מאמר על ישמעאל

ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול התורה" של המכלול. הערך הגיע לשלב הסופי של יצירתו, וכותבו מעוניין כעת בהערותיכם ובהשגותיכם בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

מאמר על ישמעאל הוא ספר המיוחס לרשב"א שנכתב כמענה לטענות האיסלם שטען המלומד הספרדי מוסלמי אבו מוחמד עלי אבן אחמד אבן חזם, יריבו של רבי שמואל הנגיד.

מחברו

הספר נמצא ככתב יד לכאורה יחיד בעולם, לצד קובץ חידושי הרשב"א באגדות. בכותרו נכתב ”מאמר על ישמעאל שחיבר על הדתות והוא כסיל שדיבר אף על דתנו השלמה והוא לרב הגדול רבינו שלמה בר אברהם בן אדרת ז"ל”. הספר יצא כנספח לספר של ד"ר יוסף פרלס "רבי שלמה בן אדרת: חייו וכתביו".

בספר, המחבר מביא קטע המעמיד את השקפותיו על היהדות, שבו הוא מתאר את הדת, ולמעשה כל דת, בצורה של שלושה מעמידים: זמן, מקום וכלים.

והעני איננו יודע כי התורה האמיתית יש לה על כל פנים תכליות שלשה האחד זמן והשני מקום והשלישי כלים ולא תורתנו הקדושה השלמה המחויבת מן החכמה העליונה לענינים מכוונים א-להיים בלבד היא בנויה על השלש האלה אלא אף הדתות כלן בכללן וגם הנמוסים והנהגת המדינות אי אפשר להם בלתי זה וזה מושכל ראשון.

פרלס נטה מפני כך לייחס את הספר לרשב"א, כי בשו"ת הרשב"א ישנו קטע דומה:

ועל אשר נשא יעקב שתי אחיות דע שהתורה נכונה על שלושה עמודים האחד זמן והשני מקום והשלישי כלים הזמן לא כל הימים אסורים במלאכה כשבת וכיום טוב ולא אסורים בחמץ כפסח ולא חייבין בסוכה ובלולב כחג והמקום שלא בכל מקום חייבין בתרומות ובמעשרות ואסורין בטבל כארץ ישראל ולא חייבין בקרבנות כבית הבחירה והכלי לא בכל דבר יוצאין תמורת הלולב והאתרוג ולא כל דבר מקריבין כבקר וצאן תורים בני יונה ולא ראוי להקריב ככהן ואיני יכול לפרש יותר ומשכיל על דבר ימצא

— תשובות הרשב"א סימן צ"ד

החוקר משה שטיינשניידר פקפק בוודאות ייחוס המאמר לרשב"א.. הוא גם מוכיח כי הרשב"ץ לא ראה את הספר, שכן בסוף חיבורו "קשת ומגן" הוא כותב שאף שעל הנוצרים כבר יצאו מעט פולמוסים, על האסלם לא יצא כלל, מחמת פחד השלטונות או מחמת אי הצורך שבדבר, חוץ מספר הכוזרי. בצלאל נאור משיב על טענה זו שהרשב"ץ מדבר על ספר פולמוסי (פולמיקה) המתקיף ונושא ונותן בנושא, ולא על ספר אפולוגי, שמשיב לטענות, כמאמר על ישמעאל.

בקטלוג, שטיינשניידר בעצמו מעלה אפשרות כי בעל המאמר הוא הרשב"ץ בעצמו.

בשנת ה'תרצ"ז החוקר משה צוקר ערער על ייחוס ספר זה לרשב"א, והוא משום שבתוך הספר מובא קטע שבו המחבר כותב כי הסכימו כל בעלי הדתות ובכללם הנצרות והאסלאם כי התורה מן השמים. קשה יהיה לומר אם כן שהרשב"א בן המאה ה-13 יאמר דבר כזה, אחר שרב סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי בעל הכוזרי והרמב"ם המוקדמים לו יצאו להגן על אמינות התורה אחר שיצאו מערערים מוסלמים על אמינותה. צוקר תמה גם שלא מצאנו כלל את הרשב"א מתפלמס על האסלאם, זאת בשונה מהנצרות איתה מתפלמס בתשובותיו רבות. לדעת צוקר, המאמר נכתב במאה ה-11, כמאתיים שנה לפני הרשב"א בן המאה ה-13, אז הפולמוס עם האסלאם כנגד היהודים הפך לבוטה וחריף יותר.

