מבצע לנינגרד-נובגורוד
 | ||||||||||||||||||
| חיילים סובייטים במהלך הקרב בפרברי לנינגרד | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 14 בינואר 1944 – 1 במרץ 1944 (6 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מחוז לנינגרד ומחוז נובגורוד | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
מבצע לנינגרד-נובגורוד (ברוסית: Ленинградско-Новгородская операция) היה השם שניתן למתקפה אסטרטגית שביצע הצבא האדום במחצית הראשונה של שנת 1944 במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. במהלך המבצע שחררו הסובייטים שטחים נרחבים ממחוז לנינגרד והמחוזות הסמוכים, גרמו לנסיגת הצבא הגרמני מאזור העיר לנינגרד, התקדמו 200–300 ק"מ מערבה ואף נכנסו לשטח אסטוניה. המבצע היה חלק משורה של מבצעים התקפיים סובייטיים מוצלחים שנערכו בשנת 1944 וגרמו לנסיגת צבא גרמניה הנאצית אל מעבר לגבולות ברית המועצות.
המבצע כלל בתוכו מספר מבצעים צבאיים אופראטיביים:
- מבצע קרסנוסלסקי-רופשה שבוצע על ידי חזית לנינגרד (14 בינואר - 30 בינואר 1944)
- מבצע נובגורוד-לוגה בוצע על ידי כוחות חזית וולחוב (14 בינואר - 15 בפברואר 1944)
- מבצע מבצע קינגיספ-גדוב שבוצע על ידי חזית לנינגרד (1 בפברואר - 1 במרץ 1944)
- מבצע סטאראיה רוסה-נובורז'ב שבוצע על ידי החזית הבלטית השנייה (18 בפברואר - 1 במרץ 1944)
רקע
בראשית שנת 1943 הצליח הצבא האדום לפרוץ באופן חלקי את המצור הגרמני על העיר לנינגרד וליצור מסדרון קרקעי צר אל העיר. אולם הוורמאכט עדיין שלט על פרברי העיר והמשיך להפגיז אותה. כתוצאה מכך, החליטה הסטבקה בסתיו 1943 על ביצוע מתקפה גדולה באזור לנינגרד, במטרה לשחרר את העיר מהאיום הגרמני ולהביס את קבוצת ארמיות צפון הגרמנית.
הגרמנים היו מודעים למתקפה הסובייטית הקרבה, והיו מעוניינים לקצר את קווי החזית שלהם, לכן הקימו קו ביצורים עורפי חזק בתוואי נרבה-אגם פייפסי-פסקוב, והנסיגה לקו זה תוכננה במקור להתבצע במהלך ינואר-אביב 1944. בנוסף הוקמו מספר קווי עצירה/קווי ביניים, כדי לאפשר נסיגה איטית ומסודרת.
היטלר והפיקוד הגרמני ייחסו חשיבות רבה להמשך המצור על לנינגרד, מכיוון שהדבר איפשר לגרמנים להמשיך לסגור את הצי הבלטי הסובייטי בנמל קרונשטט ונתן חופש פעולה לצי הגרמני בים הבלטי תוך אבטחת הקשרים הימים עם פינלנד ושוודיה. לכן הוחלט בסופו של דבר על דחיית הנסיגה המתוכננת ומפקד הארמייה ה-18 גאורג לינדמן הבטיח להיטלר שכוחותיו יוכלו להדוף כל מתקפה סובייטית.
תוכניות סובייטיות
בסתיו 1943 החלו המפקדות של חזית לנינגרד וחזית וולחוב בעיבוד תוכניות למתקפה בחזית הצפונית, שהוגשו לסטבקה במהלך ספטמבר 1943. התוכניות כללו שני מבצעים עיקריים, שהיו אמורים להביא לכיתור הארמייה הגרמנית ה-18.
