חבר האלקטורים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מועצת האלקטורים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת הקצאת האלקטורים למדינות ארצות הברית לאחר המפקד של שנת 2020; לכל מדינה ישנם לכל הפחות 3 אלקטורים
איור של מדינות ארצות הברית בגודל פרופורציוני למספר האלקטורים שלהן, לפי תוצאות הבחירות לנשיאות בשנת 2020 (אדום - דונלד טראמפ, כחול - ג'ו ביידן)

בארצות הברית, הנשיא וסגן הנשיא אינם נבחרים ישירות על ידי ציבור הבוחרים, אלא על ידי חבר האלקטוריםאנגלית: Electoral College), בשיטה המפורטת בסעיף הראשון שבפרק השני של חוקת ארצות הברית ובתיקון ה-12 לה.

נוהלי הבחירה

לכל מדינה בארצות הברית מוקצים אלקטורים במספר השווה למספרם של נציגיה בקונגרס, המורכב משני נציגיה בסנאט ומספרם המשתנה של נציגיה בבית הנבחרים (שנקבע בכל עשור על פי מפקד). על פי התיקון ה-23 לחוקה, מספר האלקטורים של מחוז קולומביה שווה למספר האלקטורים שלה לו הייתה מדינה, אך לא יעלה על מספר האלקטורים של המדינה הקטנה ביותר, העומד על שלושה. מכאן שכרגע מספר האלקטורים שלה מונה שלושה בלבד. מספר האלקטורים הכולל עומד היום על 538.

אזרחי כל מדינה אינם מצביעים בבחירות ישירות למועמדים לנשיאות, אלא לאלקטורים מטעמם (אף על פי שברוב המדינות מופיע רק שם המועמדים לנשיאות, ורק במיעוטן גם שם המועמדים לחבר האלקטורים). לכל מדינה הזכות לקבוע בעצמה את דרך חלוקת האלקטורים שלה. הרוב המוחלט של המדינות מעניק את כל האלקטורים של המדינה למועמד שזכה ברוב הקולות במדינה. בנברסקה ומיין מקבל המועמד שזכה ברוב הקולות של המדינה שני אלקטורים, בעוד שאר האלקטורים משויכים לאזורי הבחירה של חברי הקונגרס מטעם המדינה, וכל אחד מהם ניתן למועמד שזכה ברוב במחוז הבחירה, כך שייתכן מצב שהאלקטורים של מדינות אלה יתחלקו בין המועמדים. לדוגמה, בבחירות של 2008, זכה המועמד הדמוקרטי ברק אובמה בקולו של אלקטור אחד בנברסקה, בעוד שיתר האלקטורים בחרו במועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. במדינת קולורדו הועלתה להצבעה ביום הבחירות של 2004 הצעת תיקון לחוקת המדינה, על פיה האלקטורים של המדינה יחולקו בשיטה יחסית, אך היא לא התקבלה.

האלקטורים של כל מדינה מתכנסים בבירת המדינה במועד שנקבע על ידי הקונגרס - יום שני שחל בין 13 ל-19 בדצמבר. על פי התיקון ה-12 לחוקה, כל אלקטור מצביע עבור מועמד אחד לנשיא ומועמד אחד לסגן נשיא (שלפחות אחד מהם חייב להיות ממדינה שונה מזו של האלקטור).

אף שהחוקה אינה מחייבת את האלקטורים להצביע עבור המועמד שזכה במרבית הקולות במדינתם, ביותר מ-99% מהמקרים הצביעו האלקטורים בהתאם להכרעת הרוב. בחלק מן המדינות, חוק המדינה מחייב את האלקטורים להצביע בהתאם להצבעת הרוב, או מטיל קנסות ועיצומים אחרים על אלקטורים שהצביעו בניגוד להצבעת הרוב. באחרות, המפלגות דורשות מן האלקטור שנבחר מטעמן להצהיר על כוונת הצבעתו מראש. מכיוון שהאלקטורים הם לרוב בכירים במפלגתם במדינתם, אין זה סביר שיצביעו כנגד מועמד המפלגה. שני פסקי דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית עיגנו את זכותן של המדינות להעניש אלקטורים סוררים ואף להחליפם באחרים - פסק דין ריי נגד בלייר ופסק דין צ'יאפאלו נגד וושינגטון.

