מהפכת 14 ביולי 1958

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמלה של עיראק בשנים 1959 - 1965
סמלה של עיראק לאחר מהפכת 14 ביולי ולאורך כל תקופת שלטונו של קאסם. הכיתוב בחלק העליון: "הרפובליקה העיראקית". בחלק התחתון: "14 ביולי 1958".

מהפכת 14 ביולי 1958ערבית: ثورة 14 تموز 1958, תעתיק מדויק: "ת'ורת 14 תמוז 1958") הייתה הפיכה צבאית בעיראק, שהביאה להפלת בית המלוכה ההאשמי. ההפיכה הונהגה על ידי תנועת הקצינים החופשיים בעיראק בהובלתם של גנרל עבד אל-כרים קאסם וקולונל עבד א-סלאם עארף. ההפיכה של קאסם הובילה למהפכה בסדרי השלטון בעיראק, ובמהלכה נרצחו כל בני משפחת המלוכה העיראקית, ובראשם המלך פייסל השני, העוצר עבד אל-אילה וראש הממשלה נורי א-סעיד. כתוצאה מהפלת השושלת ההאשמית העיראקית הוקמה הרפובליקה העיראקית עם צביון אסלאמי המעוגן בחוקה, ועבד אל-כרים קאסם החל לכהן כראש ממשלת עיראק וכמפקד הצבא. להפיכה זו היו מספר גורמים מרכזיים ובהם התגבשות זהות פאן-ערבית ואנטי-מערבית, משבר כלכלי חמור ותלות ביועצים מערביים, והן ברית בגדאד והשלכותיה. כל אלה הביאו את הציבור העיראקי ככלל ואת הקצינים בתנועת הקצינים החופשיים בפרט לתסכול עמוק מהמערכת השלטונית הקיימת ובפרט לתסכול מהמעורבות הבריטית העמוקה במדינה, ויצרו את התנאים המתאימים להפיכה. בטווח הקצר, זכתה ההפיכה לתמיכה מקרב חוגים רבים בחברה העיראקית. עם זאת, בהמשך התגלעו מחלוקות משמעותיות בתוך תנועת הקצינים החופשיים, אשר הובילו לתסכול בקרב גורמים שונים בעיראק ולבסוף גם להפלת השלטון ב"מהפכת הרמדאן" בשנת 1963.

גורמים למהפכה

בשנים שלפני מהפכת יולי 1958 הייתה בעיראק מעורבות עמוקה של כוחות בריטיים, הן בנושאים פוליטיים והן בנושאים חברתיים וכלכליים, וזאת על אף שעיראק הוגדרה כמדינה עצמאית. מעורבות זו גרמה לתסכול עצום בקרב הציבור העיראקי, והיא הייתה גורם מרכזי ביותר ביצירת התנאים החברתיים המתאימים להפיכה של 1958 אשר מתוארים להלן. כמו כן, האיבה העמוקה כלפי הנוכחות וההשפעה הבריטית במדינה הייתה גם זו שהובילה את הקצינים החופשיים ואת ההמון העיראקי לרצוח את משפחת המלוכה ההאשמית ואת נורי א-סעיד, אשר מעל לכל נתפסו כמשתפי פעולה של הבריטים וכעושי דברם. סיבה נוספת לזעם נגד בית המלוכה הייתה חרפת ההפסד לציונים במלחמת 1948. הכעס כלפי "משטר התבוסה" היה משמעותי במדינות רבות בעולם הערבי ובכללן במדינה העיראקית, ובתוך מספר שנים לאחר המלחמה (ארבע שנים במקרה המצרי ועשור במקרה העיראקי) המשטרים שנתפסו כאחראים לתבוסה שילמו את מחירה.

התגבשות זהות פאן-ערבית ואנטי-מערבית

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התפיסה הפאן-ערבית והאנטי-אימפריאליסטית התפשטה בעיראק ביתר שאת. זאת, בין היתר בזכות מערכת החינוך שהפכה לפלטפורמה להנחלת זהות לאומנית פאן-ערבית והתנגדות לאימפריאליזם, וסייעה ביצירת מעמד ביניים משכיל ואקטיבי יותר.[1]

להיותה של מערכת החינוך פלטפורמה להנחלת רעיונות אנטי-אימפריאליסטיים היו מספר גורמים. בין הגורמים ניתן למנות את המנהיגים שעיצבו את מערכת החינוך העיראקית בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים (ובהם סאמי שווכת ומוחמד פאדל אל-ג'מאלי), אשר דגלו בעצמם בפאן-ערביות ובאנטי-אימפריאליזם, ועל כן עיצבו את מערכת החינוך לאור עקרונות אלה.

