובה של 102 מטרים מעל פני הים הוא השני בחשיבותו באיטליה, לאחר המגדלור של ג'נובה. Punta Meliso, הצוק שעליו ממוקם המגדלור, הוא נקודת הקצה הדרום מזרחי של איטליה. צוק זה תוחם את המפרץ שבו ממוקמת העיירה. המרינה של העיירה נמצאת לרגלי המגדלור.
המגדלור נבנה בשנת 1864 על פרויקט של אחיל רוסי והואר בפעם הראשונה ב -6 בספטמבר 1866. בסמוך למגדלור, ממוקמת הבזיליקה "סוף הארץ" (De Finibus Terrae), שנבנתה בין השנים 1720-1755, לציין את מסעו של פטרוס ה"קדוש" לאיטליה. הבזיליקה מוקדשת למריה הקדושה, שעל שמה נקראת העיירה.
כיום, העיירה היא יעד תיירותי פופולרי במיוחד בשל וילות מפוארות מהמאה ה-19, שנבנו על פי סגנונות אדריכליים שונים. בשלהי המאה התשע-עשרה היו כ-43 וילות. במהלך מלחמת העולם השנייה הוסרו מווילות רבות אלמנטים דקורטיביים רבים העשויים ממתכת שהיו דרושים לייצור נשק. חלק מן הווילות סבלו מנזקים חמורים, ולכן רובן נבנו מחדש. רק חלק מהווילות עדיין שומרות על המראה המקורי החיצוני והפנימי שלהן.
לפי נתוני פברואר 1946, שהו בה 1500 פליטים יהודים, כולל בקיבוצים - קבוצות ההכשרה של תנועות הנוער החלוציות.
לאחר המלחמה, וילות אלה הוחרמו מבעליהן ושימשו לקליטה של עקורים יהודים שהגיעו לסלנטו.
-
וילה קולוסו -
וילה אפיסקופו -
וילה לאוקה -
וילה טמבורינו -
וילה מרידיאנה -
וילה סנגיאובני -
וילה דניאלה -
וילה מלאקווה
.JPG)
ארגונים שפעלו במחנות
באיטליה היו קיימים מספר גורמים ותנועות שעזרו וסייעו ליהודים בדרכם לאיטליה, בזמן שהותם במחנות, ולאחר מכן, בהעברתם לארץ ישראל או למקומות אחרים בעולם.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הגיעו לאיטליה פלוגות הכשרה. מטרת התנועה באיטליה הייתה לאמן את העקורים באימונים טרום צבאיים לקראת גיוסם לכוחות המגן בארץ ישראל.
התנועה פעלה בשלושה אזורים באזור הדרום. ספיריטו (spirito) באזור בארי, בטריקזה (tricase), ובשלוש "הסנטוס", סנטה מריה אל בניו, סנטה צ'זריה (santa cesarea), וסנטה מריה די לאוקה. לתנועה הייתה גם פעילות ברומא, גרוטה-פראטה, סלרנו ואזור נאפולי. באזור הצפון פעלה בית"ר בפירנצה, במסטרה (Mestre) הסמוכה לוונציה ובמילאנו.