לאחר שנספרים הקולות נחתמים טופסי ההצבעה המפרטים את התוצאות ונשלחים לנשיא הסנאט – הוא סגן הנשיא המכהן. עם כינוס הקונגרס החדש, נפתחים טופסי ההצבעה של האלקטורים בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס.

אם יש מועמד שמספר הקולות שבו זכה עבור תפקיד הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט (דבר שאפשרי כאשר יותר משני מועמדים זוכים באלקטורים, או כאשר מושג שוויון גמור בין שני המועמדים לנשיאות), ההחלטה עוברת מיידית להצבעה בבית הנבחרים, שבוחר את הנשיא מבין שלושת המועמדים שזכו במספר הקולות האלקטוראליים הגבוה ביותר. אולם ההצבעה מתנהלת באופן מדינתי, כך שלכל מדינה יש קול אחד שנקבע על ידי הצבעה בתוך המשלחת של המדינה לבית הנבחרים (אם יש תיקו בהצבעה זו, המדינה נמנעת). מועמד צריך לזכות ברוב מוחלט של הצבעות משלחות המדינות בשביל להיבחר. אם אין רוב כזה, נערכים סיבובים נוספים עד שהוא מושג. בבחירות ב-1800 נבחר תומאס ג'פרסון רק לאחר 36 סיבובי הצבעה, בהתערבותו של אלכסנדר המילטון. אם לא הצליח בית הנבחרים להגיע להכרעה בבחירת הנשיא עד לזמן הקבוע בחוק (צהרי 20 בינואר), ישרת סגן הנשיא הנבחר כנשיא בפועל, עד שתתקבל ההחלטה.

אם יש מועמד שמספר הקולות שבו הוא זכה עבור תפקיד סגן הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כסגן הנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט, עוברת הבחירה לסנאט שבוחר את סגן הנשיא מבין האנשים שזכו בשני המספרים הגבוהים ביותר של קולות אלקטורליים.

כפי שהוזכר לעיל, ברוב המדינות, המועמד שזוכה ברוב קולות מדינה מסוימת מקבל את כל קולות האלקטורים ממדינה זו. בשיטה זו נוצר לעיתים רחוקות מעין פרדוקס בו מועמד שקיבל את רוב קולות הבוחרים האזרחיים בכלל ארצות הברית עשוי להפסיד בכל זאת בבחירות היות שאין לו רוב של אלקטורים. כך קרה בבחירות שבשנים 1824, 1876, 1888, 2000 וב-2016. בכל חמשת המקרים, המועמד או המועמדת שהפסידו בבחירות, למרות שזכו ביותר קולות בספירה הכללית (לעיתים בהפרש של מיליונים אחדים) - השתייכו למפלגה הדמוקרטית. בבחירות ב-2000 התמודדו ג'ורג' בוש ואל גור, וג'ורג' בוש זכה ליתרון זעום של כ-0.009 אחוז, כ-537 קולות בלבד בפלורידה מתוך 5,825,043 קולות מצביעים במדינה, ולכן גרף את כל 25 האלקטורים של המדינה וזכה בנשיאות אף על פי שלגור היה יתרון של 539,947 מסך כלל קולות הבוחרים בכל ארצות הברית.

