מבצע מקרה כחול

מבצע מקרה כחול

חיילים גרמנים ליד Sd.Kfz. 250 מסתתרים מאחורי טנק T-70 נטוש.
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	28 ביוני 1942 – 24 בנובמבר 1942 (21 שבועות ו־3 ימים)
קרב לפני	קרב חרקוב השני
קרב אחרי	הקרב על קווקז
מקום	וורונז', רוסטוב, סטלינגרד, קובאן, קווקז, דרום רוסיה
תוצאה	המבצע נכשל
הצדדים הלוחמים ממלכת הונגריה מנהיגים יוסיף סטלין  אדולף היטלר  מפקדים אלכסנדר ואסילבסקי גאורגי ז'וקוב דמיטרי קוזלוב איוואן טיולנב סמיון בודיוני פיליפ גוליקוב רודיון מלינובסקי אנדריי יריומנקו קונסטנטין רוקוסובסקי סמיון טימושנקו פדור פון בוק מקסימיליאן פון וייכס וילהלם ליסט אריך פון מאנשטיין אוואלד פון קלייסט אלכסנדר להר וולפרם פון ריכטהופן איטלו גריבולדי פטרה דומיטרסקו פרנץ סומבטהיי כוחות בסוף המבצע: 2,715,000 איש בתחילה: 1,715,000 חיילים ועוד 1,000,000 עתודה 2,959-3,720 טנקים 1,671 מטוסים 16,500 תותחים ומרגמות 1,210,861 חיילים 159,426 חיילים 1,934 טנקים ותותחים 1,593-2,035 מטוסים אבדות 1,200,000 נפגעים 4,862 טנקים נהרסו 200,000 נפגעים 700 טנקים

מבצע מקרה כחול (בגרמנית: Fall Blau) היה מבצע צבאי גדול שיזם הורמאכט בשנת 1942 בדרום רוסיה במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. המבצע היווה המשך למבצע ברברוסה ונועד לאלץ את ברית המועצות להיכנע. זמן קצר לאחר תחילת המבצע, שונתה התוכנית המקורית שלו, ועל הכוחות שהשתתפו בו הוטל לבצע במקביל שני מבצעים קטנים יותר: מבצע אדלווייס ומבצע אנפה. לצורך כך, פוצלה קבוצת ארמיות דרום לשתי קבוצות ארמיות. קבוצת ארמיות A הייתה אמורה לכבוש את אזור הקווקז ושדות הנפט החיוניים שלו, בעוד קבוצת ארמיות B נעה מזרחה לאורך נהר הדון במטרה לכבוש את העיר סטלינגרד ולחסום שם את התנועה על נהר הוולגה. המבצע זכה להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים שלו, אולם בעיות לוגיסטיות והתנגדות עיקשת של כוחות הצבא האדום גרמו לכך שהגרמנים לא הצליחו לכבוש את אזור עבר הקווקז ולהשתלט על שדות הנפט של באקו, והסתבכו בקרב ממושך וקשה בסטלינגרד, שהסתיים בהשמדת הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד.

רקע

ב-22 ביוני 1941 פתחו גרמניה הנאצית ובנות בריתה במבצע ברברוסה לכיבוש ברית המועצות. הגרמנים כבשו שטחים נרחבים ומרכזי תעשייה רבים והגיעו עד שערי מוסקבה. בקרב על מוסקבה הובסו הגרמנים ובמהלך חורף 1941–1942 נאלצו לבלום את המתקפה הגדולה שלהם. לקראת אביב 1942 התאושש הצבא הגרמני בחזית המזרחית מהאבדות שנגרמו לו במהלך החורף, קיבל תגבורות ניכרות והיה מוכן לחדש את המתקפה. רוב הפיקוד הגרמני העליון תמך בעריכת מבצעים התקפיים בעלי יעדים מוגבלים בגזרה הדרומית של החזית המזרחית. אולם היטלר שאף לערוך מבצע צבאי בהיקף גדול בהרבה, בעל יעדים אסטרטגיים, בדרום ברית המועצות. הוא האמין שכיבוש דרום רוסיה, כולל אזור הקווקז, בו נמצאו מאגרי הנפט העיקריים של ברית המועצות, יפגע בצורה אנושה במאמץ המלחמה הסובייטי, ויקשה על ברית המועצות להמשיך לנהל את המלחמה. התוכנית הגרמנית כללה גם את חסימת התנועה בנהר הוולגה, ששימש עורק התחבורה הראשי בין אזור עבר הקווקז והרפובליקות של מרכז אסיה לשאר חלקי ברית המועצות. ב-5 באפריל 1942 הוגדו מטרותיה של מתקפת הקיץ הגרמנית ב"הוראת הפיהרר מס' 41". העדר ההסכמה בין היטלר לפיקוד העליון של הוורמאכט השתקף בתוכנית המבצע, שנוסחה באופן מעורפל ויעדיה הסופיים לא הוגדרו.