תנועת הבריחה פעלה באירופה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל, והייתה אחראית להברחתם של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב – אל נמלי הים התיכון, ובתוך כך גם לאיטליה. הבריחה החלה בהתארגנות ספונטנית של ניצולי השואה, ששרדו במחנות, ביערות ובמקומות המסתור, והחלו להתארגן יחד לקראת יציאה מאירופה. תנועת הבריחה טיפלה בלוגיסטיקה הכרוכה בהעברת העקורים מארץ לארץ, חציית מעברי הגבול לאיטליה בעזרת שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, ועל ידי מעבר לא חוקי של הגבול ברגל בקור ובשלג. כמו כן, דאגו לארגון של מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים.[9]
הוקמה כחטיבה בצבא הבריטי ב-1944, וכללה מפקדים וחיילים יהודים שהתנדבו למלחמה נגד הנאצים. לאחר המלחמה, חיילי הבריגדה סייעו לניצולי השואה ולעקורים בכך שעזרו להם להגיע לאיטליה. חיילי הבריגדה היו ממוקמים בעיירה טרוויזיו, שסמוכה לגבול עם אוסטריה. תקופת שהות הבריגדה היהודית בטרוויזיו סימלה את המפגש הראשון בין אנשי הבריגדה לבין ניצולי השואה. מסוף יוני ועד סוף יולי 1945 ביצעו אנשי הבריגדה בטרוויזיו מבצעי הברחה רבים של יהודים דרך הגבול האוסטרי לאיטליה. הצבא הבריטי אשר שלט צבאית באזור, גילה כי תחנת הגבול הפכה להיות תחנת מעבר לעלייה לארץ ישראל ממרכז אירופה ומזרחה ומיוגוסלביה, פעילות אשר נחשבה לבלתי חוקית בעיני השלטון הבריטי. בנוסף לכך, הצבא הבריטי אסר על חיילי הבריגדה את הכניסה לגרמניה, בשל חשש מפעולות נקם. לכן החליט הצבא הבריטי ביולי 1945 להעביר את הבריגדה לבלגיה והולנד.
אונרר"א (United Nations Relief and Rehabilitation Administration)
סוכנות הסיוע שהוקמה על ידי האומות המאוחדות ומטרתה לסייע בהחזרתם של מיליוני פליטים לבתיהם עם תום המלחמה בשנת 1945. אונרר"א ניהלה מאות מחנות עקורים בגרמניה, איטליה ואוסטריה. היא סיפקה סיוע בריאותי ורווחה לעקורים, כמו גם הכשרה מקצועית ובידור. היא ניהלה את עבודתם של כ-23 רשויות רווחה נפרדות, כולל ארגון הג'וינט, אורט (ORT), וחברת הסיוע לעולים (HIAS). אונרר"א הייתה המעסיק העיקרי של העקורים. מאמצי ההקלה המאסיביים והממושכים אילצו את הסוכנות לגייס כספים רבים, וב- 1947 הוקם ארגון הפליטים הבינלאומי (IRO). הסוכנות החדשה ירשה את הטיפול ב-643 אלף עקורים ב -1948. משימתה הייתה לספק סיוע כלכלי לאומות אירופיות לאחר מלחמת העולם השנייה ולהחזיר את הפליטים ולסייע לפליטים שיגיעו לשליטת בעלות הברית. ממשלת ארצות הברית מימנה קרוב למחצית התקציב של אונרר"א.
ארגון הג'וינט (Joint או JDC)
הוא ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם. כבר בסוף שנת 1944 הגיעו אנשי הג'וינט לשטחים באירופה ששוחררו מידי הכיבוש הנאצי וארגנו את מאמצי השיקום. עד שנת 1947 זכו כ-700,000 יהודים לתמיכה מהג'וינט. 250,000 שכנו במחנות עקורים שניהל הג'וינט. הג'וינט יזם תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור לעקורים לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה שבעזרתה יוכלו להרוויח את לחמם. הארגון סיפק לעקורים גם בגדים, אוכל וציוד. הג'וינט גם יזם פעילויות תרבותיות ודתיות במטרה לשקם את הקהילות היהודיות שנהרסו במלחמה.
אורח החיים במחנות
במחנות העקורים בסלנטו שהו העקורים בין השנים 1944 ועד 1947. היהודים שהגיעו למחנות הללו היו מחולקים פוליטית בהובלת השליחים מארץ ישראל, כגון: התנועות החלוציות, הדתיים ובית"ר. יחס האוכלוסייה המקומית האיטלקית כלפי העקורים היה יחס חיובי ברובו. האוכלוסייה המקומית עזרו גם הם, בנוסף לארגוני העזרה השונים במטרה לשקם את העקורים. יחס הכנסייה בעיירות בעיירות אלה כלפי היהודים היה אף הוא חיובי. הכנסיות שיתפו את היהודים בשירה בכנסיות, ולא הרחיקו אותם מהכנסייה.