הסיבות לבחירת שיטה זו

שיטת האלקטורים נבחרה על ידי מייסדי ארצות הברית ממספר סיבות:

  • הסיבה הראשונה והמשנית היא שבאותה תקופה רוב אזרחי ארצות הברית היו חקלאים שלא הבינו מאומה בפוליטיקה, לכן הוחלט לתת את בחירת הנשיא בידי אנשים המתמצאים בהליך הדמוקרטי. שיטה זו היא בעצם פשרה בין רצונם של האבות המייסדים שהקונגרס יבחר בנשיא, לבין רצון העם לבחור את הנשיא בעצמו בשיטה היחסית.
  • הסיבה השנייה והעיקרית היא רצונם של המייסדים להבטיח את כוחן של מדינות ארצות הברית הקטנות. אם הנשיא היה נבחר על פי רוב קולות ארצי, היו המדינות שאוכלוסייתן גדולה מאפילות בכוחן על אלו שאוכלוסייתן קטנה וקולות הבוחרים של המדינות הקטנות היו זניחים וחסרי ערך. שיטה זו מאדירה את כוחן הפוליטי של המדינות הקטנות בכך שהן מיוצגות על ידי שלושה אלקטורים, חצי אחוז מכלל האלקטורים, בזמן שאוכלוסייתן עלולה להיות קטנה מאחוז זה ביחס לאוכלוסיית ארצות הברית כולה.
  • אם בחירת נשיא ארצות הברית הייתה נתונה בידי הסנאט, היה הנשיא כבול לתכתיבי הסנאט, שיכול היה בכל עת לפטרו. לכן ביקשו האבות המייסדים ליצור גוף טנטטיבי, זמני, שייבחר רק לשם בחירת הנשיא, ולאחר מכן יתפרק, כך שהנשיא לא יהיה תלוי בגוף שלטוני אחר ויוכל לפעול באופן עצמאי יחסית - בסייגים שמכתיבה הפרדת הרשויות.[1]

אופן בחירת האלקטורים

האלקטורים נבחרים בכל מדינה על ידי המפלגות השונות והציבור, בשני שלבים.

בשלב ראשון, בוחרות המפלגות בכל מדינה מועמדים לאלקטורים, בוועידת מפלגה מדינתית או בוועידת המפלגה הארצית, בהתאם לתקנות המפלגה בכל מדינה. על פי רוב יהיו אלה אנשי מנגנון המפלגה, פעילים פוליטיים, מקורבים למועמד המפלגה לנשיאות, וכדומה.

בשלב שני, ביום הבחירות לנשיאות, במקביל לבחירת הנשיא, בוחרים האזרחים באלקטורים, אשר שמותיהם עשויים להופיע על פתק ההצבעה עם שמו של המועמד לנשיאות, בהתאם לחוקי כל מדינה. האלקטורים של המועמד שקיבל את מרב הקולות ממונים כאלקטורים מטעם אותה מדינה, למעט מדינות נברסקה ומיין, בהן יש חלוקה יחסית של האלקטורים. במדינות אלה, הזוכה במדינה מקבל שני אלקטורים, והזוכה בכל מחוז קונגרס מקבל אלקטור עבור המחוז. שיטה זו מאפשרת לחלק את האלקטורים בין המועמדים.

מגבלות על בחירת אלקטורים

החוקה האמריקאית מטילה מספר מגבלות המונעות מאדם לשמש כאלקטור. פרק 2, פסקה 1, סעיף 2 אוסר על סנטור, חבר בית הנבחרים, נושא משרת אמון או מקבל משכורת מן הממשל הפדרלי מלשמש כאלקטור. התיקון ה-14, שהוכנס לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, מונע ממי שסייע לאויב או מרד במדינה מלשמש כאלקטור.

ככלל, הודעת המדינה על נציגיה לחבר האלקטורים נחשבת כעדות מספיקה לעמידתם בתנאים.

ביקורת על השיטה

התפלגות קולות המצביעים בבחירות לנשיאות ארצות הברית. מסומנות ב-P צהוב בחירות בהן התקבל רוב אלקטורלי ללא רוב קולות הבוחרים.