בהתאם לתוכנית זו הייתה הארמייה ה-42 של חזית לנינגרד צריכה לתקוף בתאום עם אגד הכוחות הסובייטי שהחזיק במובלעת אורניאנבאום, ולחבור אליו. בשלב שני, נועדה הארמייה ה-67 של החזית להצטרף למתקפה ולתקוף מערבה לכיוון אסטוניה. חזית וולחוב תיכננה מתקפה מקבילה דרומה משם, בכיוון כללי נובגורוד-פסקוב. בהתאם למידע מודיעיני, היו הגרמנים אמורים לסגת מאזור לנינגרד לקו הביצורים העורפי שהקימו במהלך סתיו 1943 ולכן הסטבקה נתנה פקודה לכוחות הצבא האדום להיות בכוננות לניהול מרדף אחרי הכוחות הגרמניים הנסוגים. במקביל תיכננה הסטבקה מתקפה גדולה יותר, בה ישתתפו גם החזית הבלטית וחזית קלינין, שנועדו לתקוף לכיוון ויטבסק, בנוסף למתקפה המתוכננת של חזית לנינגרד וחזית וולחוב. מטרת התוכנית הייתה לכתר ולהשמיד את כל קבוצת ארמיות צפון, ולהגיע לחופי הים הבלטי באסטוניה ולטביה. אולם התקפות גישוש שנערכו במהלך אוקטובר 1943 הראו שמערך ההגנה הגרמני באזור המיועד להתקפה חזק, ולכן הפיקוד העליון הסובייטי החליט בסופו של דבר לנטוש את תוכנית המתקפה הגדולה שלו. ב-20 באוקטובר שונה שמה של חזית קלינין לחזית הבלטית הראשונה ואילו שמה של החזית הבלטית שונה לחזית הבלטית השנייה.
בסוף 1943 היה ברור לפיקוד הסובייטי שמתקפה גדולה לכיתור קבוצת ארמיות צפון איננה ריאלית, ולכן סוכם לחזור לתוכנית המתקפה המקורית, אך לשלב בה גם את החזית הבלטית השנייה, שנועדה לתקוף את חזית הארמייה ה-16 הגרמנית. נקבע שאם כוחות החזית יצליחו להשיג את יעדיהם, ניתן יהיה לנצל את ההצלחה להמשך המתקפה לכיוון לטביה. מטרת התוכנית הייתה להביא להשמדת הארמייה ה-18 הגרמנית, כאשר אם תצליח הפעולה בחזית הארמייה ה-16 ניתן יהיה ליצור בסיס מוצק להמשך המתקפה לכיוון חוף הים הבלטי בלטביה.
יחסי הכוחות
הצבא האדום
כוחות הצבא האדום שנועדו להשתתף במבצע כללו את:
- חזית לנינגרד בפיקוד לאוניד גובורוב - כ-418 אלף חיילים
- חזית וולחוב בפיקוד קיריל מרצקוב - כ-260 אלף חיילים
- החזית הבלטית השנייה בפיקוד מרקיאן פופוב - כ-500 אלף חיילים.
- הצי הבלטי בפיקוד ולדימיר טריבוץ - כ-90 אלף מלחים וחיילים.
בסך הכול ריכז הפיקוד הסובייטי לקראת המתקפה המתוכננת כ-1,250,000 חיילים, 20 אלף תותחים, 1,580 טנקים ו-1,386 מטוסים. בנוסף לכך, פעלו בעורפה של קבוצת ארמיות צפון הגרמנית עשרות אלפי פרטיזנים סובייטיים.
ורמאכט
קבוצת ארמיות צפון בפיקוד גאורג פון קיכלר כללה את היחידות הבאות:
- הארמייה ה-16 בפיקוד כריסטיאן הנזן
- הארמייה ה-18 בפיקוד גאורג לינדמן
- צי האוויר ה-1
לפי הנתונים הסובייטיים, כללה בראשית שנת 1944 קבוצת ארמיות צפון 741 אלף חיילים, 10 אלף תותחים 385 טנקים ו-370 מטוסים, אולם לפי מקורות גרמניים היא כללה רק כ-600 אלף חיילים, 2,400 תותחים ו-146 טנקים. בכל מקרה, אין מחלוקת על כך שערב המתקפה הסובייטית הייתה לכוחות הצבא האדום עדיפות משמעותית על כוחות הוורמאכט שניצבו מולם. אולם הגרמנים יכלו להסתמך על מערך הגנה עמוק וחזק, שנבנה במשך כשנתיים, ונותר כמעט ללא שינוי משנת 1941, עובדה שקיזזה את העליונות המספרית הסובייטית.