התוכנית הגרמנית

התוכנית הגרמנית קיבלה את שם הקוד "מקרה כחול" ("מקרה" במובן של תרחיש מבצעי). במבוא להוראת הפיהרר מס' 41 נכתב, אמנם, שאחד היעדים של המערכה בחזית המזרחית בשנת 1942 הוא: "לכבוש את אזורי הנפט בקווקז ולחצות את רכס הרי הקווקז", אך תוכנית המבצע הגרמנית לא כללה התייחסות לדרך שבה תושג מטרה זו. לפי התוכנית, שנועדה להתבצע בשלושה שלבים, היו הכוחות הגרמניים אמורים לכבוש תחילה את העיר וורונז', לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים ממערב לנהר הדון, ולאחר מכן להתקדם אל העיר סטלינגרד על נהר הוולגה בשתי זרועות, כאשר הזרוע הצפונית תנוע במורד נהר הדון ואילו הזרוע הדרומית תתקדם לאורך נהר הדונייץ ונהר הדון התחתון. בתוכנית לא נכתב במפורש שיש לכבוש את סטלינגרד, והוזכרה האפשרות להסתפק בהפגזה או בהפצצה של העיר "על מנת ליטול ממנה את חשיבותה כמרכז של תעשייה צבאית וכצומת תחבורה".

לאחר ההשתלטות על אזור סטלינגרד נועדו הכוחות הגרמניים, בסיוע מספר ארמיות מצבאות גרורותיה של גרמניה, להקים מערך הגנה, שישתרע ברובו לאורך נהר הדון, מאזור אוריול בצפון עד לנהר הוולגה במזרח, על מנת לאבטח את אגפם השמאלי. נשקלה גם אפשרות להציב כוח עתודה נייד מדרום לרוסטוב, כדי להגן על האגף הגרמני הימני מפני מתקפת נגד סובייטית מכיוון הקווקז. יעדי השלב הבא של המתקפה הגרמנית נותרו מעורפלים. אפשרות אחת הייתה להתקדם צפונה, לאורך נהר הוולגה, כדי לנתק את הכוחות הסובייטיים המגנים על מוסקבה מעורפם, או לנוע בכיוון צפון-מזרח במטרה לכבוש את מרכזי התעשייה הסובייטית בהרי אורל. אפשרות שלישית הייתה להפנות את הכוח הגרמני העיקרי דרומה, כדי לכבוש את אזור הקווקז, לנתק את אספקת הנפט הסובייטית, ואולי אף לשלוח כוחות דרומה דרך איראן וטורקיה, כדי לחבור לארמיית השריון אפריקה בפיקודו של ארווין רומל, ולהשתלט על מקורות הנפט של האימפריה הבריטית במזרח התיכון.

סדר כוחות

מדינות הציר

בשלבי הפתיחה של המבצע, השתייכו כל כוחות הציר שהשתתפו בו לקבוצת ארמיות דרום, בפיקוד פדור פון בוק, ולחמו תחת פיקוד אחיד. הם כללו 4 ארמיות גרמניות (כ-1.2 מיליון חיילים, ו-72 דיוויזיות) בסיוע 4 ארמיות של גרורותיה של גרמניה הנאצית (איטליה, רומניה והונגריה). זמן קצר לאחר פתיחת המבצע, פוצלה קבוצת הארמיות לשתי קבוצות ארמיות נפרדות, אשר כל אחת מהן קיבלה משימות ויעדים נפרדים. סדר הכוחות של קבוצת ארמיות דרום בראשית המבצע כלל את:

• ארמיית הפאנצר הראשונה בפיקוד אוואלד פון קלייסט
• הארמייה ה-17 בפיקוד ריכרד רואוף
• הארמייה השלישית (רומניה) בפיקוד פטרה דומיטרסקו
• הארמייה ה-11 בפיקוד אריך פון מאנשטיין (פורקה ביולי 1942 ורוב כוחותיה הועברו לחזית לנינגרד)
• הארמייה השנייה בפיקוד הנס פון זלמות
• ארמיית הפאנצר הרביעית בפיקוד הרמן הות
• הארמייה השישית בפיקוד פרידריך פאולוס
• הארמייה השנייה (הונגריה) בפיקוד גוסטב יאני
• הארמייה הרביעית (רומניה) בפיקוד קונסטנטין קונסטנטינסקו
• הארמייה השמינית (איטליה) בפיקוד איטלו גריבולדי

כוחות הלופטוואפה בחזית המזרחית כללו 2,644 מטוסים, וחלק גדול מהם (למעלה מ-60 אחוז) הוקצו לספק סיוע אווירי למתקפה של קבוצת ארמיות דרום. מטוסים אלו רוכזו במסגרת צי האוויר הרביעי תחת פיקוד אלכסנדר להר, שהוחלף בהמשך על ידי וולפרם פון ריכטהופן.