בנוסף, בתקופה זו הגיעו לעיראק פליטים פוליטיים רבים מאזור פלסטין וסוריה, אשר ברחו מרדיפות פוליטיות של הבריטים והצרפתים. חלק מגולים אלה הועסקו אף הם במערכת החינוך העיראקית, וטיפחו את התודעה הלאומנית והאנטי-מערבית בקרב תלמידיהם בעיראק. כך הם הצליחו ללבות את הזעם הציבורי כנגד הממשלה העיראקית שאיפשרה את המעורבות הבריטית, ולטפח בקרב הצעירים את הכמיהה לשינוי.[2]

גורמים כלכליים

בעקבות מלחמת העולם השנייה הכלכלה העיראקית נקלעה למיתון ולשפל עמוק, מה שהוביל לאינפלציה משמעותית ולירידה ברמת החיים של האזרחים. על אף הצורך בנקיטת צעדים כלכליים משמעותיים מטעם הממשלה, בפועל ראש הממשלה נורי א-סעיד ויורש העצר עבד אל-אילה התקשו להגיע להסכמה על מדיניות כלכלית מגובשת שתסייע לצאת מהמשבר. התפקוד הלקוי של המנהיגות העיראקית במשבר הכלכלי הוסיפה לתסכול ולזעם שחוו אזרחים עיראקים רבים כלפיה.[3]

התנהלותו של ראש הממשלה נורי א-סעיד בסוגיית הנפט והישענותו על יועצים זרים הוסיפו גם הם לטינה הציבורית נגד המערב. כך למשל, א-סעיד אמנם הגיע להסכם בשנת 1950 עם חברת הנפט העיראקית (IPC) לפיו יוגדלו התמלוגים ששולמו לממשלת עיראק, אך לטענת רבים בציבור גם לאחר ההסכם התמלוגים נותרו נמוכים מידי. בנוסף, במסגרת הסכם זה הוחלט כי התמלוגים יועברו לפיתוח תשתיות על ידי "מועצת הפיתוח", שכללה שלושה יועצים זרים מתוך שישה חברים בסך הכל. נוכחות זרה זו עוררה מורת רוח עממית נוספת כלפי מדיניותו של א-סעיד.[4]

ברית בגדאד והשלכותיה

בשנת 1955 חתמה עיראק על ברית בגדאד (CENTO) עם איראן, פקיסטן וטורקיה. באופן רשמי, הוצג ההסכם ככזה שמטרתו, בין היתר, להבטיח הגנה הדדית בין המדינות, לעודד שיתוף פעולה כלכלי ולהבטיח הימנעות מהתערבות בענייניה הפנימיים של כל מדינה. בפועל, בתקופה החתימה על ההסכם נעשתה מתוך לחץ כבד של מעצמות המערב ובראשן בריטניה וארצות הברית, מתוך שאיפה לממש את האסטרטגיה האנטי-קומוניסטית בתקופת המלחמה הקרה. ראש ממשלת עיראק, נורי א-סעיד, הצטרף להסכם גם משום שראה בו הזדמנות למיצוב עיראק כמדינה מובילה ובעלת השפעה בקרב מדינות ערב, ובפרט כהזדמנות להחלשת הדומיננטיות המצרית בליגה הערבית.[5] אזרחי עיראק התנגדו בתוקף להצטרפות מדינתם לברית בגדאד, בעיקר משום שהיא שירתה במובהק את האינטרסים האזוריים של בריטניה וארצות הברית. ההתנגדות הציבורית לברית בגדאד גברה בשנת 1956, כשפלשו צבאות מערביים של בריטניה, צרפת וישראל למצרים במסגרת "התוקפנות המשולשת". עיראק, כבעלת ברית של בריטניה, נאלצה לתמוך במהלך צבאי זה. ההבנה בקרב הציבור העיראקי כי המחויבות של עיראק לכוחות האימפריאליסטים הייתה כה חזקה עד שהיא נאלצה לתמוך בפלישה מערבית למדינה ערבית הובילה למורת רוח נרחבת. הציבור העיראקי, שאהד ברובו את מצרים ואת האידאולוגיה הפאן-ערבית שקידם נאצר, ראה בתמיכת עיראק בכוחות המערביים השפלה קשה. התמיכה העיראקית במערב הובילה לגל מהומות והתפרעויות ברחבי עיראק ובפרט בבגדאד, מוסול ונג'ף, אשר זיעזעו את המשטר ונתפסו כאיום על יציבותו ואף על קיומו.[6]

