לואיס וירת

לואיס וירת (באנגלית: Louis Wirth; נולד ב-28 באוגוסט 1897, גרמניה ונפטר ב־3 במאי 1952, שיקגו) היה סוציולוג אמריקאי, מהדמויות המרכזיות באסכולת שיקגו לצד רוברט פארק וארנסט בורג'ס . הוא התמחה בסוציולוגיה עירונית (אורבניות), קבוצות מיעוט, תקשורת המונים ועוד. וירת נחשב מהסוציולוגים העירוניים המובילים ופיתח מגוון תפיסות חדשניות בנוגע לעירוניות, כדוגמת העיר כפסיפס ומעמדן של קבוצות מיעוט בחברה. בין כתביו: "הגטו" (1928) העוסק בקבוצות מיעוט חברתיות ואתניות ו"אורבניות כאורח חיים" (1938) המנתח את החברה העירונית. וירת היה ממייסדי איגוד הסוציולוגים הבינלאומי וכיהן כנשיא האיגוד בשנים 1949–1952.

קורות חיים

וירת נולד למשפחה יהודית בכפר קטן בשם גמונדן במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה ב-28 באוגוסט 1897. בגיל 14 היגר לארצות הברית לגור עם דודו, שם סיים תיכון באומהה, נברסקה. הוא הגיע לאוניברסיטת שיקגו במטרה ללמוד רפואה, אבל בעקבות חשיפתו לסוציולוגים המובילים שם, רוברט פארק, ארנסט בורג'ס, אלביון סמול וויליאם תומאס , החליט לעבור למסלול הסוציולוגיה.

לאחר סיום לימודי התואר עבד מספר שנים כעובד סוציאלי בארגון "Burough of Personal Service" הנותן תמיכה סוציאלית למהגרים יהודים. לאחר מכן, חזר לאוניברסיטת שיקגו ללימודי סוציולוגיה והשלים תואר שני ודוקטורט (1926). נושא התזה שלו היה "הגטו: חקר על בידוד [חברתי]" בהנחיית רוברט פארק. באותה שנה גם החל את עבודתו כחבר סגל באוניברסיטה. בשנים 1928–1929 היה מרצה באוניברסיטת טוליין, לואיזיאנה, לאחר מכן שהה שנתיים באירופה כאסיסטנט מחקר. ב-1931 חזר לשיקגו, והתמנה לפרופסור חבר בגיל 34, שם נשאר ברציפות עד סוף ימיו.

וירת היה דמות מוכרת וידועה בעולם הסוציולוגיה העירונית והוא פעל בתפקידים מרובים, בהם: עורך משנה של כתב העת American Journal of Sociology, יועץ בוועדה ממשלתית לתכנון משאבים לאומיים (שפרסם דו"חות בנושא שימושי קרקע) וניהול תכנון בוועדות התכנון של מדינת אילינוי. בנוסף, השתתף בוועדה האמריקאית ליחסים בין גזעים ("Race Relations"), ובאוניברסיטת שיקגו היה יו"ר הוועד לחינוך ומחקר יחסים בין גזעים. בשנים 1947–1948 כיהן כנשיא ארגון הסוציולוגים האמריקאי (ASA). ב-1949 ייסד את ארגון הסוציולוגים הבינלאומי (ISA) וכיהן שם כנשיא.

ב־3 במאי 1952, לואיס וירת נפטר בגיל 55 מהתקף לב פתאומי, לאחר שנאם בכנס בבאפלו.

עבודה מחקרית

סוציולוגיה

וירת, היה תלמידם של רוברט פארק, אלביון סמול וארנסט בורגס, שהיוו את הקבוצה המרכזית של "אסכולת שיקגו". בכתביו, הדגיש את הצורך להפוך את הסוציולוגיה למדע מחקרי, המתבסס על מחקר כמותי ואיכותני. הוא סייג זאת בכך שטען שעל הדעות האישיות והנחות היסוד של החוקר להיות שקופים, מאחר שבכל מדע העוסק בחברה לא ניתן להגיע לאובייקטיביות מוחלטת. שיטת המחקר שלו כללה "טיפולוגיה", באמצעותה הוא ניסה לתאר טיפוסים של אנשים ושל חברות. בדרך זו הוא יצר הכללות שניתן באמצעותן להתחקות אחר תהליכים ותופעות של קבוצות שלמות. תרומה חשובה שלו לסוציולוגיה בארצות הברית הייתה חשיפתם של סוציולוגים גרמנים שטרם תורגמו לאנגלית (בזמנו) כמו מקס ובר ופרדיננד טניס.

עירוניות

וירת עסק רבות בחייו המקצועיים בנושא עירוניות ובשנת 1938 פרסם מאמר חדשני על תפיסות עירוניות בשם "אורבניות כאורח חיים". במאמר זה הוא מתאר את העיר כמרכז של היזמות והפיקוח של החברה, במובן כלכלי, פוליטי ותרבותי, כך שהשפעתה של העיר גדולה משמעותית מגודל האוכלוסייה שבה. הוא עסק בניסיון להגדיר את ה"עיר" באופן שיהיה מספיק כוללני כדי להכיל מגוון של ערים שונות, ועם זאת מספיק מצומצם על מנת להפריד אותה משאר סוגי ההתיישבות. הגדרתו לעיר היא: "יישוב קבע גדול וצפוף יחסית של פרטים הטרוגניים מבחינה חברתית".