• קורפוס האוויר השמיני
• קורפוס האוויר הרביעי

הצבא האדום

עוד בזמן תכנון המבצע, יירטו הבריטים פרטים על המתקפה הצפויה, והעבירו אותם לסטלין, אולם האחרון התייחס למידע בביטול. ב-19 ביוני 1942, זמן קצר לפני פתיחת המבצע, הפילו הסובייטים מטוס גרמני מדגם פיזלר שטורך ליד חרקוב, בו טס מיור יואכים רייכל, קצין המבצעים של דיוויזיית הפאנצר ה-23. הסובייטים לכדו את גופתו של רייכל ומצאו בתיקו את תוכנית מבצע מקרה כחול. היטלר זעם על המחדל והדיח מתפקידם את מפקד הדיוויזיה של רייכל וגם את מפקד הקורפוס. התוכניות הועברו לידי הסטאבקה, אולם שם לא התייחסו אליהם ברצינות, והמשיכו להאמין שהמתקפה הגרמנית תתמקד באזור מוסקבה, במטרה לכבוש את בירת ברית המועצות. סטלין חשב, שמדובר במבצע הונאה גרמני, שנועד לגרום לפיקוד הסובייטי להעביר כוחות מאזור מוסקבה לחזית הדרומית. הגרמנים חיזקו את דעתו, שהם מתכוונים לחדש את המתקפה לכיוון מוסקבה, באמצעות מבצע הונאה מוצלח (מבצע קרמלין). כתוצאה מכך, מרבית הכוחות של הצבא הסובייטי הוצבו להגן על מרחב מוסקבה, מאוריול צפונה. בדרום רוסיה, בגזרה אותה תכננו הגרמנים לתקוף, הוצבו למעלה ממיליון חיילים סובייטיים במסגרת ארבע חזיתות: חזית בריאנסק בפיקוד פיליפ גוליקוב, החזית הדרום-מערבית בפיקוד סמיון טימושנקו, החזית הדרומית בפיקוד רודיון מלינובסקי וחזית צפון הקווקז בפיקוד סמיון בודיוני. לאחר פתיחת המתקפה הגרמנית, והתמוטטות כוחות הצבא האדום בגזרה שהותקפה, העביר הפיקוד הסובייטי תוך זמן קצר כ-1.7 מיליון חיילים נוספים (בסה"כ כמעט רבע מכוחות הצבא האדום) לאזור, והקים מספר חזיתות חדשות, כגון חזית וורונז' וחזית סטלינגרד, מכוחות העתודה שנשלחו לדרום רוסיה.

המבצע

תחילת המתקפה

מבצע מקרה כחול נועד להתחיל בסוף מאי 1942, אך הסתבכות הארמייה ה-11 בקרבות קשים בחצי האי קרים גרמה לדחיות חוזרות ונשנות. ההמתנה לסיום מסע המלחמה בקרים התארכה בשל עמידת הגבורה של המגינים הסובייטיים של סבסטופול שעמדו במצור קשה והחזיקו מעמד עד ראשית יולי 1942.

בה בעת, ערך הצבא האדום מתקפה גדולה באזור חרקוב באמצע מאי, במטרה לשחרר את העיר מידי הגרמנים. הכוחות הניידים הגרמניים ערכו התקפת נגד והצליחו לכתר ולהשמיד חלק גדול מהכוחות התוקפים במסגרת קרב חרקוב השני. המתקפה הסובייטית נכשלה מבלי שהייתה לה השפעה של ממש על תוכנית המתקפה הגרמנית, אך האבדות הכבדות בכוח אדם ובשריון שספג הצבא האדום במהלכה החלישו מאוד את כוחותיו בחזית הדרומית. כאשר פתחו הגרמנים במתקפת הקיץ שלהם, הם נהנו מעדיפות ניכרת על הכוח הסובייטי שעמד מולם, הן בכוח אדם ובמיוחד בטנקים ובמטוסים.

המתקפה הגרמנית נפתחה ב-28 ביוני כאשר הארמייה השנייה בפיקוד הנס פון זלמות וארמיית הפאנצר הרביעית של הרמן הות נעו מזרחה לכיוון וורונז' שעל הדון העילי. הלופטוואפה הפגין ביצועים מרשימים, ובתוך 26 ימים איבדו הסובייטים 783 מטוסים בהשוואה ל-175 גרמניים. הסטאבקה עדיין היה שבוי בתפיסה כי היעד העיקרי של המתקפה הגרמנית היא מוסקבה, ולכן העריך כי הגרמנים מתכוונים לנצל את ראש הגשר שתפסו באזור וורונז', כדי לכתר את מוסקבה מכיוון דרום. כתוצאה מכך הוא הזרים לאזור זה כוחות עתודה חזקים, שרוכזו במסגרת חזית חדשה בשם חזית וורונז', והטיל למערכה את ארמיית הטנקים החמישית (ארמיית הטנקים הראשונה שהקים הצבא האדום) בפיקוד אלכסנדר ליזיוקוב במטרה לחסל את ראש הגשר הגרמני מעבר לנהר דון. הארמייה כללה את קורפוסי השריון ה-2 וה-11, והתקפת הנגד שלה זכתה בתחילה להצלחה מסוימת. אולם חוסר ההכנה המספקת של המתקפה, העליונות הטקטית של הכוחות הגרמניים, והסיוע האווירי המסיבי שהם קיבלו, אילצו את ליזיוקוב להסיג את כוחותיו לעמדות המוצא שלהם ב-15 ביולי, לאחר שאיבד כמחצית מהטנקים שלו.