תנועת הקצינים החופשיים בעיראק בתקופה שלפני ההפיכה

מהפכת הקצינים החופשיים במצרים (1952) בהובלת גמאל עבד אל-נאצר, במסגרתה הופל השלטון המלוכני במצרים ותחתיו הוקם משטר רפובליקני, הכתה גלים בעולם הערבי כולו וסחפה אחריה אזרחים ערבים רבים. בעקבות המהפכה, גם בעיראק החלו להתגבש קבוצות שונות של אנשי צבא שביקרו את השלטון המלוכני וביקשו להחליפו. תחילה, היו אלה קבוצות נפרדות שהתגבשו סביב עיסוק צבאי מסוים, יחידה וכדומה. בהמשך, בהשפעת התפתחויות משמעותיות באזור (למשל "התוקפנות המשולשת" בשנת 1956), התאגדו קבוצות אלו בהדרגה לתנועה אחת שקראה לעצמה "תנועת הקצינים החופשיים".[7]

הגידול במספר חברי התנועה הובילה לצורך במיסוד וארגון מחדש של מבנה של התנועה. תחילה, הוחלט על הקמת ועדה עליונה שהורכבה מאחד עשר קצינים מדרגת רב-סרן ועל לגנרל. הוועדה העליונה קבעה כי בתרחיש של תכנון הפיכה צבאית, על התנועה להבטיח שמפקדי היחידות הצבאיות המרכזיות יהיו חלק מארגונה, או לכל הפחות יסכימו עם עקרונותיה.

בפועל, מלבד התנגדותם לסטטוס קוו באותה תקופה ולמעורבות הבריטית במדינה, היו לחברי המועצה העליונה ולחברי התנועה כלל מעט עקרונות פוליטיים משותפים. לפיכך עלה צורך במציאת איש צבא בכיר ומוערך דיו שיעמוד בראשות התנועה, ויסייע באיחוד השורות.

הצורך באיחוד השורות לצד ההחלטה של הוועדה העליונה בדבר הצורך שבמעורבות קצינים בכירים, הביאו את הוועדה לפנות לגנרל עבד אל-כרים קאסם, קצין צבא מוערך, בבקשה שיעמוד בראש תנועת הקצינים החופשיים. לאחר מינויו ליו"ר התנועה, צירף קאסם לתנועה גם את עמיתו קולונל עבד א-סלאם עארף שהיה אז בן 36, וסייע לתנועה ביצירת בסיס תמיכה לתנועה בקרב הקצינים הצעירים בצבא העיראקי. כמו כן, במהלך השנה וחצי שקדמו למועד שבו בוצעה ההפיכה לבסוף, דאגו הקצינים החופשיים להציב נציגים מטעמם ברוב היחידות והמחנות של הצבא, בהמתנה ליום הפקודה.[8]

כיו"ר תנועת הקצינים החופשיים ניהל קאסם מגעים עם מפלגות וארגונים אזרחיים רבים. בכך הוא מיצב את התנועה ככזו שאינה מזדהה עם אף פלג או מפלגה בעיראק, מה שאיפשר לה לזכות לתמיכה רחבה מקצינים בדרגות שונות ומפלגים שונים. בהמשך לכך, התנועה שמרה על עמימות מסוימת בכל הקשור ליחסה כלפי הרפובליקה הערבית המאוחדת, וכלפי הביטוי המעשי של רעיון הפאן-ערביות ככלל. בעוד חלק מתומכיה האמינו כי ברגע שהתנועה תעלה לשלטון היא תצטרף לרפובליקה הערבית המאוחדת, אחרים ראו לנכון לדחות את ההחלטה למועד מאוחר יותר. ייתכן כי ההסכמה המעורפלת בלבד על נושא הפאן-ערביות והיעדר החלטה רשמית אודות פעולות התנועה בהקשר זה לאחר ההפיכה, הובילו לסכסוך העמוק בתוך התנועה לאחר ההפיכה - משעה שנדרשה הכרעה מעשית בסוגיה.[9]