מרדכי (מרטין) שריינר משוכנע כי המחבר הוא הרשב"א. ואף אם לא הבין כלל ערבית, כנראה הכיר את טענותיו של חאזם על ידי ליקוט של תרגום עברי.

בצלאל נאור בספרו מסתפק האם המחבר למעשה הוא הרשב"א. זאת משום, שבספר בעל המאמר כותב כי לא שייך גירושין לבני נח, זאת בשונה מפסיקת הרמב"ם כי דווקא גירושי שטר אין להם. נאור לא הסכים לקבל כי הרשב"א חולק על הרמב"ם.

נאור הציע שמא המחבר הוא רבי דוד בונפיד, בן דורו של הרשב"א, וזאת משום כי בחידושי הר"ן לסנהדרין מביא בשם רבינו דוד את דעה זו החולקת על הרמב"ם, כי לבני נח אין גירושין. נאור גם הציע כי מחמת כן כתוב בספר כי גוי שהכה גוי אחר חייב מיתה, דין המחודש להלכה, ודעה זו מובאת גם כן בר"ן בסנהדרין, ומסתמא שדעה זו גם כן היא בשם רבינו דוד.

אך למעשה נאור אינו מכריע מיהו בעל המאמר, וכותב כי מבחינה לשונית טהורה, ביטויים כגון "בעלי הדתות" ו"כת הנמנע" מזכירים את ביטוייו של הרשב"א בתשובותיו. נאור ציין לקטע שצוטט לעיל, וציין גם לדעת בעל המאמר כי בשעת מעמד הר סיני עם ישראל כולו קיבל את כל התורה בנבואה, דעה מחודשת הדומה להפליא למכתב ששלח הרשב"א לרבי שמואל הסולמי.

לדעת נאור, הסיבה שהרשב"א או רבינו דוד התייחסו לטענות אבן חאזם, על אף שעבר זמן רב מעת חיבורו את הספר (ראו להלן), הוא משום שבשנת 1163, כשבעם שנה קודם לידת הרשב"א, וכמאה שנה קודם כתיבת חיבורו של רבינו דוד, תורגמו הרבה מטענות אבן חאזם על ידי יהודי מומר שהתאסלם בשם אלסמואל אלמעריבי, לספר שכינה "אפחאם אליהוד".

אך נאור התקשה מדוע יכתוב הרשב"א הגר בספרד הנוצרית כנגד המוסלמים. הוא הוסיף וכתב, כי אם מחברו היה דר בדרום ספרד המוסלמית, אשר באזור זה גם התנגח אבן חאזם בשמואל הנגיד בשעתו באזור הרי גירונה - היה הדבר מובן יותר, ומתאים יהיה שמחבר הספר יפרוך את טענת קודמו בעירו. הרשב"א לא היה גר בדרום ספרד, אך לגבי רבינו דוד אכן שיער יעקב ליפשיץ כי היה גר בגירונה כרבו הרמב"ן, בהתבססו על דבריו של הר"ן בסנהדרין "וכן מנהגנו בגירנה ובגלילותיה". נאור מסיים בכך שאין מוכרח שאלו מילות רבינו דוד, ואפשר כי הר"ן עצמו כתבם.

לבסוף מציין נאור כי למעשה הרשב"א פוסק בחידושיו ובתורת הבית כי בהמה שנשחטה על ידי יהודי מותרת אף אם היא גוססת אף לגוי, זאת אף על פי שבשחיטת גוי הבהמה אסורה לו גוססת, וזאת בשונה לפסיקתו במאמר, משם משמע כי גוססת אסורה אף על ידי שחיטת יהודי. ומסיים כי עדיין אין בכח סתירה זו לערער את חזקת הרשב"א מהספר.