פיצול קבוצת ארמיות דרום

בשלביו המוקדמים של המבצע, הסתכסך היטלר עם מפקד קבוצת ארמיות דרום פדור פון בוק. היטלר קצר הרוח דרש שארמיית הפאנצר הרביעית תתקדם קדימה ורק קורפוס פאנצר אחד ישאר כדי לסיים את הקרב על וורונז'. פון בוק לעומת זאת, דרש לדבוק בתוכנית המקורית על פיה הארמייה כולה צריכה לכבוש את וורונז' ורק אז להתקדם קדימה. היטלר התערב בתוכניות המבצע של "מקרה כחול" והורה לפלג אותו לשני מבצעים נפרדים: מבצע אדלווייס לכיבוש שדות הנפט של באקו ומבצע אנפה לכיוון סטלינגרד לאורך הוולגה. לצורך כך, ב-9 ביולי פיטר היטלר את פון בוק ופיצל את קבוצת ארמיות דרום לשתי קבוצות ארמיות נפרדות: קבוצת ארמיות A עברה תחת פיקוד וילהלם ליסט וכללה את: ארמיית הפאנצר הראשונה, הארמייה ה-17, הארמייה הרומנית השלישית והארמייה ה-11. היא קיבלה תחת אחריותה את מבצע אדלווייס.

קבוצת ארמיות B עברה תחת פיקוד מקסימיליאן פון וייכס וכללה את הארמייה השנייה, ארמיית הפאנצר הרביעית, הארמייה השישית, הארמייה ההונגרית השנייה, הארמייה הרומנית הרביעית והארמייה האיטלקית השמינית. היטלר דרש משתי הקבוצות לסיים את שתי המשימות בו זמנית. עם זאת, הפיצול יצר מהומה בצבא הגרמני, שבלאו הכי סבל ממחסור באספקה ובדלק ומבעיות לוגיסטיות אחרות. בתחילה פעלו שתי קבוצות הארמיות בצמוד בניסיון לכתר כוחות סובייטיים גדולים ליד הדון, אולם הסובייטים למדו את לקח הקרבות הקודמים הסיגו את הארמיות שלהם בכל פעם שנראה היה שהן בסכנת כיתור.

הקרב על הקווקז

ערך מורחב – הקרב על הקווקז

ב-23 ביולי נפלה העיר רוסטוב על הדון - "השער לקווקז". מרבית יחידות הצבא נסוגו מהעיר בלי לנסות להגן עליה, אם כי חלק מיחידות הנ.ק.ו.ד. לחמו עד האיש האחרון. היטלר הורה לארמייה ה-17 לכבוש את באטום, ובמקביל הורה לארמיית הפאנצר הראשונה בפיקוד אוואלד פון קלייסט לתקוף את מייקופ וגרוזני. כמו כן הוא הפקיע את ארמיית הפאנצר הרביעית מידי קבוצת ארמיות B ושלח אותה לסייע לקלייסט בכיבוש מייקופ, אף על פי שקלייסט התלונן שאנשיה אינם נחוצים ורק פוקקים את הכבישים. ארמיות הפאנצר הגרמניות נתקלו בכוחות החזית הדרומית בפיקוד רודיון מלינובסקי. החזית כללה 3 ארמיות סובייטיות: ה-18 ה-37 וה-51. תוך מספר ימים הוכו הסובייטים, והחזית הדרומית פורקה. מרבית יחידותיה הועברו צפונה. היטלר סבר שארמיית הפאנצר הרביעית אינה נזקקת יותר בחזית הקווקז, ושלח אותה חזרה לכיוון סטלינגרד.

הניצחונות הגרמניים יצרו יאוש כללי בסטאבקה. הגנת הערים האמיצה שהפגינו הסובייטים במהלך מבצע ברברוסה, לא חזרה על עצמה, ובכוחות הצבא האדום בקווקז השתררה דמורליזציה כללית. כדי למנוע עריקות, נאלץ סטלין להוציא ב-28 ביולי את פקודה מס' 227 הנודעת לשמצה ("אף שעל לאחור"). ב-29 ביולי חתכו הגרמנים את קו הרכבת האחרון שחיבר את הקווקז עם מרכז רוסיה, וגרמו לפאניקה ניכרת בסטאבקה. ב-31 ביולי נכבשה סלסק, וב-5 באוגוסט נפלה סטברופול. יום לאחר מכן הגיעו הגרמנים לפרברי קרסנודר. ב-9 באוגוסט כבשו הגרמנים את מייקופ, לאחר שהתקדמו יותר מ-480 ק"מ בתוך פחות משבועיים. בשלב זה כבר החלו להרגיש בצבא הגרמני במחסור בדלק ובאספקה, אף על פי שהלופטוואפה התאמץ ככל יכולתו לתספק את הכוחות דרך האוויר וביצע גיחות מסביב לשעון. שדות הנפט שממערב למייקופ נתפסו בפעולת קומנדו בלילה שבין 8-9 באוגוסט, אף על פי שהסובייטים הנסוגים הצליחו לחבל בהם ולקח לגרמנים שנה לתקן את הנזקים. פיאטיגורסק נלכדה זמן קצר לאחר מכן, וב-12 באוגוסט הונף דגל המלחמה של הרייך על ההר הגבוה ביותר בקווקז - הר אלברוס. עם זאת, מספר השבויים שלכדו הגרמנים (83,000) היה קטן מהמצופה, והרוסים התנגדו בנחישות שהפתיעה את הגרמנים. הם ניצלו את תנאי השטח ההרריים והפעילו יחידות פרטיזנים מקומיות ללוחמת גרילה נגד הגרמנים. מאחר שמרבית יחידות הנ"מ והלופטוואפה הועברו דרומה לסיוע קבוצת ארמיות A, העבירו הסובייטים לקווקז 800 מטוסים אשר כשליש מהם היו מבצעיים, והחלו להטריד את הגרמנים דרך האוויר. בעיה חמורה יותר הייתה המחסור בדלק שהאט ללא הרף את הפאנצרים הגרמניים. ב-28 באוגוסט נאלצו הגרמנים להתחיל להאט את קצב ההתקדמות. ב-31 באוגוסט הגרמנים הצליחו לנתק את חצי האי טאמאן מיתר כוחות הצבא האדום. הגרמנים הצליחו להגיע לפרברי נובורוסיסק אך לא יכלו להתקדם יותר. המתקפה נערכה בשני כיוונים כשהגרמנים מתקדמים בו זמנית בהרים בכיוון גרוזני ובדרך החוף בכיוון טואפסה. בהמשך נעצרה ההתקדמות לגרוזני וקבוצת ארמיות A התמקדה בכיבוש החוף בלבד.