מהלך ההפיכה

ביולי 1958 לקה טלאל מלך ירדן מבית המלוכה ההאשמי בנפשו באופן פתאומי ו"נשלח לטיפולים" מחוץ לירדן. במקומו עלה לשלטון בנו חוסיין, שהיה אז נער בן 16. כבר בתחילת דרכו המלך חוסיין חשש להמשך שלטונו, הן מפני ניסיון הפיכה פנימי והן מפני פלישה של גורמים חיצוניים ובהם ישראל והרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"ם, נקראה בישראל קע"ם). כתוצאה מכך, ביקש המלך חוסיין מבן דודו, פייסל השני מלך עיראק, שיישלח כוחות עיראקיים שיסייעו בסיכול ניסיונות הפיכה כאלה. המלך פייסל השני נענה לבקשתו של המלך חוסיין ושלח מספר יחידות מצבא עיראק לכיוון ירדן. בין היתר, שלח פייסל את החטיבות הצבאיות שבפיקודם של גנרל עבד אל-כרים קאסם וקולונל עבד א-סלאם עארף. בפועל, במקום לתגבר את הכוחות הירדנים, חזרו הכוחות העיראקיים על עקבותיהם והסתערו על ארמון המלוכה בבגדאד.[10]

קאסם ועארף ניצלו את חולשת המלוכה העיראקית ואת השאננות של שירותי הביטחון שלה לטובת הוצאת ההפיכה הצבאית אל הפועל - עד לאותה עת, מתוך ניסיון למנוע תרחיש של הפיכה צבאית, כל תנועה של יחידה צבאית נדרשה לאישור מפקדים בכירים ולא ניתנה תחמושת לרוב יחידות הצבא בשגרה. בעקבות הצורך בסיוע למלוכה הירדנית קיבלו יחידות צבא עיראק תחמושת רבה, אותה בפועל ניצלו לטובת ביצוע ההפיכה הצבאית נגד המשטר העיראקי עצמו.[11]

לאחר ההשתלטות על הארמון משמר המלוכה העיראקי נכנע, והארמון וכל מרכזי הממשלה נפלו לידי הצבא. משפחת המלוכה ההאשמית בראשותו של המלך הצעיר פייסל השני ודודו עבד אל-אילה נהרגה במהלך המהומות על ידי קציני צבא, וראש הממשלה נורי א-סעיד נהרג בלינץ' בידי המון זועם, בזמן שניסה להימלט כשהוא מחופש לאישה.[12]

בעקבות ההפיכה

ההפיכה הצבאית בהובלתו של קאסם הביאה למהפכה בסדרי השלטון העיראקי. לאחר ההפיכה כיהן עבד אל-כרים קאסם כראש הממשלה ושר הביטחון, ועבד א-סלאם עארף כסגן ראש הממשלה, שר הפנים וסגן מפקד ראשי של כוחות הצבא. כשבועיים לאחר ההפיכה הכריזה ממשלת עיראק על כינונה של חוקה זמנית, לפיה עיראק הוכרזה כרפובליקה וכחלק מהאומה הערבית, והאסלאם נקבע כדת המדינה הרשמית. בתוך כך, מוסד הסנאט בוטל וסמכויות החקיקה הועברו לממשלה, כמו גם רוב סמכויות הרשות המבצעת.[13]

במהלך החודשים הראשונים שלאחר ההפיכה, זכה שלטונו של קאסם לתמיכה רחבה בקרב החברה העיראקית, בעיקר מצד קבוצות שהיו מדוכאות תחת שלטון המלוכה. כך למשל, הכורדים שדוכאו תחת השלטון המלוכני תמכו בהפיכה מתוך ציפייה לקבלת זכויות רבות יותר מבעבר. גם הקומוניסטים, שנתפסו על ידי השלטון הישן באור שלילי, תמכו בהוקעת המעורבות המערבית-קפיטליסטית בעיראק. הם ראו בקאסם, שהרבה לדבר על רפורמות סוציאליסטיות, כמנהיג ראוי למדינה העיראקית והפכו לחלק מתומכיו הבולטים. תומכים נוספים בהפיכה היו תומכי מפלגת הבעת', שציפו גם הם לרפורמות הסוציאליסטיות שהבטיח קאסם. עארף עצמו, סגנו של קאסם, היה איש בעת' בכיר, ייצג את האינטרסים של המפלגה בשלטון ובמידת מה גם היה סמל לשיתוף הפעולה בין הקצינים החופשיים לבעת'. בהמשך הוא אף נכלא בשל זיהויו עם הבעת'. גורם נוסף שתמך בהפיכה היה האפנדיה, קבוצת העלית העירונית, אשר הייתה אמנם נאמנה לשלטון המלוכני כל עוד שלט במדינה, אך הדבר נבע בעיקר מאינטרס של שימור הסטטוס-קוו. על כן, מרגע שהייתה לאפנדיה ההזדמנות, היא בחרה שלא להגן על השלטון המלוכני בהפיכה.[14]