המתקפה הסובייטית
השלב הראשון של המתקפה - ינואר 1944
המתקפה של חזית לנינגרד נפתחה ב-14 בינואר, כאשר ארמיית המחץ ה-2 תקפה לכיוון דרום-מזרח ממובלעת אורניאנבאום. למחרת הצטרפה למתקפה הארמייה ה-42 של החזית. התקדמות שתי הארמיות הייתה איטית אך ב-20 בינואר חברו כוחות החלוץ הסובייטיים לכוחות שבמובלעת באזור רופשה. ב-21 בינואר החלו יחידות מהארמייה הגרמנית ה-18 בנסיגה מחשש לכיתור. כאשר נודע לפיקוד הסובייטי על הנסיגה הגרמנית פתחו גם הארמייה ה-67 של חזית לנינגרד והארמייה ה-8 של חזית וולחוב במתקפה בגזרתן. בעקבות ההצלחות הצבא האדום ארגן את כוחותיו מחדש תוך שינוי כיווני המתקפה. ב-24 בינואר שוחררה העיר פושקין ופבלובסק. הצבא האדום המשיך בהתקדמות ולקראת סוף החודש הגיע לנהר לוגה ואף הצליח לחצות אותו במספר מקומות.
המתקפה של חזית וולחוב במסגרת מבצע נובגורוד-לוגה החלה ב-14 בינואר מצפון ומדרום לנובגורוד. ב-17 בינואר נפרץ קו ההגנה הגרמני וב-20 בחודש שוחררה נובגורוד. הוחלט להמשיך את המתקפה לכיוון העיר לוגה במטרה לשחרר אותה ולהשתלט על קו מסילת הברזל לנינגרד-מוסקבה. הצבא האדום הצליח להשתלט על מסילת הרכבת החשובה, אך לא הצליח לשחרר את העיירה לוגה, שהייתה צומת דרכים חשובה.
מתקפת החזית הבלטית השנייה על עמדות הארמייה ה-16 החלה כבר ב-12 בינואר. לאחר ארבעה ימי לחימה הושגה התקדמות של 5–10 ק"מ בלבד. ב-16 בינואר הביעה הסטבקה חוסר שביעות רצון מהתקדמות המתקפה. מפקד החזית מרקיאן פופוב הטיל את מלואו האחריות על מפקד הארמייה ה-10 והוא שוחרר מתפקידו. כמו כן, הוחלט לעצור את המתקפה ולאחר התארגנות מחדש לחדש את המתקפה בגזרה אחרת.
תמונת המצב בסוף ינואר
בעקבות הצלחות של חזית לנינגרד וחזית וולחוב הגרמנים נסוגו מפרברי לנינגרד למרחק 70–100 ק"מ מהעיר. המתקפה של החזית הבלטית נכשלה, אך ריתקה את הארמייה-16 ולא אפשרה לה להעביר כוחות לתגבור הארמייה ה-18.
הארמייה ה-18 הצליחה לבצע נסיגה מאורגנת אך מצבה היה קשה. מפקד קבוצת ארמיות צפון גאורג פון קיכלר ביקש מהיטלר אישור לסגת לקו הביצורים העורפי הראשי אך בקשתו לא התקבלה. הוא לא האמין שכוחותיו מסוגלים לבלום את המשך המתקפה הסובייטית בקווי ההגנה הקיימים ולכן שוחרר מתפקידו והוחלף על ידי ולטר מודל.
מבצע נובגורוד-לוגה
בתחילת פברואר המשיכו חזית לנינגרד וחזית וולחוב במתקפה. ארמיית המחץ ה-2 וארמייה ה-43 של חזית לנינגרד תקפו לכיוון נרבה והארמייה ה-67 התקדמה ללוגה מכיוון צפון. הארמיות ה-8, ה-54 וה-59 של חזית וולחוב תקפו אף הן לכיוון לוגה מכיוון מערב. מפקד חזית לנינגרד לאוניד גובורוב היה בדעה שיש להתמקד במתקפה בחלק הצפוני של החזית לכיוון נרבה, אך לאור הקשיים בהם נתקלה המתקפה על לוגה הוא העביר את ארמיית המחץ ה-2 לאזור זה. קבוצת ארמיות צפון הזרימה את עתודותיה לאזור במטרה להחזיק בעיירה לוגה, ולכן ההתקדמות הסובייטית הייתה איטית מאוד. לאחר שבועיים של לחימה, התקדמות כוחות הצבא האדום איימה לכתר את כוחות הארמייה ה-18 במרחב לוגה, והגרמנים נאלצו לסגת מלוגה, ששוחררה על ידי הצבא האדום ב-12 בפברואר. לאחר כיבוש העיירה פורקה חזית וולחוב ורוב יחידותיה הועברו תחת פיקוד חזית לנינגרד, בעוד ארמיית המחץ ה-1 של החזית סופחה לחזית הבלטית השנייה.