הסובייטים הטילו למערכה את חזית צפון הקווקז אשר כללה את הארמיות ה-9 וה-44 שהתבצרו מצפון לנהר הטרק. ב-2 בספטמבר חצו הגרמנים את הנהר, אולם התקדמותם הייתה אטית. היטלר רגז על האטיות, הדיח את ליסט מהפיקוד על קבוצת ארמיות A ומינה את עצמו למפקד שלה. הוא לא טרח לבקר מעולם בחזית ולא הרחיק מזרחה מוולפשאנצה בפרוסיה המזרחית. בין 1-2 בספטמבר הובילו ספינות הקריגסמרינה 30,605 חיילים, 13,254 סוסים ו-6,265 כלי רכב מנועיים מרומניה דרך הים השחור. עם תגבורת זו, כבשו הגרמנים את מרבית ערי החוף בקווקז, פרט לנובורוסיסק אשר בה התכוננה הארמייה הסובייטית ה-47 למצור ארוך. ב-10 בספטמבר נפל הנמל של העיר, וכעבור ארבעה ימי התגוננות נכבשה שאר העיר. הארמייה ה-47 המשיכה לשלוט בכמה גבעות מדרום לנמל וכמה כבישי חוף הסמוכים לעיר. במהלך כיבוש העיר ספגו הגרמנים ובעלי בריתם אבדות כבדות. במיוחד היו כבדות האבדות של צבא רומניה, והדיוויזיה ההררית ה-3 של הרומנים כמעט נמחקה כליל. הגרמנים התאמצו להמשיך את המתקפה הלאה בכיוון טואפסה, אולם הסובייטים הצליחו לייצב את קו החזית. ב-24 בספטמבר תקפו הגרמנים את טואפסה אשר הייתה מוגנת בידי הארמיות הסובייטיות ה-18 ה-47 וה-56. המתקפה הסתיימה ב-23 באוקטובר בכישלון גרמני. ב-2 בנובמבר לכדו כוחות רומניים בפיקודו של לוטננט גנרל יואן דומיטראצ'י את נלצ'יק. בימים הבאים לכדו הגרמנים את ולדיקווקז ואלאגיר וייצבו קו חזית שהתמשך בין אלאגיר-בסלאן-מלגובק. הייתה זו שיא ההתקדמות הגרמנית בקווקז. ב-22 בנובמבר התפטר היטלר מתפקידו כמפקד קבוצת ארמיות A ומינה את קלייסט למפקד הקבוצה. בהמשך נובמבר ניסו הסובייטים לארגן מתקפות נגד, אולם נאלצו להפסיק אותן בתחילת דצמבר. לסיכום המתקפה ניתן לומר כי אף על פי שהגרמנים כבשו מספר ערים חשובות, הרי שהמטרה הסופית של המתקפה, הפקעת כל הקווקז מידי הסובייטים, לא הושגה.