בנוסף, כתוצאה מההפיכה ומהמהפכה שבעקבותיה פורק "האיחוד הערבי" (בערבית: الاتحاد العربي; תעתיק מדויק: אל-אתחאד אל-ערבי, המכונה גם "הפדרציה הערבית" או "הממלכה ההאשמית המאוחדת"). "האיחוד הערבי" היה איחוד פוליטי בין ירדן ועיראק שהוקם בפברואר 1958 כתגובה לאיחודן של סוריה ומצרים במסגרת הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"ם). עם זאת, כבר ביום שלאחר ההפיכה הצבאית, החליט קאסם לפרוש מהאיחוד, וכך הביא לפירוקו.[15] כך, על אף הנטיות הפאן-ערביות של תנועת הקצינים החופשיים בעיראק בתקופה שלפני ההפיכה, מרגע שעלה עבד אל-כרים קאסם לשלטון הוא נמנע בעקביות מקידום רעיון הפאן-ערביות, עובדה שעוררה תסכול בקרב קציני התנועה שדגלו ברעיון זה. על כן, בטווח הארוך המשטר המהפכני החדש התקשה לשמור על יציבות ולבסס את מעמדו, ובתוך חוגי המהפכנים החלו "טיהורים", בעיקר בקרב אלה שנחשדו בנטיות פרו-נאצריסטיות. לבסוף, בפברואר 1963 התרחשה "מהפכת הרמדאן" אשר הביאה להפלת משטרו של קאסם על ידי האגף העיראקי של מפלגת הבעת', ולמינויו של סגנו של קאסם לשעבר, עבד א-סלאם עארף, לנשיא עיראק.[16]

הערות שוליים

  1. ^ Courtney, Hunt (2005). The History of Iraq. pp.71-73.
  2. ^ Michael, Eppel (1998). The Elite, the Effendiyya, and the Growth of Nationalism and Pan-Arabism in Hashemite Iraq, 1921–1958. p. 233.
  3. ^ Courtney, Hunt (2005). The History of Iraq. p. 73.
  4. ^ Charles, Tripp (2007). A History of Iraq. pp. 124-125, 133-134.
  5. ^ Michael, Eppel (1998). The Elite, the Effendiyya, and the Growth of Nationalism and Pan-Arabism in Hashemite Iraq, 1921–1958. pp. 128-132.
  6. ^ Michael, Eppel (1998). The Elite, the Effendiyya, and the Growth of Nationalism and Pan-Arabism in Hashemite Iraq, 1921–1958. pp. 138-140.
  7. ^ Uriel, Dann (1969). Iraq under Qassem: a political history, 1958-1963. p. 20.
  8. ^ Uriel, Dann (1969). Iraq under Qassem: a political history, 1958-1963. pp. 19-20. Charles, Tripp (2007). A History of Iraq. pp. 35-36.
  9. ^ Charles, Tripp (2007). A History of Iraq. pp. 35-36. Uriel, Dann (1969). Iraq under Qassem: a political history, 1958-1963. pp. 24-25.
  10. ^ Michael, Eppel (1998). The Elite, the Effendiyya, and the Growth of Nationalism and Pan-Arabism in Hashemite Iraq, 1921–1958. p. 147. Uriel, Dann (1969). Iraq under Qassem: a political history, 1958-1963. pp. 28-29.
  11. ^ Michael, Eppel (1998). The Elite, the Effendiyya, and the Growth of Nationalism and Pan-Arabism in Hashemite Iraq, 1921–1958. p. 147.
  12. ^ Michael, Eppel (1998). The Elite, the Effendiyya, and the Growth of Nationalism and Pan-Arabism in Hashemite Iraq, 1921–1958. pp. 147-148.
  13. ^ Mufti, Malik (2003). "The United States and Nasserist Pan-Arabism". pp. 172-174.
  14. ^ Michael, Eppel (1998). The Elite, the Effendiyya, and the Growth of Nationalism and Pan-Arabism in Hashemite Iraq, 1921–1958. p. 152.
  15. ^ יוסף, נבו (2005). "ירדן: החיפוש אחר זהות". עמ' 82–86.
  16. ^ קציעה, אביאלי-טביבאן." עיראק ועבר הירדן – משלטון בריטי לעצמאות". פורסם במט"ח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית. Charles, Tripp (2007). A History of Iraq. pp. 35-36. Uriel, Dann (1969). Iraq under Qassem: a political history, 1958-1963. pp. 24-25.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31896426מהפכת 14 ביולי 1958