מאכולת

מאכולת
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת נידה, דף י"ט עמוד ב' דף נ"ח עמוד ב' מסכת שבת, דף י"ב עמוד א'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן שט"ז, סעיף ט' יורה דעה, סימן ק"צ סעיפים לד-לה

מאכולת היא סוג של כינה שהייתה מצויה מאוד בזמן חז"ל, עד כדי כך שבגמרא נאמר ש”אין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת”.

המאכולת אינה פרה ורבה מזכר ונקבה כדרך מרבית בעלי החיים, אלא מתרבה מזיעת גוף האדם, ולכן לדעת בית הלל מותר להורגה לכתחילה בשבת, ואין בכך חיוב משום נטילת נשמה. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך.

תליה במאכולת בהלכות נדה

אישה המוצאת כתם דם על בשרה או על בגדיה, נטמאת על ידי כך בטומאת נדה בתנאים מסויימים. טומאה זו היא מדרבנן, ולכן אם יש אפשרות לתלות את הדם בגורם זר שאינו מרחמה של האשה, תולים בכך ומטהרים את האישה. בהקשר זה נאמר במשנה שיכולה לתלות גם בדם מאכולת.

לדעת רבן שמעון בן גמליאל התליה במאכולת היא רק במקרה שהאישה יודעת בודאות שאכן הרגה מאכולת. ולדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס אפילו אם אינה יודעת שהרגה מאכולת יכולה לתלות שמא הרגה מאכולת, ודי בכך כדי לטהרה. להלכה נפסק כרבי חנינא בן אנטיגנוס.

כמות הדם שאפשר להתיר על ידי תליה במאכולת היא עד שיעור כגריס של פול (שהוא כגודל 9 עדשים), שזוהי כמות הדם המרבית ששיערו חז"ל שיכול לצאת ממאכולת.

בגמרא מבואר עוד שיש שני מיני כינת מאכולת – מאכולת של גוף ומאכולת של ראש, שגוון הדם שלהן שונה, ורק הדם של מאכלת הראש זהה בגוון לדם נדה, ולכן התליה היא דוקא בסוג זה של מאכולת.

כיום לא מוכר שום סוג של כינים שיכול לצאת מהן דם בשיעור כגריס, ובודאי שכינים כאלה אינן מצויות כמו בזמן חז"ל. לפיכך יש מהפוסקים הסוברים שכיום ניתן להתיר על ידי תליה בהריגת כינה רק כתמים קטנים שבאמת יש סבירות שנגרמו בצורה כזאת. על אף זאת, הסכמת רוב הפוסקים היא שחז"ל לא גזרו טומאה על כתם שאינו גדול משיעור גריס, ולכן גם כיום ניתן לתלות את הדם במאכולת, למרות שאין זו תליה מציאותית.