מבצע ויסלה-אודר
 | ||||||||||||||||||
| תומ״ת מדגם ISU-122 מוביל את כניסת הכוחות הסובייטיים לעיר לודז' | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 12 בינואר 1945 – 2 בפברואר 1945 (3 שבועות ויום) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע לבוב-סנדומייז' | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע פרוסיה המזרחית | |||||||||||||||||
| מקום | מרכז פולין ומזרח גרמניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי מוחץ | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | רוב פולין שוחררה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 מבצע ויסלה-אודר | ||||||||||||||||||
מבצע ויסלה-אודר היה מתקפה גדולה של הצבא האדום, שנערכה בראשית 1945 במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, בהשתתפות שתי חזיתות סובייטיות. הוא נחשב אחד המבצעים ההתקפיים המוצלחים ביותר של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. במסגרת המבצע התקדמו הכוחות הסובייטיים במהירות, תוך עקיפת כיסי ההתנגדות הגרמניים, והגיעו תוך זמן קצר מקו נהר ויסלה אל נהר האודר, מרחק של למעלה מ-300 ק"מ, תוך שהם מסבים אבדות כבדות לצבא הגרמני. במהלך המבצע שיחרר הצבא האדום את רוב שטח פולין, ובכלל זה את הערים ורשה, קרקוב, לודז' ופוזן, חדר לתחומי גרמניה, והגיע עד מרחק קצר מברלין, בירת הרייך השלישי. כמו כן, שיחרר הצבא האדום במהלך התקדמותו, את רוב מחנות ההשמדה הנאצים בשטח פולין, ובכלל זה גם את תשלובת המחנות אושוויץ בירקנאו.
רקע
בשלבי הסיום של מבצע בגרטיון הצליחה החזית הבלארוסית הראשונה לתפוס שני ראשי גשר ממערב לנהר ויסלה. במקביל הצליחה גם החזית האוקראינית הראשונה לתפוס ולהחזיק ראש גשר מעבר לנהר במסגרת מבצע לבוב-סנדומייז'. קו החזית במרכז פולין נותר כמעט ללא שינוי מאוגוסט 1944 עד לראשית 1945. ההפוגה במבצעים הצבאיים בגזרה זו של החזית הסובייטית-גרמנית, אפשרה לשתי החזיתות של הצבא האדום, שהחזיקו בה, להשלים את אבדותיהם, ולצבור כוחות לקראת חידוש המתקפה בציר וורשה-ברלין.
בחודשים שקדמו למבצע ויסלה-אודר, הזרים הצבא הסובייטי בחשאי כמויות גדולות של אמצעי לחימה ותחמושת לשלושת ראשי הגשר שלו מעבר לויסלה, והצליח להשיג עדיפות כוחות מכרעת על הכוחות הגרמניים שניצבו מולו במרכז פולין, בכוח אדם, טנקים, תותחים ומטוסים. המתקפה הסובייטית באזור הבלקן, שנפתחה בסוף אוגוסט 1944, ריתקה חלק גדול מהכוחות הניידים של הצבא הגרמני (דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר) בחזית המזרחית, ובנוסף לכך הופנו חלק גדול מהעתודות הניידות של הצבא הגרמני מערבה, לקראת המתקפה הגרמנית בארדנים.
ריינהרד גהלן, ראש המודיעין הגרמני, העביר להיינץ גודריאן, ראש ה-OKH, התראות לגבי מתקפה סובייטית גדולה הצפויה בפולין, וצבירת הכוחות הסובייטיים לקראתה. אך היטלר סירב להאמין להערכות המודיעין שלו, ודחה אותן בטענה ש"זאת ההונאה הגדולה ביותר מאז ימי ג'ינגיס חאן".[1]. גודריאן הציע לפנות את 21 הדיוויזיות של קבוצת ארמיות צפון, שנלכדו בכיס קורלנד, לגרמניה דרך הים הבלטי, כדי לתגבר את הכוחות הגרמניים במרכז פולין, אך היטלר דחה את הצעתו. היטלר הסכים אמנם להוציא את ארמיית הפאנצר השישית בפיקוד זפ דיטריך מהמערכה באזור הארדנים, ולהעביר אותה לחזית המזרחית. אולם הוא סירב להענות לתחינותיו של גודריאן להעביר אותה לפולין, כדי שתשמש כעתודה ניידת של קבוצת ארמיות A, והורה במקום זאת להעביר אותה להונגריה, לצורך התקפת נגד גרמנית, שנועדה לכבוש מחדש של בודפשט ואת שדות הנפט בהונגריה (מתקפת אגם בלטון).
