ליפובץ

ליפובץ
Липовець
	מרכז העיר ליפובץ
	מרכז העיר ליפובץ
מדינה	אוקראינה
מחוז	ויניצה
שטח	10.33 קמ"ר
גובה	242 מטרים
קואורדינטות	49°13′N 29°03′E / 49.217°N 29.050°E
	https://lyp.gov.ua
	(למפת אוקראינה רגילה) קייב דניפרו אודסה לבוב דונצק חרקוב רוסיה בלארוס פולין ס. הו. רומניה מול. סר. הים; השחור; ים; אזוב; קרים ליפובץ

ליפובץ (באוקראינית : Липовець ; ביידיש: ליפובעץ) היא עיר קטנה במחוז ויניצה שבאוקראינה, ששוכנת על שתי גדותי של נהר סוב, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

תולדות היישוב

יישוב במקום מושבה של העיר נזכר לראשונה בשנת 1545, ובתחילת המאה ה-17 נקרא היישוב בשמו הנוכחי. בשנת 1606 הוענקו ליישוב זכויות עיר על יידי זיגמונט השלישי, מלך פולין. במהלך מרד חמלניצקי הפכה העיר וסביבותיה לזירת קרבות בין קוזאקים לפולנים, במהלכן נרצחו יהודים רבים. בשנת 1793, בהחלוקה השנייה של פולין עברה העיר לשליטת האימפריה הרוסית. היא השתייכה לפלך קייב של האימפריה. לאחר התפרקות האימפריה הרוסית ועם כינון ברית המועצות הפכה העיר לחלק ממחוז ויניצה. במהלך מלחמת העולם השנייה ב־21 - 23 ביולי 1941 נערכו באזור ליפובץ קרבות בין כוחות הצבא האדום לבין כוחות ורמאכט. ב־23 ביולי נסוג הצבא הדום והעיר נכבשה על ידי הנאצים. העיר הייתה תחת כיבוש גרמני עד ל־12 במרץ 1944. במהלך שנות הכיבוש נרצחו כל יהודי ליפובץ על ידי גרמנים ומשתפי פעולה האוקראינים.

יהודי ליפובץ

התיישבות היהודים בעיר מוזכרת בראשונה בשנת 1637. במהלך מרד חלניצקי נרצחו רבים מיהודי העיר על ידי הקוזאקים של מקסים קריבונוס, אלה שנותרו בחיים - נמלטו מהעיר. בתחילת מאה ה-18 שבו יהודים אל העיר. בשנת 1765 התגוררו בעיר 265 יהודים. בשנת 1768 נפגעו יהודי העיר מפרעות של היידמקים. בשנת 1773 התגוררו בעיר 165 יהודים (ירידה של כ-40% לעומת שנת 1765 - תוצאה של פרעות 1768). אם חלוקת פולין ומעבר ליפובץ לשליטת האימפריה הרוסית, נכללה העיר בתחום המושב. בשנת 1847 התגוררו בעיר 1802 יהודים. ב־50 השנים הבאות הגיעו אל ליפובץ יהודים רבים מעיירות הסביבה, זאת בשל הפיכתו למרכז הנפה ולמרכז המסחרי של האזור. לפי מרשם האוכלוסין שנערך באימפריה הרוסית בשנת 1897, התגוררו בליפובץ 4135 יהודים (48% מכלל האוכלוסייה). בעיר פעלו שני בתי ספר מקצועיים, בהם שפת הלימוד הייתה יידיש ו־25 חיידרים, 6 בתי כנסת. יהודי העיר עסקו במסחר, מלאכה זעירה. המרפאה של העיר הופעלה על ידי צוות שהורכב רק מיהודים (המרפאה נתנה שירותים לכלל האוכלוסייה).

במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה סבלו יהודי העיר מפרעות והתנכלויות מצד כל הצדדים הלוחמים. במהלך פרעות פטליורה נרצחו כמה עשרות מיהודי העיר. חלק מיהודי העיר עזבו אותה למקומות אחרים בתוך המדינה. לאחר תום מלחמת האזרחים והתבססות השלטון הקומוניסטי, נסגרו כל מוסדות הדת היהודים בעיר. עם זאת נפתחו בעיר בתי ספר, בהם שפת הלימוד הייתה יידיש. בשנת 1926 התגוררו בליפובץ 3605 יהודים (42% מכלל האוכלוסייה). בשנים הבאות הידלדלה אוכלוסיית העיר. תושבים רבים עזבו אותה (במיוחד היהודים, שהתפרקות האימפריה הרוסית הסירה מהם את מגבלות תחום המושב). הרעב הגדול שלת תחילת שנות ה-30 (הולודומור) הביא לגל עזיבה נוסף. בינואר 1939 התגוררו בעיר 2573 תושבים (לעומת 8638 בשנת 1926). 1353 מהם (כ-53%) היו יהודים. בשנת 1936 נסגרו כל בתי ספר יהודים בעיר, בהתאם למדיניות של שלטונות אוקראינה הסובייטית, בהם שפת הלימוד לא הייתה אוקראינית או רוסית.

ליפובץ נכבשה על ידי הגרמנים כעבור חודש מתחילת מבצע ברברוסה. מעטים מיהודי העיר הצליחו להימלט מזרחה. לפי הערכה בעת הכיבוש היו בה כ־1200 יהודים. לאחר הכיבוש הצתוו כל היהודים ללבוש סרט לבן על היד. המושל הצבאי הקים יחידת משטרה ממשתפי פעולה אוקראינים, אשר אנשי הופקדו על שמירת שמירת הסדר ועל אכיפת ההוראות על היהודים. היהודים הועסקו בעבודות שונות בעיר ובסביבותיה (איסוף וקבורה של חללים (חיילי הצבא האדום שנהרגו בקרבות בסביבה), פינוי אשפה, חפירת תעלות וכדומה). ב־11 בספטמבר 1941 הגיע אל העיר שוטרים גרמנים (ככל הנראה מאיינזצגרופה C) והורו לשוטרים האוקראינים ולחיילים גרמנים במקום ללאסוף 200 צעירים (גברים ונשים). הצעירים הובאו במשאיות אל מחוץ העיר והוצאו להורג ביריות. כמה ימים אחרי הוקם גטו, בו רוכזו כל יהודי העיר. יהודים הצטוו לענוד טלאי צהוב, נאסר עליהם לצאת מהגטו ללא אישור של משטרת העיר. על היהודים הוטל מס מיוחד. האסירים בגטו הועסקו בעבודות כפיה בסביבת העיר. בחורף 1941/1942 נפטרו כמה עשרות מאסירי הגטו מרעב ומחלות. באפריל 1942 אספו השוטרים האוקראינים והשוטרים הגרמנים את יהודי הגטו והובילו אותם אל שדה מחוץ לעיר, שם בעוד מועד נחפרו שני בורות גדולים. שם הם נרצחו בירי ממקלעים. לפי עדויות אחד הניצולים, לאוניד אושרנקו, את הירי ביצעו הגרמנים והאוקראינים אבטחו את המקום, כדי למנוע מהיהודים לברוח. בגטו הושארו כ-50 בעלי מלאכה יהודים. הם הוצאו להורג בתחילת 1943. לפי הערכה רק 7 יהודים מכלל אסירי הגטו הצליחו לשרוד את שנות הכיבוש הנאצי.

לאחר המלחמה שבו אל העיר יהודים בודדים. בשנת 1955, ביוזמתו של לאוניד אושרנקו (אחד הניצולים) הוקם גלעד לזכר הנרצחים. השלטון הסובייטי מנע ממנו לרשום כי על הגלעד, שהקורבנות היו יהודים - נרשם עליו נוסח עמום בו צוין, כי במקום קבורים "אזרחים סובייטים, שנרצחו על ידי הנאצים". בשנת 2019, ביוזמת של ארגון גרמני-אוקראיני לזכר נרצחי הנאצים באוקראינה, הוקמה אנדרטה במקום, בו נרצחו רוב יהודי ליפובץ.