מחאות יום שני בגרמניה המזרחית
הפגנות יום שני (בגרמנית: Montagsdemonstrationen in der DDR) היו סדרה של הפגנות פוליטיות שקטות נגד ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (GDR). ההפגנות החלו בלייפציג ב-4 בספטמבר 1989, והן נחשבות לצעד משמעותי בתהליך של המהפכה השקטה (אנ') שעברה על גרמניה המזרחית, והמשיכה בנפילת חומת ברלין, התמוטטות הממשלה ואיחוד גרמניה.
ההפגנות התקיימו בעיירות ובערים בגרמניה המזרחית בימים שונים בשבוע בין השנים 1989 ל-1991. ההפגנות בלייפציג, הידועות שבהן, התקיימו בימי שני. מקובל לחלק את ההפגנות לחמישה מחזורים.
השתלשלות האירועים
למרות מדיניות האתאיזם המדיני במזרח גרמניה שהתאמצה לדכא את הפעילות הדתית במדינה, ההפגנות צמחו מתפילות לשלום שנערכו בכנסיית ניקולאי בלייפציג משנת 1982 ואילך.[1] אסיפות התפילה החלו ב-20 בספטמבר 1982 על ידי הכומר גינטר יוהנסן, המשיכו ב-1986 על ידי הכומר כריסטוף וונברגר, ולאחר מכן המשיכו ב-30 באוקטובר 1989 על ידי הכומר כריסטיאן פיהרר (אנ').[2][3][4]
ב-4 בספטמבר 1989, לאחר התפילות, התקיימה ההפגנה הראשונה בכיכר הכנסייה ביוזמתן של שתי נשים - קתרין האטנהאואר וג'סינה אולטמנס. הן הכינו ארבע כרזות, הבריחו אותן לכנסייה תוך שהן חומקות מהמשגיחים שלהן מהשטאזי, וביציאה מהכנסייה פרשו את הדגל שלהן שקרא "Für ein offenes Land mit freien Menschen" (למדינה פתוחה עם אנשים חופשיים), במקביל, פעילים נוספים הלכו בעקבותיהן עם דגלים נוספים.
למרות שהרשויות חסמו את הרחובות המובילים לכנסייה, ההפגנות הלכו וגדלו. בסופו של דבר מילאו המפגינים את כיכר קרל מרקס הסמוכה (הידועה כיום שוב בשם אוגוסטוספלאץ (אנ')). בידיעה שהכנסייה הלותרנית תומכת בהם, אזרחים מזרח גרמנים רבים התאספו מול הכנסייה, והחלו הפגנות לא אלימות בדרישה לקבל זכויות כמו חופש התנועה שיאפשר להם לנסוע למדינות זרות וזכות הצבעה שתאפשר להם לבחור ממשלה דמוקרטית. מיקום ההפגנה תרם להצלחת המחאה. המשטרה החשאית איימה על חייהם ואף תקפה חלק מהצועדים, אך הקהל המשיך להתאסף.[3]
לאחר שעודכנו על ידי הטלוויזיה המערב-גרמנית ומפה לאוזן על האירועים, גם בערים אחרות במזרח גרמניה החלו לשחזר את ההפגנות בלייפציג, והמפגינים נפגשו בכיכרות הערים בערבים. נקודת מפנה משמעותית נרשמה בעקבות האירועים בשגרירות גרמניה המערבית בפראג באותה תקופה. אלפי מזרח גרמנים נמלטו לשם במהלך ספטמבר וחיו בתנאים שהזכירו את העולם השלישי. הנס-דיטריך גנשר ניהל משא ומתן על הסכם שאיפשר להם לנסוע למערב, באמצעות רכבות שהיו צריכות לעבור תחילה דרך גרמניה המזרחית. כשהרכבות חלפו על פני התחנה המרכזית של דרזדן בתחילת אוקטובר, המשטרה נאלצה למנוע מאנשים לנסות לקפוץ עליהן.