זהות המתקיף

מרטין שריינר הוכיח בספרו מעבר לכל ספק כי המתקיף אשר יצא המחבר להגן מפני המותקף הוא אבו מוחמד עלי אבן אחמד אבן סעוד אבן חזם, יריבו של רבי שמואל הנגיד, אתו התפלמס רבות. שריינר העמיד בטור אחד התקפות מספרו של אבן חאזם "כַּתַּאבּ אַלפַצל פִי אַלְמִלַל ואַלאַהְוַאא ואַלְנִחַל" ובטור מקביל את הטענות שמצטט הרשב"א. אחרי שראה כי הטענות דומות ממש, הסיק שריינר כי המתקיף הוא אבן חאזם. משה צוקר נוקט אף הוא כי המתקיף הוא אן חאזם.

תוכן הספר

עיקר הספר נכתב כתגובה לשש טענות מרכזיות שתקף אבן חזאם את היהדות.

יחוס מעשים מגונים לראשי האומה

טענתו של אבן חזאם היא שבתורה יוחסו כמה פעמים מעשים מגונים לראשי ואבות האומה, כדוגמת מעשה לוט ובנותיו, מעשה ראובן ובלהה, ומעשה יהודה ותמר. על טענה זו משיב המחבר שדווקא טענה זו מוכיחה את אמיתותה של התורה, כי אדם שהיה רוצה לסלף תורה היה אומר דברי שבח על ראשי האומה ולא להיפך. ועל מעשה ראובן כותב שכלל לא בא על בלהה אם אחיו אלא החליף את מיטתה במיטת אמו. הסיבה שהתורה כתבה מעשים אלה, היא בגלל המסר שטמון בהם: במעשה יהודה, לגלות את "סוד היבום"; במעשה לוט ובנותיו, לגלות את רעת השכרות, שכל הסיפור נסוב על שהיה לוט שיכור; ומעשה ראובן נצרך כדי לבאר מדוע לא נתן יעקב לראובן פי שניים כבכור.

היחס המספרי של עם ישראל

אבן חזם טען כי קיים פער מספרי בלתי סביר בכתבי הקודש: מספר בני ישראל שירדו למצרים (70 נפש) לעומת מספרם בעת יציאת מצרים (כ-600,000 גברים מעל גיל עשרים, בנוסף לנשים, ילדים וזקנים). לטענתו, קצב גידול כה דרמטי במשך כארבעה דורות או ארבע מאות שנה אינו אפשרי מבחינה דמוגרפית, ומשמש כראיה לכאורה לחוסר אמינותם של הנתונים המופיעים בתורה.

המחבר טען כי דווקא הנתון המציג ריבוי כה גדול מוכיח את אמיתות הכתוב, שכן לו התורה הייתה טקסט בדיוני או כוזב היא הייתה מציינת מספר קטן במיוחד של יוצאים ממצרים, במטרה להאדיר את גודל הנס ואת שבח ניצחונם של המעטים על המצרים. העובדה שהתורה מציינת מספר רב של יוצאים מעידה על כך שהיא נאמנה לתיאור המציאות, גם כשהוא אינו משרת בהכרח את הפן המיתולוגי של הנס.

המחבר סיפק הסברים שונים המצדיקים את קצב הגידול הגבוה:

• מניין שבעים הנפש שנכנסו למצרים כלל רק את ראשי הזכרים והחשובים שבהם, ולא את כלל הבנים והצאצאים שטרם נולדו או שלא נמנו.
• בני ישראל הולידו בנים רבים במשך שהותם במצרים, יותר מהגידול הממוצע (כפי שמעיד הכתוב: ” וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם”).
• ייתכן כי ריבוי נשים במשפחות רבות תרם להכפלת קצב הריבוי הטבעי.

שינוי בנוסח התורה

אבן חזאם טוען, שהתורה הייתה רק בידו של הכהן גדול, מה שגרם למונופול של הכהן על נוסחת ספר התורה. השיבוש נגרם מחמת הכתוב בחומש דברים ”וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד” (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ד), שיש מקום לטעות כאילו ספר התורה היחיד קיים ליד הארון.

על זה כתב המחבר שהטעות נובעת מחוסר בקיאות בסיסית בפסוקי המקרא, שם כתוב מפורש שמשה רבינו מסר את התורה לעם ישראל ללמוד בו.