בנובמבר 1944 מינה סטלין את גאורגי ז'וקוב כמפקד החזית הבלארוסית הראשונה, במקום קונסטנטין רוקוסובסקי, שקיבל את הפיקוד על החזית הבלארוסית השנייה. לדעת אנטוני ביוור ההחלפה בוצעה מכיוון שסטלין לא בטח ברוקוסובסקי, שהיה ממוצא פולני ובנוסף ישב מספר שנים בכלא במסגרת הטיהורים שערך סטלין בפיקוד הצבא האדום, ולכן לא רצה שהוא יפקד על כוחות הצבא האדום בציר ורשה-ברלין[2].
סדר הכוחות
הצבא האדום
הצבא האדום הקצה לצורך המבצע שתי חזיתות, שכללו 163 דיוויזיות חי״ר, 4 ארמיות טנקים, 2,203,000 חיילים, 4,529 טנקים, 2513 תותחים מתנייעים ומשחיתי טנקים, 13,763 תותחי שדה (בקוטר 76 מ"מ או יותר), 14,812 מרגמות, 4,936 תותחים נגד טנקים, 2,198 משגרי קטיושה, וכ-5,000 מטוסים.
הכוחות שהיו בגזרת הקרב היו:
- החזית הבלארוסית הראשונה - בפיקוד גאורגי ז'וקוב, שהייתה פרוסה סביב ורשה:
- החזית האוקראינית הראשונה - בפיקוד איוואן קונייב, שהייתה פרוסה סביב סנדומייז':
ורמאכט
יחידות הורמאכט שהיו פרוסות בגזרה, השתייכו לקבוצת ארמיות A, שכללה 3 ארמיות שכללו: 450,000 לוחמים, 4,100 תותחים, ו-1,150 טנקים.
הכוחות שהיו בגזרת הקרב היו:
- קבוצת ארמיות A - בפיקוד יוזף הרפה, שהוחלף ב-20 בינואר על ידי פרדיננד שרנר
- הארמייה התשיעית - בפיקוד שמילו פון ליטוויץ, שהוחלף ב-20 בינואר על ידי תאודור בוסה, שהייתה פרוסה סביב ורשה
- ארמיית הפאנצר הרביעית - בפיקוד פריץ-הוברט גרזר, שהייתה פרוסה סביב ברנוב
- הארמייה ה-17 - בפיקוד פרידריך שולץ, שהייתה פרוסה דרומה משם
המתקפה הסובייטית
שלב הפתיחה
החזית האוקראינית הראשונה הייתה הראשונה שפתחה במתקפה מראש הגשר שלה ממערב לסנדומייז' ב-12 בינואר 1945 בשעה 05:00 בבוקר[3]. המתקפה נפתחה בהרעשה ארטילרית מקדימה עזה, שהופעלו בה עד 300 תותחים לקילומטר. היא הונחתה בעיקר על הגזרה, שהוחזקה על ידי קורפוס הפאנצר ה-48 מארמיית הפאנצר הרביעית.
לאחר ההרעשה המקדימה פתחו יחידות העונשין (בטליון עונשין) הסובייטיות בשורת מתקפות גישוש, שנועדו לאתר נקודות תורפה במערך ההגנה הגרמני, ליצור פרצות בקו ההגנה הקדמי ולגרות את הגרמנים לפתוח באש, ובכך לחשוף את מיקום סוללות הארטילריה ותותחי הנ"ט שלהם. בשעה 10:00 בבוקר חודשה ההרעשה הארטילרית, והפעם התמקדה בהפגזת אזורי העורף של מערך ההגנה הגרמני ועמדות הארטילריה בעומק כ-10 ק"מ. השלב השני של ההרעשה הסובייטית, שארך כשעתיים, הצליח להשמיד, על פי אומדנים גרמניים, כ-60 אחוז מהארטילריה, וכ-25 אחוז מהחיילים בגזרה שהותקפה, בנוסף לחיסול מפקדת ארמיית הפאנצר הרביעית.[4]. המתקפה הסובייטית העיקרית נפתחה רק בשעות הבוקר המאוחרות ועד לשעה 17:00 אחר הצהריים, התקדמו יחידות החלוץ שלהם לעומק של כמעט 20 ק"מ, זאת על אף שתנאי מזג האוויר הקשים לא איפשרו לחיל האוויר הסובייטי להעניק סיוע אווירי למתקפה. יחידות השריון הגרמניות, שחלקן נפרסו ברצועת ההגנה הקדמית, בהתאם להוראתו של היטלר, ספגו אף הן אבדות כבדות במהלך ההרעשה המקדימה הסוביטית.