בקרב רבים מהעקורים שרר ייאוש. הניצולים התקשו למצוא עצמם שוב ב"לאגער" (מחנה); בקרב חלק ממשוחררי מחנות העבודה והריכוז הנאציים, עבודה עוררה אסוציאציה של כפייה. הניצולים היו תלושים ממולדותיהם, כואבים את העבר וחסרי עתיד נראה לעין. עבור רבים מהם שימשה ארץ ישראל כעוגן הצלה; אך בשל סגירת שערי ארץ ישראל על ידי הבריטים, העקורים יכלו לעזוב את מחנות סלנטו באופן מוגבל. לכן, ארגנו העקורים הפגנות נגד הבריטים ושביתות רעב למען עלייה לארץ ישראל.
תפקידי ארגוני העזרה היה לספק לעקורים ציוד, בגדים ומצטרכים חיוניים כדי שיוכלו להשתקם במחנות. הם קיימו סדנאות של הכשרה מקצועית לנשים ולגברים. על מנת להרוויח כסף ולהשיג עוד ציוד שהיה דרוש להם, עסקו העקורים במסחר ובמלאכה. פעמים רבות, הם מכרו את הציוד והביגוד שקיבלו בשווקים המקומיים. כמו כן הארגונים הקימו ליהודים ארגוני ספורט, מועדון שייט, קיימו טורנירים של נבחרות כדורגל שהקימו, כמו למשל נבחרת הכדורגל של קבוצת "אודים".
היהודים במחנות ניסו להמשיך ולקיים אורח חיים יהודי, וכן לחגוג חגים ומנהגים יהודיים. במחנות בסלנטו התקיימו חתונות רבות, ונולדו תינוקות רבים.
ב-2015 עלה לאקרנים הסרט התיעודי אור בקצה המגף, בבימויה של פרופ' יעל קציר, המביא את סיפורן של שלוש נשים, שנולדו במחנות העקורים בסלנטו. הסרט מתעד את מסען לסלנטו בחיפוש אחר מידע אודות הוריהן. הן מבקרות בווילות שבהן חיו הוריהן, בבית החולים שבו נולדו, ופוגשות את אנשי העיירות.
לקריאה נוספת
"פתחו את השערים: העקורים היהודים במחנות הפליטים בסלנטו 1947-1943", בתוך אסופת מאמרים בעריכת גניה דולב, המבוססת על התערוכה: נאום תשובה לרב חובל איטלקי: עלייה ב' מאיטליה 1948-1945, מוזיאון ארץ ישראל, 2016
ראו גם
קישורים חיצוניים
מיכל שפירא, מי באמת היו העקורים היהודים שמצאו את עצמם בגרמניה הכבושה אחרי השואה?, באתר הארץ, 13 באפריל 2018
הערות שוליים
- ^ חגית לבסקי, מבוא, לקראת חיים חדשים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005, עמ' 1-2
- ^ 2.0 2.1 החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 – רטרוספקטיבה ויזואלית, באתר www.yadvashem.org
- ^ מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה, באתר www.yadvashem.org
- ^ "I campi Displaced Persons per profughi ebrei stranieri in Italia (1945-1950) - Storia e Futuro". Storia e Futuro (באיטלקית). 2013-10-09. נבדק ב-2017-05-19.
- ^ Susanna Kokkonen, The jewish refugees in postwar italy,1945-1951. The way to eretz Israel., LAP LAMBERT Academic Publishing, 2011, עמ' 19-20
- ^ יד ושם, מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה, באתר יד ושם, 2018
- ^ Susanna Kokkonen, the jewish refugees in postwar italy, 1945-1951
- ^ חברי ועדת התרבות במחנה העקורים סנטה צ'זריה, דרום איטליה, 1946
- ^ עמותת מורשת הבריחה, תנועת "הבריחה", באתר עמותת מורשת הבריחה, 2018
25480002מחנות העקורים בסלנטו