גילוי התורה על ידי עד אחד

אחד מטענות אבן חאזם הוא שהתורה התגלתה רק על ידי משה רבינו, והוא עד אחד שאינו נאמן. על טעותו עומד המחבר, כשמרחיב לבאר שהתורה ניתנה בגלוי לכלל ישראל במעמד הר סיני, כשכל ישראל התנבאו יחד עם משה. זאת בשביל שלא יערערו על אמינות מוסר התורה, וגם בשביל שלא יקום אדם ויאמר שגם לו ניתנה תורה, שלאחר מעמד הר סיני יש עליו טענה מדוע אין לו גם כן מעמד הר סיני.

שינוי והחלפת דברים מהתורה

טענתו של אבן חאזם היא שגם חכמי היהדות החליפו מושגים מהתורה לדברים אחרים, כגון שביטלו את עבודת הקרבנות, וחידשו את התפילה, וכן שלא מלו בני ישראל את עצמם במדבר. מפני טענות אלו רצה להוכיח שהיהודים עצמם אינם נוהגים כתורתו של משה.

על טענה זו השיב המחבר כי אין זה מורה על שינוי מתורת משה. כי סיבת חידוש התפילה היא מסיבה פשוטה, כי כאשר גלו בני ישראל הוצרכו להתפלל שישיב הקל את שופטינו, ושיצמיח לנו ישועה, ולהשיב את בית המקדש ואת עבודת הקרבנות.

פקפוק בתורה שבעל פה

אבן חזאם טען שהיהודים מודים שרוב תורתנו הוא המצאת החכמים, כי כל תורת משה מבוססת על התורה שבעל פה, והיא לא התקבלה מפי משה. המחבר מבאר כאן את כל יסודות התורה שבעל פה, שכל ספר, ככל שהוא עמוק יותר אפשר לבארו על יותר אופנים, וטמון ורמוז בו עוד הרבה דברים, ולכן נתנה התורה כללים מסודרים על ידי הנביאים איך לדרוש את התורה, והם י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, ללכת אחר פירוש הרוב, ולהתייעץ עם רב.

אי אפשרות לשינוי דעת הקל

אבן חזאם טען שכל תורת היהודים בנויה על יסוד שהקל אינו חוזר בו ולא שייך בו מציאות זו, ומאחר שאינו חוזר בו אינו מחליף את דתו. וטען על זה, שהרי מי שהחליט מה הם המעשים הראויים והנכונים הוא גם יכול להחליט לבטל את כוחם ולשנותם. כי השם הוא ממית, ואחר כך מחיה, וממית בחזרה, ומחליט לשחרר עם ממלכות זרה, והשפילם בחזרה למלכות שפלה וכדומה.

המחבר השיב על טענה זו כי אין שאלה זו אלא הדמגוגיה בהתגלמותה, כי היהודים מעולם לא טענו שאם הקל עושה מעשה מסויים אינו יכול לעשות מעשה הפוך, כי אין ספק שה' יחליף מה שהחליט שמתאים לזמן מסויים, כי הבין בחכמתו שבזמן האחר המציאות השונה היא המושלמת, וכן לעיתים מקצר דברים שאמר שיהיו לזמן ארוך, כיון שאמרם על תנאי שאם יקרה דבר מסויים ישנה את הזמן, ולדוגמא שבע מצוות בני נח, שבני נח יתחייבו מיתה אם יעברו על איסור גזל, וכן אם הכו איש, ואשת איש אינה יכולה להתגרש, ובעל חי אסור באכילה עד שימות מאליו, וכשניתנה תורה התחדש חיוב השבה על הגזל, מלקות על ההכאה, גט לאשת איש ושחיטה לבעל חי כשר.

אבל בדבר בו אמר אלוקים דבר שיתמשך לעולם - אינו חוזר בו, וכיון שציוה שתורת משה לא תתחלף - אין מציאות שתתחלף, ולכן כשיבוא נביא או חולם חלום ויאמר שהתורה השתנתה - ציוותה עלינו התורה להורגו ולא לחוס עליו.