ההתקדמות אל סטלינגרד

ערך מורחב – קרב סטלינגרד

היטלר הורה לפרידריך פאולוס מפקד הארמייה השישית להתקדם מזרחה לכיוון סטלינגרד. הארמייה הרומנית הרביעית הוצבה להגן על אגפו השמאלי לאורך נהר הדון, כדי שיוכל להתרכז במשימה זו. כאשר הפיקוד הסובייטי הבין לבסוף, כי יעדה של קבוצת ארמיות B אינו מוסקבה אלא חסימת התנועה על נהר הוולגה בסטלינגרד, הוא מיהר להקים חזית חדשה בשם חזית סטלינגרד בפיקוד סמיון טימושנקו, כדי להגן על דרכי הגישה לעיר. החזית כללה עם הקמתה שלוש ארמיות עתודה, שהועברו אליה מעתודת הסטאבקה (הארמיות ה-62, ה-63, וה-64) ושרידי הכוחות של החזית הדרום-מערבית. במחצית השנייה של יולי 1942 היא תוגברה ב-4 קורפוסי טנקים ובארמייה ה-51 של החזית הדרומית. שלוש ארמיות העתודה שסופחו לחזית הוצבו באזור טולה, מדרום למוסקבה, והעברתן לאזור סטלינגרד הייתה משימה מורכבת, שדרשה זמן ניכר. חלק מיחידותיהן הגיעו לקו החזית רק לקראת סוף החודש, והן לא הספיקו להתחפר ולהקים מערך הגנה ראוי לשמו לפני שהותקפו על ידי הכוחות הגרמניים. השליטה הכמעט מוחלטת של חיל האוויר הגרמני בשמיים מעל שדה הקרב העניקה לצבא הגרמני יתרון גדול על הצד הסובייטי, משום שהכוחות הסובייטיים היו חשופים לחלוטין לתקיפות מהאוויר בערבה השטוחה והחשופה ממערב לסטלינגרד. בסטלינגרד עצמה, החלו התושבים להתכונן להדיפת המתקפה הגרמנית, ולחפור מספר קווי הגנה סביב העיר.

ב-23 ביולי פתחו 3 קורפוסים של הארמייה השישית במתקפה על הכוחות הסובייטיים שהחזיקו בברך הגדולה של נהר הדון, וב-25 בחודש הגיע קורפוס הפאנצר ה-14 אל הדון מצפון לקלאץ, ואיים לכתר את כוחות הארמייה ה-62 ממערב לנהר. בשלב זה הטיל הפיקוד הסובייטי למערכה את ארמיית הטנקים הראשונה וארמיית הטנקים הרביעית, במטרה לכתר ולהשמיד את כוחות החלוץ הגרמניים. התקפות הנגד הסובייטיות נכשלו, לאחר שספגו אבדות כבדות, אולם ההתנגדות הסובייטית העזה שכנעה את הפיקוד הגרמני כי יש צורך לתגבר את הארמייה השישית בכוחות נוספים כדי שתוכל לבצע את משימתה. שני קורפוסים של ארמיית הפאנצר הרביעית בסיוע קורפוס רומני הופנו מזרחה, כדי לתקוף את סטלינגרד מכיוון דרום, ולכתר את הארמיות הסובייטיות ה-62 וה-64, לפני שיספיקו לסגת אל העיר. אולם עד 9 באוגוסט הצליחו הסובייטים לבלום את התקדמות ארמיית הפאנצר הרביעית לכיוון סטלינגרד, ורק ב-17 באוגוסט הצליחה הארמייה השישית להשלים את חיסול המאחזים הסובייטיים האחרונים בברך הגדולה של הדון. ב-20 באוגוסט פתחו הסובייטים במתקפת נגד על האגף השמאלי של כוחות הציר שהתקדמו לעבר סטלינגרד. הארמיות הסובייטיות ה-63 וה-21 תקפו את עמדות הארמייה האיטלקית השמינית בסמוך לסראפימוביץ', והצליחו לבסס ראש גשר בגדה הדרומית של הדון. במקביל, תקפה ארמיית המשמר הראשונה את עמדות הארמייה האיטלקית השמינית והארמייה ההונגרית השנייה באזור נובו-גריגורייבסקאג'ה והצליחה לבסס עוד מספר ראשי גשר מעבר לנהר.

חרף ראשי הגשר בעורפם, שהמשיכו להוות איום על האגף השמאלי של קבוצת ארמיות B, המשיכו הגרמנים להתקדם מערבה בכיוון סטלינגרד, אולם קצב ההתקדמות שלהם הואט מאוד. ב-23 באוגוסט הצליח קורפוס הפאנצר ה-14 לפרוץ מראש הגשר הגרמני בגדה המזרחית של כגון, להבקיע את החזית הסובייטית ולהגיע עד לנהר הוולגה מצפון לרינוק, הפרבר הצפוני של סטלינגרד. ביום אחד כמעט הכוחות הניידים הגרמניים את המרחק מהדון אל הוולגה, כ-40 ק"מ בנקודת ההבקעה. צי האוויר הרביעי בפיקוד וולפרם פון ריכטהופן ביצע בין 23 ל-25 באוגוסט סדרה של תקיפות מסיביות מהאוויר על סטלינגרד בכוח של כ-600 מפציצים. ההפצצות הגרמניות גרמו להרס רב. על פי השערות מאוחרות, ביומיים הראשונים של המתקפה נהרגו בעיר קרוב ל-40,000 אנשים, רובם אזרחים. במקביל, תקפו יחידות מדיוויזיית הפאנצר ה-16 את הרבעים הצפוניים של סטלינגרד, בניסיון לכבוש את העיר בסערה, אולם נהדפו על ידי כוחות נ.ק.ו.ד, ששימשו כחיל המצב של העיר, בסיוע יחידות מיליציה, שגויסו בחופזה מקרב פועלי התעשייה של העיר, וטנקים שהוסעו לקו החזית היישר מקווי הייצור של מפעל הטרקטורים (שהוסב לייצור טנקים) בצפון העיר.