ביום השני של המתקפה חדרו ראשי החץ המשוריינים הסובייטיים לעומק 20 עד 40 ק"מ, בחזית שרוחבה כ-65 ק"מ, ויצרו פירצה עמוקה במערך ההגנה של ארמיית הפאנצר הרביעית. קורפוס הפאנצר ה-48 חדל להתקיים ככוח לוחם, ויחידות הרגלים הגרמניות נסוגו באורח מסודר ככל שיכלו, בחסות שרידי דיוויזיות הפאנצר ה-16 וה-17, שאיבדו כמעט את כל הרק"מ שלהם. הקורפוס הגרמני ה-42 אוגף על ידי הכוחות הסובייטיים המתקדמים, ויחידותיו נסוגו ברגל, לאחר שנאלצו לנטוש את כל כלי הרכב והציוד הכבד שלהם, כדי להינצל מכיתור.
באותו יום (13 בינואר) פתחה גם החזית הבלארוסית השלישית, בפיקודו של איוואן צ'רניאחובסקי בהתקפה על החזית הגרמנית בפרוסיה המזרחית, ולמחרת הצטרפה למתקפה החזית הבלארוסית השנייה בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, מראשי הגשר שמצפון לנהר נארב. המתקפה הסובייטית על קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, שנערכה במסגרת מבצע פרוסיה המזרחית, הייתה חלק ממתקפה אסטרטגית סובייטית על החזית הגרמנית בשטח פולין, מפרוסיה המזרחית בצפון ועד להרי הקרפטים בדרום, והיה לה קשר הדוק למבצע ויסלה-אודר, שנערך אף הוא במסגרתה.
ב-14 בינואר פתחה החזית הבלארוסית הראשונה, בפיקודו של ז'וקוב, במתקפה על הגזרה שהוחזקה על ידי הארמייה התשיעית, משני ראשי הגשר בהם החזיקה מדרום לוורשה, וכוחותיה הבקיעו את מערך ההגנה הגרמני, והתקדמו באותו יום לעומק של 20 ק"מ. בליל ה-15 בינואר הגיעו כוחות החלוץ הסובייטיים לנהר פיליצה. הפיקוד הסובייטי היה להוט לחצות את הנהר, קודם שיספיקו הגרמניים לייצב קו הגנה מאחוריו, ויחידות הרגלים החלו לחצות את הנהר על גבי הקרח, אולם הקרח היה דק מדי למעבר כלי רכב ושריון. מפקד בריגדת הטנקים המובילה, לא רצה להמתין להגעת ציוד גישור, ופקד על הטנקים שלו לרסק את הקרח באש תותחיהם ולחצות את הנהר בקטע רדוד. 6 טנקים ו-2 תותחי סער ננטשו בנהר, לאחר שמנועיהם הוצפו, אך 25 טנקים אחרים הצליחו להשלים את חציית הנהר תוך כדי תנועה, ולהגיע לגדה המערבית.
לקראת רדת הלילה חברו ראשי הגשר הסובייטיים ממערב לויסלה זה לזה, לאורך חזית של 480 ק"מ, ויצרו פירצה בעומק של עד 100 ק"מ בחזית הגרמנית. קבוצת ארמיות A הגרמנית הושמדה כמעט כליל, ודיוויזיות הפאנצר ה-16 וה-17 חדלו מלהתקיים ככוח לוחם, לאחר שאיבדו את כל הטנקים שלהן.
כיבוש ורשה
ב-17 בינואר כיתרו 3 ארמיות סובייטיות מהחזית הבלארוסית הראשונה את ורשה, כאשר הארמייה ה-47 מתקדמת אל העיר מצפון, והארמייה ה-61 והארמייה הפולנית הראשונה מאגפות אותה מכיוון דרום. הארמייה הפולנית הראשונה נכנסה לפאתי העיר, שנהרסה כמעט לחלוטין על ידי הגרמנים לאחר דיכוי מרד ורשה, וחיל המצב הגרמני הקטן שהיה מוצב בה, נכנע לאחר קרב קצר.