הכרעה ללא רוב קולות

בבחירות של 1824, 1876, 1888, 2000 ו-2016, כאמור, המועמד שנבחר על ידי חבר האלקטורים לא זכה ברוב של קולות הבוחרים. מתנגדים לשיטה טוענים כי תוצאות כאלה עומדות בניגוד לרעיון של הצבעה דמוקרטית. הן מעידות, למשל, על שבירת העיקרון של שוויון פוליטי, לפיו לכל מצביע קול שווה (אדם אחד, קול אחד). חלוקת האלקטורים בהתאם לקולות הבוחרים בכל מדינה, במקום הענקת כל האלקטורים למועמד המוביל, עשויה לצמצם אפקט זה. תומכי השיטה, לעומת זאת, טוענים שהיא מכריחה את המועמד לבנות תמיכה בנתחי אוכלוסייה מגוונים יותר מבחינה גאוגרפית ודמוגרפית, ולכן היא עדיפה על קבלת הרוב הלאומי המוחלט.

על פי רוב, בחירות בהן התקבל ניצחון למרות הפסד במספר המצביעים מתאפיינות בכך שהמועמד המפסיד השיג יתרון גדול במיוחד במדינות אותן ניצח, והמדינות הנותרות הוכרעו לטובת המנצח ברוב קטן של הבוחרים. יש הטוענים בתגובה כי ההצבעה הפופולרית תחת שיטת חבר האלקטורים לא שווה בהכרח לדעת הרוב הלאומית כפי שהייתה משתקפת בבחירות ישירות, שכן כל שיטת בחירות מתייחדת באסטרטגיה מתאימה מצד המערכת הפוליטית ובאינטרסים שונים של הבוחרים. מכיוון שרוב הקולות המוחלט לא משמעותי בשיטה הקיימת, מצופה שהמועמדים יבחרו אסטרטגיה מתאימה; כלומר, ירכזו את מאמצי הקמפיין במדינות מתנדנדות, ולא ישקיעו משאבים בהשגת יתרון משמעותי יותר במדינות בהן הם או יריבם מוביל בהפרש גדול (דבר שככל הנראה היו עושים אם תוצאת הבחירות הייתה מתקבלת ביחס ישר לבחירת המצביעים).

ב-2011 הוצג חישוב המראה כיצד במרוץ של שני מועמדים, ניתן להגיע לנשיאות עם 22% בלבד מקולות הבוחרים.[2]

התמקדות במדינות המתנדנדות

לפי ביקורת זו, השיטה הקיימת מעודדת את הנבחרים לרכז משאבים פוליטיים במספר מדינות מפתח (המכונות "מדינות מתנדנדות") ולהתעלם מהיתר. מדינות עתירות אוכלוסייה בהן הסקרים מעידים על בחירות צמודות, מוצפות בביקורים של מסע הבחירות, בפרסום טלוויזיוני ייעודי, במאמצי גיוס מטעם המפלגות ובאירועים לאומיים רלוונטיים (כגון דיבייטים), בעוד מדינות אחרות זוכות למעט יחס אם בכלל.

משום שברוב המדינות המנצח בבחירות הפנימיות מקבל את כל קולות האלקטורים, יש מניע ברור להתרכז במדינות המפתח שטרם הוכרעו; בסבבים האחרונים, מדינות אלו כללו את אריזונה, פנסילבניה, ג'ורג'יה, ויסקונסין, מישיגן ונבדה. לעומת זאת, המועמדים בוחרים להשקיע פחות זמן וכסף במדינות "בטוחות", בהן התוצאה ידועה מראש (אפילו אם יש בהן אוכלוסייה גדולה, כמו בקליפורניה, ניו יורק וטקסס).

פגיעה בהשתתפות הבוחרים

נטען שהבחירה בשיטת האלקטורים מקטינה את אחוז ההצבעה ואת השתתפות הבוחרים. במדינות רבות, אחוז ההצבעה פחות משהיה יכול להיות אילו היו מכוננות בחירות ישירות, הודות לשליטה של מפלגות מסוימות במדינות אלה. השיטה הנוכחית מצמצמת את היתרון שניתן להשיג באמצעות הבאת מספר גדול יותר של מצביעים לקלפיות (למעט בתוך מדינות המפתח שהוזכרו), דבר שמתבטא בהפרש בין אחוז ההצבעה במדינות מתנדנדות ובמדינות האחרות.