ביטויי המחבר על אבן חזאם

המחבר לא בוחל בביטויים חריפים על כופרים ומינים. על אבן חאזם זה המחבר נוקט לשונות חריפים ממש. ולהלן כמה דוגמאות: ”ראיתי אויל חכם בעיניו כסיל אחד ישמעאל התעהו עינו ושבשהו עורונו לדבר אף על ספרינו המקודש ספר תורת משה רבינו עליו השלום. והעצב הנבזה הזה יגבב גבבין להשיב דבריו אשר לא הבין ותחילת סכלותו אמר כי מצא מן הפחיתות וכו'.”

”והמשוגע הזה תאלמנה שפתיו ושפתי כל הזונים אחריו ושגעונותיו שדיבר שלא בהשגחה כלל בשאט הנפש על תורת ה' יתברך נתנה על ידי נביאו מפורסם נאמן מוסכם בהסכמת הכל כדיבר על תורת תעתועים כתבם להם נביאם המתעתע והמשוגע הלזה, אם ראה רמיזה אחת בתורתינו השלמה בהבטה ראשונה חייבו מיעוט הבנתו שירד לעמקה ועמד על תכליתה. ואילו ראה זה המשוגע מאורות מימיו היה רואה שתשובותיו אלו כסלות מורות על חולי המוח בלי ספק.”

”ואני אומר, כי בזה ששבח עצמו שלא קדמו אדם שהגיע לאותם הדברים שמצא, אמר אמת, שלא קדמו אדם להגיע אל תכלית חולי המוח כמותו. ואשר אמר כי נתבלבלו רבים מחכמינו בתשובת שגעונותיו, שקר דבר וענה בחכמים, או כזב, שלא דבר עם חכם מחכמינו מעולם.”

”אף על פי שאין מן הראוי לענות לכסיל כאולתו.”

”לא יתכן שיסבול זה דעת מי שקרוי אדם, שיתכן זה במי שיש לו שום שכל אנושי.”

”אין זה אלא מטענות משוגע מבולבל המוח סכל שאין קץ לסכלותו.”

”אין זה כי אם עורון ותמהון לבב וחולי המוח ששלט בו.”

חידושים הלכתיים

המחבר הכניס בספר כבדרך אגב, חידושים שונים שלא נאמרו במהלך הדורות, או שנאמרו אך אינם מוסכמים על רוב הראשונים.

• גוי אין לו גירושין, כלומר שאינו יכול להתגרש. זאת, כשיטת רבינו דוד בחידושי הר"ן בסנהדרין, בשונה מדעת הרמב"ם שסובר שמגרשים זה את זה על ידי רצון הדדי.
• קודם מתן תורה גוי שהכה לחבירו מחוייבים בית הדין של אותה שעה להמיתו. דעה זו כבר מובאת בחידושי הר"ן במסכת סנהדרין.
• במעמד הר סיני התורה ניתנה לכלל עם ישראל בנבואה, מלבד מסירתה למשה.

מהדורות הספר

הספר נדפס לראשונה בשנת ה'תרכ"ג מכתב יד יחיד בעולם על ידי החוקר יוסף פרלס מברסלאו. כתב היד הושמד עם השמדת ספריית ורוצלב על ידי הנאצים.

בשנת ה'תש"ן הוצא לאור ספר זה במסגרת הוצאת "תשובות הרשב"א בענייני אגדה" על ידי הפרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי.

בשנת ה'תשס"ח הדפיס החוקר בצלאל נאור על ידי הוצאת "אורות" ובו מבוא לאמיתות ייחוס הספר לרשב"א, ומספר נספחים בהם מביא את דעות הראשונים ביחס לראב"ע. נאור ציין שאילו ידע שהקדימו דימיטרובסקי לא היה טורח בהוצאת הספר.

בשנת ה'תש"ע יצא לאור על ידי הרב מרדכי ליב הלוי קצנלבוגן אם פירוש האדרת והאמונה בהוצאת פלדהיים.

לקריאה נוספת

• בצלאל נאור, מבוא לספר מאמר על ישמעאל לרשב"א, באתר אוצר החכמה
• הספר באתר הספרייה הלאומית
• מכון שלמה אומן, תיאור על הספר