כששמע היטלר על נפילת ורשה, הוא ראה זאת כבגידה נוספת בשורות המטה הכללי, ושלושה קצינים נלקחו לחקירות במרתפי הגסטאפו. היטלר חזר לברלין כדי לפקד במישרין על הכוחות, וכצפוי לא התיר אף נסיגה, מה שגרם לתוצאות הרות אסון. בנוסף, עקב ההתקדמות הסובייטית המהירה והתמוטטות התקשורת הגרמנית, המידע עליו התבסס היטלר היה לא עדכני, ועד שהגיעו פקודותיו לחזית הן פיגרו ב-24 שעות.
למרבה תסכולו של היינץ גודריאן, היטלר סירב לחלץ את הדיוויזיות הלכודות בכיס קורלנד, ולהביאן לשטח הרייך, והוא הדין בכוח הגדול ששהה בנורווגיה. גרוע מכך לאחר הקרב בארדנים, שלח היטלר את ארמיית הפאנצר השישית להונגריה, במקום להקצותם למתקפת נגד בחזית הפולנית.
ב-17 בינואר הדיח היטלר את יוזף הרפה מהפיקוד על קבוצת ארמיות A, והחליפו בגנרל הנאצי פרדיננד שרנר.
כיבוש לודז' וקרקוב
ב-15 בינואר הורה היטלר לקורפוס הפאנצר גרוסדויטשלנד שהיה פרוס בפרוסיה המזרחית לתגבר את החזית הקורסת של קבוצת ארמיות A במרכז פולין. היינץ גודריאן התנגד לכך בכל תוקף, מפני שהיה ברור שללא הקורפוס, ששימש כעתודה ניידת של קבוצת ארמיות מרכז, הגרמנים יתקשו לבלום את המתקפה הסובייטית על פרוסיה המזרחית, ושהקורפוס יבזבז מספר ימים קריטיים בתנועה הלוך וחזור ברשת מסילות הברזל. בכל מקרה, מהירות ההתקדמות הסובייטית גרמה לכך שהקורפוס הגיע לזירת המערכה מאוחר מכדי להשפיע על תוצאותיה, ונאלץ להצטרף לנסיגה המבוהלת של שאר היחידות הגרמניות במרכז פולין. כוחותיו ירדו מהרכבות ב-18 בינואר סמוך ללודז', זמן קצר לפני שהכוחות הסובייטיים הגיעו לעיר.[5]. הם חיפו על נסיגת הארמייה התשיעית, ולאחר מכן הצטרפו אף הם לנסיגה הגרמנית לכיוון נהר אודר.
ב-18 בינואר כבשה ארמיית המשמר השמינית את לודז', 5 ימים לפני המועד המתוכנן, תוך שהיא מקבלת סיוע מחברי הארמייה קראיובה. לאחר מכן נצטוותה הארמייה בפיקוד ואסילי צ'ויקוב לכבוש את עיר המבצר פוזנן, לאחר שארמיית המשמר המשוריינת הראשונה עקפה את העיר בדרכה לנהר אודר. על אף המיומנות של לוחמי הארמייה בלוחמה בשטח בנוי (שנרכשה במסגרת קרב סטלינגרד), נדרש להם חודש של לחימה קשה והפגזות כבדות על מנת להשלים את כיבוש העיר ב-24 בפברואר.
ב-19 בינואר כבשו כוחותיו של קונייב את העיר קרקוב קודם שהספיקו הגרמנים להחריבה, ולמחרת חצו הסובייטים את הגבול הגרמני הישן (גבולות 1939) ממזרח לברסלאו, והחלו להתקדם לכיוון העיר.
כיבוש שלזיה עילית והנסיגה לאודר
הארמייה ה-17 הגרמנית שהוטל עליה להגן על שלזיה, כללה באותו זמן רק 7 דיוויזיות חלשות. על 100,000 איש הוטל להגן על קו באורך 110 ק"מ, באזור תעשייתי שכלל כמה מהמכרות ובתי החרושת החשובים שנותרו לגרמניה. סטלין הטיל על קונייב לכבוש את האזור מבלי להרוס בו את התעשייה. קונייב הוביל את כוחותיו לכיתור נרחב, תוך כדי שהמשיך לתקוף אותם חזיתית. בעקבות כך התקשר שרנר להיטלר ואמר לו בצורה ברורה "אם לא ניסוג לאלתר, נאבד את כל הצבא... אנחנו נסוגים לאודר". היטלר שהבין שאם שרנר שהיה נאמן לו מכל מפקדיו קובע כך, חובה להאמין לו, והתיר לו לסגת.[6]. עד ה-29 בינואר השתלטו הסובייטים על כל שלזיה עילית.