לאחר כיבוש לוגה, המשיך הצבא האדום להתקדם לכיוון פסקוב. הגרמנים נסוגו באיטיות מערבה לקו ההגנה החדש שהוכן מבעוד מועד סמוך לגבול אסטוניה, תוך ניהול פעולות השהיה, ועצרו כאשר הגיעו לשם.
במקביל, ניסתה חזית לנינגרד לכבוש את נרבה. ב-3 בפברואר הצליחו יחידות ארמיית המחץ ה-2 לחצות את נהר נרבה ולהשיג ראשי גשר בגדה המערבית של הנהר מצפון ומדרום לנרבה. הלחימה סביב העיר הייתה קשה והתקדמות הכוחות התוקפים הייתה איטית ביותר. ב-14 בפברואר דרשה הסטבקה לכבוש את העיר עד ה-17 בחודש, אך אף על פי שהפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות לאזור, הצליחו המגינים הגרמניים לבלום את המתקפה. ב-22 בפברואר חזרה הסטבקה ודרשה מפיקוד חזית לנינגרד לכבוש את נרבה, ולהמשיך במתקפה מערבה לאחר כיבוש העיר.
מתקפת החזית הבלטית השנייה
לאחר כיבוש לוגה והתקדמות לכיוון פסקוב באזור נוצר מצב חדש. סטבקה החליטה לחדש את המתקפה בעיקר על ידי ארמיית המחץ ה-3 וארמיית המשמר ה-10. בסוף ינואר קיבלו שלוש הארמיות של החזית פקודה לחדש את המתקפה. מפקדת החזית הייתה פסימית בנוגע להשגת יעדי המתקפה, מכיוון שאותו אזור כבר הותקף מתחילת ינואר ללא הצלחה יתרה. למרות עדיפות ברורה בכוח אדם, לא הצליח הצבא האדום את קווי ההגנה ולאחר התקדמות בכ-15–20 ק"מ נעצרה המתקפה ב-15 בפברואר.
כאשר התברר שהארמייה ה-16 הגרמנית החלה בנסיגה עלה צורך להתחיל במרדף עוד לפני סיום ההכנות למתקפה חדשה. תוך כדי המרדף אחר יחידות גרמניות הגיע הצבא האדום לקו הביצורים הראשי הגרמני. הסובייטים התקדמו מערבה בכ-150–180 ק"מ ונעצרו. תוכנית הסטבקה שכוחות החזית יצליחו לפרוץ את הקו ההגנה הראשי הגרמני לא התממשה, והיחידות שלחמו כחודשיים ללא הפסקה כבר היו מותשות ולא ניתן היה להמשיך במתקפה.
סיכום המבצע
לאחר מספר חודשי לחימה הצליחו כוחות הצבא האדום לאלץ את קבוצת ארמיות צפון לסגת לקו ההגנה העורפי החדש (שכונה קו פנתר) שנבנה בקו נרבה - אגם פייפסי - פסקוב. הכוחות הגרמניים ניהלו נסיגה איטית ומסודרת לקו הביצורים החדש, תוך שהם גורמים אבדות כבדות לכוחות הסובייטיים התוקפים. במהלך המתקפה שוחרר כל מחוז לנינגרד וכן שטחים סמוכים וכוחות הצבא האדום השיגו התקדמות של 180–280 ק"מ.
למרות ההישגים הקרקעיים הניכרים של המתקפה הסובייטית, הצליחו הארמיות הגרמניות ה-16 וה-18 להימנע מכיתור, וייצבו מחדש את חזיתן לאחר שנסוגו לקו ההגנה החדש. כל ניסיונות הצבא האדום לכבוש גם את הערים נרבה ופסקוב נכשלו, וכתוצאה מכך הודח מתפקידו מרקיאן פופוב, מפקד החזית הבלטית השנייה, הורד בדרגה ולא מונה יותר למפקד חזית במהלך המלחמה.
להצלחת המבצע היו גם השלכות מדיניות חשובות. בעקבות נסיגת קבוצת ארמיות צפון ממרחב לנינגרד - נובגורוד, הבינה ההנהגה הפינית שהמלחמה אבודה, והחלה לחפש דרכים להתנתק מגרמניה הנאצית ולהגיע להסכמה עם ברית המועצות ביחס לסיום המלחמה.