סטלין, שייחס חשיבות רבה מאוד, הן צבאית והן פוליטית, להמשך ההחזקה בסטלינגרד, שלח בסוף אוגוסט את גאורגי ז'וקוב, אחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא האדום ואיש אמונו, לאזור סטלינגרד כדי למנוע את נפילת העיר לידי הגרמנים. בפיקוחו של ז'וקוב, ביצעה חזית סטלינגרד בפיקוד וסילי גורדוב בסוף אוגוסט ובמהלך ספטמבר 1942 מספר מתקפות נגד על האגף השמאלי של הארמייה השישית מצפון לסטלינגרד. כל ההתקפות הסובייטיות נהדפו באבדות כבדות, אך הם ריתקו חלק גדול מיחידות הארמייה השישית, ומנעו מהם להשתתף במערכה בתוך סטלינגרד.

הכוחות הגרמניים התקדמו לכיוון סטלינגרד בשתי זרועות, כאשר הארמייה ה-6 תוקפת מכיוון מערב מאזור קלאץ, בעוד ארמיית הפאנצר הרביעית תוקפת מדרום מכיוון קוטליניקובו. על אף ההתנגדות הסובייטית העיקשת, הצליחו שתי הארמיות הגרמניות לחבור במרחק קצר ממערב לסטלינגרד ב-3 בספטמבר, וב-13 בחודש החלה המתקפה הגרמנית על העיר עצמה, לאחר שארמיית הפאנצר הרביעית הצליחה להגיע אל הוולגה מדרום לסטלינגרד, ולנתק את הארמייה הסובייטית ה-62 משאר הכוחות הסובייטיים באזור סטלינגרד.

במהלך החודשיים הבאים ניהלה הארמייה ה-62 קרב מיגננה עיקש בחורבות העיר סטלינגרד, בסיוע כוחות תגבורת שהוזרמו אליה דרך נהר הוולגה, ובמקביל ערכו הכוחות הסובייטיים מדרום ומצפון לעיר שורה של מתקפות על שני האגפים של איגוד הכוחות הגרמני, שתקף את העיר. ההתקדמות הגרמנית בתוך העיר הואטה לכדי זחילה, ושני הצדדים ספגו אבדות כבדות במהלך הלחימה, אולם עד אמצע נובמבר 1942 השתלטו הגרמנים על למעלה מ-90 אחוז משטחה של סטלינגרד, ופיצלו את הכוחות המגינים לשלושה כיסי התנגדות קטנים.

תוצאות המבצע

ב-19 בנובמבר פתחו שלוש קבוצות ארמיות סובייטיות (חזיתות) באזור סטלינגרד במתקפת נגד גדולה, שקיבלה את שם הקוד מבצע אורנוס. עד ה-23 בחודש חברו זרועות המלקחיים הסובייטיות באזור קלאץ' ממערב לסטלינגרד, לכדו את הארמייה השישית וחלק מארמיית הפאנצר הרביעית בכיס ממזרח לנהר הדון, והביסו את הארמיות הרומניות השלישית והרביעית, שהגנו על האגפים של איגוד הכוחות הגרמני שתקף את סטלינגרד . הפיקוד הסובייטי ניצל היטב את העובדה שהכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד חסרו עתודות, והיו מותשים ומתוחים עד קצה גבול היכולת, ולכן נאלצו להשתמש בכוחות איטלקיים ורומניים כדי להגן על אגפיהם. ההתקפות הסובייטיות התמקדו בגזרות החזית, שהוחזקו על ידי כוחות צבא של גרורותיה של גרמניה הנאצית, שאיכות הציוד וכוח אדם שלהם הייתה ירודה, ושתי הארמיות הרומניות חסרו אמצעי נ"ט, שיאפשרו להן להתמודד עם השריון הסובייטי.

הסטאבקה החל בהכנות לביצוע מבצע סטורן, שנועד לנצל את הצלחת מבצע אורנוס לצורך התקדמות לכיוון רוסטוב, במטרה לנתק ולהשמיד גם את קבוצת ארמיות A באזור הקווקז. במקביל פתח הלופטוואפה במאמץ לתספק את הכוחות הגרמניים הנצורים בסטלינגרד בדרך האוויר באמצעות רכבת אווירית. כאשר התברר לאריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דון החדשה, כי הלופטוופה אינו מסוגל לעמוד במשימה שנטל על עצמו, הוא הבין, שהדרך היחידה להציל את הארמייה השישית מהשמדה, היא באמצעות מתקפה קרקעית, שתפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית ותחבור לכוחות הגרמנים בסטלינגרד. לשם כך, ב-12 בדצמבר הוא פתח במבצע סערת חורף באמצעות אלמנטים מארמיית הפאנצר הרביעית. המתקפה הפתיעה את הפיקוד הסובייטי, והגיעה להישגים משמעותיים ביומה הראשון. אולם לאחר שהעתודות הסובייטיות הגיעו לשדה הקרב, הם הצליחו להאט באופן משמעותי את התקדמות כוח החילוץ הגרמני. ב-16 בדצמבר פתח הצבא האדום במבצע סטורן קטן, הביס את הארמייה השמינית האיטלקית באגף המערבי של קבוצת ארמיות דון, ויצר איום חמור על עורפה של קבוצת הארמיות. ב-19 בדצמבר הגיעו הגרמנים לקו נהר מישקובה, מרחק קצר מכיס סטלינגרד, אך המשך התקדמותם נבלם על ידי כוחות העתודה הסובייטיים. מאנשטיין ניסה לשכנע את פאולוס לפרוץ החוצה מטבעת הכיתור הסובייטית ולחבור לכוח החילוץ, אולם פאולוס סירב לפעול ללא אישור מהיטלר, אישור שהאחרון סירב לתת. ב-23 בדצמבר נאלץ מאנשטיין להורות על ביטול המבצע ועל נסיגה לקו נהר אקסאי. בהמשך פתחו הסובייטים במבצע טבעת והשמידו את כל הכוחות בסטלינגרד.

