מבער בונזן
מבער בונזן הוא כלי מעבדה נפוץ המשמש לייצור להבה המיועדת לחימום, התכה ולעיקור. המבער עובד על גז, בדרך כלל גז טבעי או גז פחמימני מעובה. המבער נקרא על שמו של רוברט בונזן.
היסטוריה
כאשר בונזן הועסק על ידי אוניברסיטת היידלברג בשנת 1852, הבטיחה לו האוניברסיטה כי היא תבנה עבורו מעבדה חדשה. חומר הבערה הנפוץ היה אז גז פחם (אנ' ), ובשל כך היה צורך למכשיר שישמש לחימום עבור משתמשי המעבדה. בונזן הציע לפטר דאזאגה (אנ'), מי ששימש כיוצר המכשירים של האוניברסיטה באותה עת, תכנון למכשיר. למעשה, המכשיר שהוצע על ידי בונזן היה שכלול של מכשיר דומה שתוכנן על ידי חברו מייקל פאראדיי שנתיים קודם לכן. דאזאגה ייצר כחמישים ממבעריו של בונזן עבור הסטודנטים, והפך במהרה לפופולרי ביניהם. בונזן פרסם תיאור של המכשיר, וכיום הוא מהווה כלי מעבדה נפוץ בכל רחבי העולם.
תיאור
המכשיר עשוי מגליל המחובר לצינור הגז במעבדה על ידי ברז, המאפשר שליטה בזרימת הגז. הגז זורם כלפי מעלה, אל חלק בו ישנם חרירים המאפשרים זרימת אויר פנימה, כנקבע מעקרון ונטורי. חרירים אלו נשלטים בידית, הקובעת את מצבם, מפתוחים לחלוטין ועד סגורים. לאחר מכן ניתן להצית את הגז המעורב באוויר עם גפרור או מצית.
כמות האוויר המעורב בגז קובעת את סוג הבערה הנוצרת. ככל שכמות האוויר המעורב בגז פחותה - הבערה הינה קרה יותר. ערבוב מוצלח של אויר בגז יגרום לבערה חמה יותר, ולהופעת להבה כחולה.
גרסאות למבער
במשך השנים יוצרו גירסות שונות למבער, החשובות שביניהם:
- מבער טקולו (אנ') - תחתית הצינור חרוטית ובקצה מחובר בורג, הניתן לפתיחה וסגירה מה שגורם לערבוב טוב יותר של האוויר עם הגז, ולהשגת להבה חמה יותר.
- מבער מייקר-פישר (אנ') - המבער רחב יותר, עם חורים גדולים יותר לאויר. קצה המבער מכוסה ברשת, המחלקת את הלהבה לעשרות להבות קטנות, מה שעוזר להשגת טמפרטורה גבוהה אף יותר, עד ל-1200 מעלות צלזיוס. מעלה נוספת למבער היא היותה שקטה במיוחד, שלא כשאר גירסות המבער.
