לנצ'יה בפורמולה 1

לנצ'יה הייתה פעילה באליפות הפורמולה 1 למשך תקופה קצרה בתחילת שנות החמישים. הקבוצה לקחה חלק בשלושה מרוצים כקבוצה עצמאית. בהמשך מכרה את המכונית לקבוצת פרארי, שזכתה עם המכונית באליפות הנהגים בעונת 1957.

היסטוריה

ג'יאני למצ'יה, בנו של וינצ'נזו למצ'יה, מייסד החברה, לקח את האחריות על החברה לאחר מות אביו בשנת 1937. הבן התעניין והיה מעורב בספורט מוטורי והחליט לבנות מכונית שתתחרה במרוצי גרנד פרי. דגם לנצ'יה D50 ערך את הבכורה באליפות הפורמולה 1 בגרנד פרי ספרד, המרוץ הסוגר של של עונת 1954. אלברטו אסקרי זינק עם המכונית מעמדת הפול פוזישן, קבע את זמן ההקפה המהירה, אך לבסוף נאלץ לפרוש מהמרוץ אחרי 10 הקפות בשל בעיה ממצמד^[1].

קבוצת לנצ'יה הכניסה 4 נהגים לאליפות בעונת 1955. כל ארבעת הנהגים נאלצו לפרוש במהלך מרוץ הפתיחה בארגנטינה. במרוץ הבא, שהתקיים במונקו, זכתה הקבוצה להצלחה - אוג'ניו קסטלוטי עלה על הפודיום לאחר שסיים שני. לואיג'י וילורסי סיים חמישי וצבר גם הוא נקודות. אסקרי התרסק עם המכונית לתוך הנמל לאחר שהחליק באחת הפניות. שבוע לאחר מכן אסקרי נהרג כשנהג במכונית של פרארי במונזה. מותו של אסקרי יחד עם הבעיות הכלכליות של נ'ציה הובילו את הקבוצה לפרישה מהאליפות.

לאחר הפרישה העבירה לנ'ציה את ה-D50 לקבוצת פרארי, שעשתה שימוש במכונית בשתי העונות הבאות. חואן מנואל פנג'יו ניצח שלושה מרוצים בעונת 1956 וזכה באליפות. שנה לאחר מכן פרארי הצליחה להגיע לפודיום שבע פעמים, אך לא זכתה באליפות. לקראת עונת 1958 הציגה פרארי דגם חדש לחלוטין, מתוצרת עצמית, דבר שסיים למעשה את חלקה של לנצ'יה באליפות.