הפגנות שנערכו ברחבי גרמניה המזרחית סביב חגיגות יום השנה ה-40 להקמת המדינה ב-7 באוקטובר, נתקלו בתגובה תקיפה מצד הממשלה. למרות תשומת הלב הזרה המוגברת סביב תאריך זה, בוצעו כ-500 מעצרים ברחבי מזרח גרמניה. בעקבות האירועים, הופנתה תשומת הלב ללייפציג ביום שני ה-9 באוקטובר. המדינה ראתה בו את יום ההכרעה, והתכוננה עם 8,000 שוטרים ויחידות צבא חמושות במטרה למנוע את ההפגנות. החשש מפני טבח דומה לזה של אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989) בסין גבר כאשר נפוצו שמועות על בתי חולים שצוברים מאגר של עירויי דם.[3] מסר שהוקלט על ידי שישה אזרחים בולטים ביוזמתו של המנצח המפורסם קורט מאזור שודר ברחבי העיר, וקרא לשני הצדדים להישאר רגועים ולחתור לדיאלוג בדרכי שלום.[5][4]
למרות כל ההכנות, הגיעו יותר מ-40,000 מפגינים (מתוך אוכלוסיית העיר שמנתה אז כ-500,000 איש) ואליהם התלוו בהמשך עוד עשרות אלפים, עד לאומדן של כ-70 אלף איש.[2] הפזמון המפורסם ביותר היה "Wir sind das Volk!" ("אנחנו העם!"). המפגינים נותרו שלווים לחלוטין כשהגיעו למטה השטאזי, ונמנעו מכל הסלמה במצב העדין. אף על פי שחלק מהמפגינים נעצרו, האיום בהתערבות נרחבת של כוחות הביטחון לא התממש, שכן מנהיג מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (SED) הלמוט האקנברג והגנרל גרהרד שטרסנבורג מהמשטרה החמושה, ללא פקודות מדויקות ממזרח ברלין ולאחר שהופתעו ממספר האזרחים הגבוה בהפגנה, נמנעו מלגרום לטבח אפשרי והורו על נסיגת כוחותיהם. מאוחר יותר, אגון קרנץ טען שהוא זה שנתן את ההוראה לא להתערב.[4]
ה-9 באוקטובר נתפס לעיתים קרובות כ"תחילת הסוף" של גרמניה המזרחית ואחד הסימנים הראשונים לכך שהמדינה נכנעת ללחצים. מאז 2009 התאריך מונצח ונחגג בפסטיבל האורות שמושך עד 200,000 איש שעוקבים אחר מסלולם של צועדי המחאה.[6] למעשה, למרות שיחידות המשטרה והצבא קיבלו אישור להשתמש בכוח נגד המתאספים, הדבר לא הרתיע את התפילה והצעדה מהכנסייה לאורך כביש הטבעת הפנימי של לייפציג (אנ').[7]
בשבוע שלאחר מכן, ב-16 באוקטובר 1989, התאספו בלייפציג 120,000 מפגינים, ויחידות צבא שוב הוחזקו בכוננות בסביבה. יומיים לאחר העצרת, אריך הונקר, מנהיג ה-SED, נאלץ להתפטר. בשבוע שלאחר מכן, המספר יותר מהכפיל את עצמו לכ-320,000 מפגינים.[3] רבים מאותם אנשים החלו לחצות את הגבול במזרח ברלין, מבלי שנורתה ירייה אחת. לחץ זה ואירועי מפתח אחרים הובילו בסופו של דבר לנפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989, וסימנו את סופו הקרב של המשטר הסוציאליסטי בגרמניה המזרחית.[7]
ההפגנות הסתיימו בסופו של דבר במרץ 1990, בסמוך לקיומן של הבחירות הכלליות במזרח גרמניה ב-1990 (אנ'), הבחירות הרב-מפלגתיות החופשיות הראשונות לפולקסקאמר בכל רחבי גרמניה המזרחית, מה שסלל את הדרך בהמשך לאיחוד גרמניה.
מחזורי הפגנות יום שני בלייפציג
- המחזור הראשון (25 בספטמבר 1989 - 18 בדצמבר 1989) שלוש עשרה הפגנות.
- המחזור השני (8 בינואר 1990 - 12 במרץ 1990) עשר הפגנות.
- המחזור השלישי (10 בספטמבר 1990 - 22 באוקטובר 1990) שבע הפגנות.
- המחזור הרביעי (21 בינואר 1991 - 18 בפברואר 1991) חמש הפגנות.
- המחזור החמישי (4 במרץ 1991 - 22 באפריל 1991) שבע הפגנות.
תפקיד הכנסייה
במהלך תקופת קיומה של גרמניה המזרחית, הכנסייה ניסתה לשמור על האוטונומיה שלה ולהמשיך לפעול, אם כי העיסוק בדת דוכא בדרך כלל בהתאם לדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית של אתאיזם מדיני. במהלך תקופה זו, הכנסייה פעלה על פי האידאולוגיה שלה של "עבודה נגד אי-צדק ודיכוי". כתוצאה מכך, הכנסייה הציעה מקלט לקבוצות פוליטיות אלטרנטיביות, קורבנות השלטון. הכנסייה גם הציעה להם סיוע כספי, תמיכה מהקהילה ומקום לתקשר ביניהם.
בתחילה, הכנסייה לא יצאה בהצהרות הקשורות לגרמניה המזרחית או לפוליטיקה. עם זאת, באמצע 1989 הייתה "פוליטיזציה של הכנסייה". הפוליטיקה החלה להופיע בדרשותיהם של המטיפים. יותר ויותר אנשים התחילו להתאסף בכנסיות, והדבר סייע להפיץ מידע על העוולות שהתרחשו במדינה. התכנסות האנשים לאחר תפילות השלום והפצת המידע, דרבנו את היווצרותן של הפגנות ספונטניות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ לייפציג: "האחות הקטנה" (והמושלמת) של ברלין - וואלה תיירות, באתר וואלה, 2022-06-09
- ^ 2.0 2.1 Monday demonstrations – DW – 01/07/2009, dw.com (באנגלית)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 BBC Religion & Ethics - Did a prayer meeting really bring down the Berlin Wall and end the Cold War?, web.archive.org, 2019-02-02
- ^ 4.0 4.1 4.2 Mathias Orbeck, 9. Oktober 1989 - Der Tag der Entscheidung, www.lvz.de, 2012-10-08 (בגרמנית)
- ↑ Karsten Timmer, Vom Aufbruch zum Umbruch: die Bürgerbewegung in der DDR 1989, Vandenhoeck & Ruprecht, 2000, מסת"ב 978-3-525-35925-9. (בגרמנית)
- ↑ Lichtfest Leipzig 2014 - Stadt Leipzig, www.leipzig.de (בגרמנית)
- ^ 7.0 7.1 Curry, Andrew (2009-10-09). "'We Are the People': A Peaceful Revolution in Leipzig". Der Spiegel (באנגלית). ISSN 2195-1349. נבדק ב-2025-05-14.
מחאות יום שני בגרמניה המזרחית41037095Q263047