לקריאה נוספת

• גאורגי ק. ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב, הוצאת מערכות, 1982.
• וסילי צ'ויקוב, המלחמה על סטלינגרד, הוצאת מערכות, 1970.
• אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979.
• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941–1945, הוצאת מערכות, 1968.
• ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
• ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001.
• אנטוני ביוור, סטלינגרד, הוצאת יבנה, 2000.
• אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
• אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011.
• מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015.
• ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, מלחמת העולם השנייה, הוצאת מערכות, 1987.
• פיטר יאנג, מלחמת העולם, 1939–1945, הוצאת מערכות, 1969.

• Antill, Peter (2007). Stalingrad 1942. Oxford: Osprey Publishing. ISBN 1-84603-028-5.
• Axworthy, Mark; Scafes, Cornel; Craciunoiu, Cristian (1995). Third Axis Fourth Ally: Romanian Armed Forces in the European War, 1941–1945. London: Arms & Armour Press. ISBN 1-85409-267-7.
• Beevor, Antony (1999). Stalingrad: The Fateful Siege: 1942–1943. London: Penguin Books. ISBN 0-14-028458-3.
• Bellamy, Chris (2007). Absolute War: Soviet Russia in the Second World War. London: Pan Books. ISBN 978-0-330-48808-2.
• Bergström, Christer (2007). Stalingrad – The Air Battle: November 1942 – February 1943. London: Chervron/Ian Allen. ISBN 978-1-85780-276-4.
• Glantz, David M.; Jonathan M. House (2009). To the Gates of Stalingrad: Soviet-German Combat Operations, April–August 1942. The Stalingrad Trilogy. Vol. I. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 978-0-7006-1630-5.
• Glantz, David M. (1995). When Titans Clashed: How the Red Army Stopped Hitler. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 0-7006-0899-0.
• Hayward, Joel (1995). Too Little Too Late: An Analysis of Hitler's Failure in 1942 to Damage Soviet Oil Production. Lawrence, KS: The Journal of Strategic Studies, Vol. 18, No. 4, pp. 94–135.
• Hayward, Joel (2001). Stopped at Stalingrad: The Luftwaffe and Hitler's Defeat in the East, 1942–1943. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 0-7006-1146-0.
• Holt, David (ביוני 2009). "The Slovak Army: 1939 – 1945 Part 2: The Russian Campaign 1940 – 43" (PDF). Journal of The Czechoslovak Philatelic Society of Great Britain. 27 (2). ISSN 0142-3525. נבדק ב-18 בפברואר 2014. {{cite journal}}: (עזרה)
• Javrishvili K., Battle of Caucasus: Case for Georgian Alpinists, Translated by Michael P. Willis, 2017.
• Liddell Hart, Basil Henry (1948). The German Generals Talk. New York: Morrow. ISBN 0688060129.
• Liedtke, Gregory (2016). Enduring the Whirlwind: The German Army and the Russo-German War 1941-1943. Helion and Company. ISBN 978-0-313-39592-5.
• Mercatante, Steven (2012). Why Germany Nearly Won: A New History of the Second World War in Europe. Praeger. ISBN 978-1910777756.
• Nipe, George M. Jr. (2000). Last Victory in Russia: The SS-Panzerkorps and Manstein's Kharkiv Counteroffensive—February–March 1943. Atglen, PA: Schiffer Publishing. ISBN 0-7643-1186-7.
• Schramm, Percy Ernst (1963). Kriegstagebuch des Oberkommandos der Wehrmacht, 1940–1945 Teilband II. Bonn: Bernard & Graefe Verlag für Wehrwesen.
• Wegner, Bernd (1990). "Der Krieg gegen die Sowjetunion 1942/1943 [The war against the Soviet Union 1942/43]". In Boog, Horst; Rahn, Werner; Stumpf, Reinhard; Wegner, Bernd (eds.). Der globale Krieg: Die Ausweitung zum Weltkrieg und der Wechsel zur Initiative 1941 bis 1943 [The Global War: The expansion of the war into a world war and the change of initiative]. Germany and the Second World War (בגרמנית). Vol. VI. Militärgeschichtliches Forschungsamt. Deutsche Verlags-Anstalt. pp. 761–1094. ISBN 3-421-06233-1.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע מקרה כחול בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33461864מבצע מקרה כחול