בנוסף, מספר האלקטורים המוענק לכל מדינה לא מושפע מכמות הבוחרים שמצביעים בה (אלא מגודל האוכלוסייה ששייכת אליה), לכן אין למדינה אינטרס לעודד את אזרחיה להשתתף בבחירות. בעיה זו תשפיע בפרט על אוכלוסיות שמשתתפות פחות בבחירות - קולן לא נשמע כי לא יושקעו מאמצים בהבאתן לקלפי. אילו היו ניתנים אלקטורים בפרופורציה למספר הבוחרים, ייתכן כי מדינות היו משקיעות משאבים בקריאה להגיע להצביע, כדי לחזק את כוחן היחסי בקנה מידה הלאומי (דבר זה קורה באופן טבעי בדמוקרטיה בהן קולות הבוחרים שווים - ככל שיותר מצביעים ממדינה מסוימת משתתפים בבחירות כוחה עולה).

מספר האזרחים שמיוצגים על ידי אלקטור יחיד, בכל מדינות ארצות הברית. המדינות מסודרות משמאל לימין לפי גודל אוכלוסייה; ככל שהאוכלוסייה במדינה קטנה יותר, אלקטור יחיד שלה מייצג פחות בוחרים (ובכך לכל בוחר בה יש השפעה רבה יותר על תוצאת הבחירות).

העדפה של מדינות עם אוכלוסייה קטנה

יחס האלקטורים לנפש גבוה בהרבה במדינות בעלות אוכלוסייה קטנה, ומעניק לבוחרים שבתוכן השפעה משמעותית יותר על תוצאת הבחירות. לדוגמה, אלקטור אחד בקליפורניה מייצג פי ארבעה יותר בוחרים מאלקטור של ויאומינג.

הסתרת פגיעה בזכות הבחירה בפנים המדינות

המיקוד באלקטורים של מדינה ספציפית (במקום בקולות המצביעים שבתוכה) עלול להסתיר בעיות במערכת הבחירות העצמאית שלה. לדוגמה, אם מדינה מונעת מאוכלוסיות מסוימות להצביע (באמצעות צעדים של דיכוי הצבעה כמו מגבלות על ההרשמה, מיסי בוחר, מבחני קריאה, או באמצעות הוצאת זכות הבחירה של אוכלוסייה כלשהי מהחוק), מספר המצביעים במדינה אמנם ירד, אך מספר האלקטורים שלה יישאר זהה. הביקורת גורסת כי צעדים כאלה לא יתגלו בתוצאת הבחירות, ובכך הם מוסתרים למעשה על ידי השיטה (המדינות מוגנות מפרסומים שליליים ומקנסות אפשריים של הממשלה הפדרלית).

קיימת טענה כי הפשרה המקורית על חבר האלקטורים התקבלה בין השאר כי היא אפשרה למדינות הדרום לפגוע בזכות הבחירה של אוכלוסיות העבדים שבהן, מבלי לסכן את כוחן הפוליטי.

טענות נוספות

  • זכויות הבחירה של טריטוריות ארצות הברית:[3] טריטוריות של ארצות הברית, כמו פוארטו ריקו, איי מריאנה הצפוניים, איי הבתולה, סמואה האמריקנית, וגואם, לא זוכות לאלקטורים בבחירות לנשיאות, כי לפי החוקה האמריקנית רק מדינות ארצות הברית ווושינגטון די. סי. מקבלות זכות בחירה.
  • פגיעה במפלגות קטנות: חשיבותן של מפלגות קטנות וסיכוייהן יורדים בעקבות הענקת כל האלקטורים של המדינה למנצח בה (מפלגה שלא זוכה ברוב באף אחת מהמדינות לא תקבל אלקטורים כלל, אפילו אם השיגה נתח רחב מקולות המצביעים). עם זאת, הטענה כי חבר האלקטורים הוא גורם מרכזי ביצירת מערכת פוליטית של שתי מפלגות ניתנת לוויכוח (יש שטוענים כי השיטה נוטה דווקא לשפר את הסיכוי של מפלגה שלישית במקרים שונים). אחרים דווקא מסכימים שהשיטה מקשה על מפלגות קטנות, אך טוענים שמערכת של שתי מפלגות היא יציבה יותר ומגנה על הנבחרים מהסתמכות על חלקים קטנים וקיצוניים בציבור הבוחרים (היא גם מכריחה את הנבחרים לגבש מדיניות שקורצת לקהלים רחבים יותר).
  • טענה כללית היא שהתהליך הבחירות לנשיאות ארצות הברית הופך להיות מסובך יתר על המידה.