באותם ימים ניהל ולטר נהרינג מפקד קורפוס הפאנצר ה-24 את אחד המבצעים המצוינים ביותר בכל מהלך המערכה. הוא הוליך את כוחותיו תוך כדי קרבות קשים עם הסובייטים שהתקדמו בקצב של 65 ק"מ ביום לרוחב פולין, עד שב-22 בינואר לאחר נסיגה של 240 ק"מ הגיע לנהר ורתה. לאחר מכן המשיך לסגת עם כוחותיו, עד לאחר שחצו את האודר לכיוון מערב.
שחרור אושוויץ
ב-27 בינואר גילה סיור של דיוויזיית הרובאים ה-107 את מחנה אושוויץ. קצת יותר משבוע לפני כן אולצו האסירים שיכלו ללכת לצאת מאושוויץ ולצעוד מערבה, עקב התקדמות הצבא האדום. על אף שניתנו פקודות לחסל את כל שאר האסירים, חיסלו אנשי האס אס רק כמה מאות מתוך ה-8,000 שנשארו במקום.
הארמייה ה-60 שיגרה מיד למחנה את כל הסגל הרפואי, והחלה לטפל בניצולים.
אולם, מלבד מאמר קטן באחד מביטאוני הצבא האדום, לא נאמר על הזוועות דבר לעולם הרחב עד ימיה האחרונים של המלחמה. זאת עקב קביעת הממשל הסובייטי, שהיהודים אינם מהווים קטגוריה בפני עצמה, אלא יש לשים את הדגש על סבלותיהם של עמי ברית המועצות בלבד.[7].
ההתייצבות על האודר
ב-30 בינואר תפסה דיוויזיית המשמר הרובאית ה-89 ראש גשר מעבר לנהר האודר. בנוסף הגיעו אותו יום גם יחידות ארמיית הסער החמישית אל האודר, ולמחרת חצו קצין וכמה חיילים את הנהר הקפוא והשתלטו על העיירה קיניץ ללא התנגדות. בליל 2 בפברואר חצתה דיוויזיית הרובאים ה-301 את הנהר הקפוא תחת אש גרמנית כבדה, וחיזקה את ראש הגשר. על אף התבצרות הגרמנים בפרנקפורט שעל האודר ובקיסטרין, הצליחו הסובייטיים לכבוש שטחים חיוניים בגדה המערבית של הנהר, ובאותו יום הכריזה הסטאבקה על סיום המבצע.
תוצאות הקרב
המבצע היה הצלחה גדולה עבור הצבא הסובייטי. בתוך תקופה קצרה התקדמו הכוחות הסובייטיים מאות ק"מ, וכבשו את רוב פולין וחלק מגרמניה. בנוסף, המתקפה השמידה את רוב כוחות קבוצת ארמיות A, ומנעה מהגרמנים כל יכולת לצאת למתקפת נגד משמעותית. אולם, ההתנגדות העיקשת של הכוחות הגרמניים בשלזיה ובפומרניה, כמו גם להמשך הלחימה בפרוסיה המזרחית, עיכבו את ההתקדמות לעבר ברלין בחודשיים, ונתנו לגרמנים הפוגה לארגון ההגנה על העיר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנטוני ביוור, "נפילת ברלין", הוצאת יבנה, 2003.
- אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
- אנדרו רוברטס, "סערת המלחמה", הוצאת דביר, 2011.
- מקס הסטינגס, "ארמגדון", הוצאת דביר, 2007
קישורים חיצוניים
- מבצע ויסלה-אודר (ברוסית)
הערות שוליים
- ^ אנטוני ביוור, "נפילת ברלין", הוצאת יבנה, 2003, עמ' 38
- ^ אנטוני ביוור, נפילת ברלין, הוצאת יבנה, 2003, עמ' 46
- ^ לפי שעון מוסקבה
- ^ מקס הסטינגס, "ארמגדון", הוצאת דביר, 2003, עמ' 336
- ^ מקס הסטינגס, "ארמגדון", הוצאת דביר, 2003, עמ' 338
- ^ מקס הסטינגס, "ארמגדון", הוצאת דביר, 2003, עמ' 341
- ^ אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", הוצאת ידיעות ספרים, 2014, עמ' 733