תמיכה בשיטה

התומכים בשיטה טוענים כי היא משמרת את האופי הפדרלי של האומה האמריקנית, שהיא קואליציה המורכבת ממספר מדינות שונות. לפיהם דעת רוב במדינות קטנות, ראויה יותר לתשומת לב בקנה מידה פדרלי, מאשר חלק בעל אוכלוסייה דומה במדינה גדולה יותר. המערכת הקיימת מעניקה לכל מדינה חופש לגבש את חוקיה וזכויותיה (בפרט סביב זכות הבחירה) מבלי לתת תמריצים לא נחוצים להעלאת מספר המצביעים.

במשך שנים רבות בהיסטוריה של ארצות הברית, מדינות מינו אלקטורים לפי הצבעת בית המחוקקים של המדינה, והטענה היא שבסיכומו של עניין עדיף שהבחירה לנשיאות מוכרעת בהחלטה של מדינות נפרדות, אחרת טבעה הפדרלי של ארצות הברית יוחלף בממשלה מרכזית ועצומה.

בנוסף, לפי תומכי השיטה, היא מקשה על זכייה בנשיאות באמצעות ניצחון בשטחים אורבניים עתירי אוכלוסייה בלבד, ובכך מתקנת התמקדות לא הוגנת בערים על חשבון אזורים כפריים. בתגובה לטיעון זה, נאמר כי האוכלוסייה ב-50 הערים הגדולות בארצות הברית מצטברת ל-15% מהאוכלוסייה הכוללת בלבד, וכי בבחירות שמבוססות על רוב קולות (כמו בחירות לסנאט ולמשרת מושל מדינה) לא מזוהה נטייה להתעלם מבוחרים כפריים.

עוד נטען בתמיכת השיטה הנוכחית כי הענקת כל האלקטורים במדינה למנצח דווקא מחזקת את אוכלוסיות המיעוטים, שכן במדינות צמודות גם אוכלוסייה קטנה יכולה להעניק את היתרון הדרוש למועמד המועדף עליה. דבר זה מעודד את המועמדים לחזר אחרי מגזרים מגוונים יותר של מיעוטים וקבוצות בעלי עניין.

מספר תומכים בשיטת חבר האלקטורים אומרים שבשיטת הבחירות הזו ההשפעה של הונאת בחירות ובעיות אחרות שעשויות להתעורר, מוגבלת למדינה בה הן קרו. לכן רמאות בקלפי, או דיווחים שקריים על תוצאת הבחירות לא יוכלו להשפיע בקנה מידה לאומי. ספירה מחודשת של קולות, למשל, תתרחש בפנים מדינות בלבד ולא בכל המדינות גם יחד. המתנגדים לשיטה יגידו כי הבידוד הזה למעשה לא מתרחש: אם יש חשד לבעיה בהצבעה במדינה ספציפית, הוא עדיין יכול להכריע בחירות לאומיות (בדומה להתרחשות בפלורידה בבחירות 2000).

תומכים אחרים מציינים ששימוש בחבר אלקטורים אנושי, שמורכב מבני אדם המסוגלים להפעיל גמישות ושיקול דעת, מקל על ההתמודדות במקרה בו המועמד הנבחר מת או נפסל מבחינה חוקית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חבר האלקטורים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ הערך על חבר האלקטורים באנציקלופדיה בריטניקה
  2. ^ The trouble with the Electoral College, בבלוג של C.G.P. Grey, מ-2011
  3. ^ "מי, מתי ואיך: כל מה שצריך לדעת על הבחירות בארה"ב". הארץ. נבדק ב-2023-08-13.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39917033חבר האלקטורים