כשוירת מסתכל על העיר בעיניים של סוציולוג, הוא מתייחס לעיר כאל מבנה של התאגדות חברתית ומתאר אותה ביחס לטיב הקשרים האנושיים שמתקיימים בה. לטענתו, עצם גודלן וצפיפותן של הערים המודרניות שינה את האנשים המודרניים ואת אופי הקשרים האנושיים שבניהם. על אף היותה של העיר הטרוגנית, וירת מציע כי הצפיפות וההטרוגניות של התושבים העירוניים מובילים אנשים לחיות בקבוצות הומוגניות. כתוצאה מהחלוקה של קבוצות הומוגניות, נבנה בעיר "פסיפס של עולמות חברתיים", העשוי מקבוצות הנבדלות זו מזו, אך מתאפיינות בהומוגניות פנימית. בנוסף, הוא מדגיש כי המעברים בין הקבוצות הם קשים, וסדרים חברתיים רבים מביאים לתוספת מבניות נוקשה בחיים העירוניים.

על פי תפיסתו של וירת את "העירוני", "העירוני" אינו מפתח קשרים אישיים עמוקים עם אנשים אחרים במרחב, אלא רק מתקשר איתם בהתאם לתפקידיהם, בשל גודלה וצפיפותה של העיר. לדוגמה, לאורך היום פוגש "העירוני" את המוכר במעדניה, את השומר בכניסה, את מנקה הרחובות וכו'. יחסיו עם "עירוניים" אחרים אשר חולקים איתו את המרחב מתאפיינים כשטחיים וחולפים. ליחסים אלה הוא קורא 'יחסים משניים' בהשוואה ל'יחסים ראשוניים' בעלי אופן ואינטימיות, המאפיינים את חיי הכפר.

על פי וירת, החיים העירוניים מתאפיינים בתועלתנות ויעילות, כך שכל מערכת היחסים משרתת קודם כל את מטרותינו האישיות. וירת מתייחס להתנהגות עירונית זו באופן ביקורתי מתוך דאגה להשפעתה השלילית, לתפיסתו, של העירוניות על מערכות יחסים בין אישיות: "הקשרים בעיר הם קשרי פנים אל פנים, ואף על פי כן הם בלתי אישיים, שטחיים, חולפים ומקוטעים"

עם זאת, הוא מתאר את יתרונות אופי יחסים אלו כך: "הפרט עשוי להרוויח מידה של שחרור או חירות מן הפיקוח האישי והרגשי של קבוצות אינטימיות". כלומר, "העירוני" עשוי להרגיש משוחרר יותר מפיקוח לעומת חברו "הכפרי".

קבוצות מיעוט

בספרו המונומנטלי "הגטו" (1928) וירת מתאר את היחסים החברתיים שיצרו את הגטאות של מהגרים יהודים באירופה ובארצות הברית. היהודים, בהיותם קבוצה אתנית נפרדת, חיו בשכונות נפרדות "גטאות" בכל מקום אליו הגיעו. כמהגרים הם חווים ניכור מפני המקומיים, ומוצאים נחמה ורווחה בתוך קבוצת השווים להם, וכך מתקבצים לאזור אחד ונשאבים למעין מעגל של התכנסות ושאיפה לאוטונומיה. קבוצת המיעוט למעשה בונה בעצמה את החומות מסביבה.

וירת משווה בין היהודים לקבוצות מיעוט נוספות ובייחוד לאפרו-אמריקנים וטוען כי ה"גטו" המודרני הוא שכונת עוני. הוא מתאר מצב בו ה"גטו" הולך ונהיה קשה יותר לחיות בו, נפשית ופיזית, לא רק בגלל הניכור שהוא מייצר, אלא גם בגלל הצפיפות וחוסר התמיכה מבחוץ. השוהים בגטו מנסים לפרוץ את חומותיו, אבל זה תמיד מאוחר מידי, וכשהם יוצאים הם מגלים עוד ניכור וחוזרים לתוך הגטו או מהגרים לעיר אחרת ומתחילים תהליך חדש של בניית חומות. 

וירת טוען שהרתיעה של קבוצת הרוב, גוברת ככל שהזרים נראים בולטים יותר. הוא מצטט את פארק באומרו שגזענות היא פונקציה של נראות, וגזעים בולטים יותר יסבלו יותר מגזענות. לכן, לטענתו, כל עוד היהודים סגורים מאחורי חומות - יש להם "שקט תעשייתי", אך ברגע שיצאו הם יסבלו מגזענות קשה יותר. הפתרון, לדידו, הוא יציאה הדרגתית.

וירת מתייחס ליהודים כטיפוס (משתמש בביטוי בגוף יחיד: "The Jew"), כמקרה מבחן. הוא טוען שהבידול האתני מכניס אותו לגטו, הסולידריות החברתית מוטמעת באישיותו ומשאירה אותו בגטו, ורק הטמעה הדרגתית עם ה"עולם הגדול" תשנה את אישיותו ותאפשר לו לצאת מהגטו. משום שהגטו אינו תופעה פיזית בלבד, אלא תופעה פסיכולוגית-סוציולוגית. וירת מדגיש שיש ללמוד מתהליך זה לגבי שאר קבוצות המיעוט.

יחסו ליהדות

וירת נולד למשפחת סוחרים יהודית בגרמניה בסוף המאה ה-19 וגדל בכפר אשר היה מכונה "ירושלים הקטנה" בשל אחוז היהודים הגבוה שהתגורר בכפר. אולם, הוא היגר לארצות הברית בגיל 14 ועבר לגור עם דודו באומהה, ארצות הברית. כמהגר יהודי הוא היה חלק מקבוצת מיעוט בארצות הברית ובתחילת דרכו המקצועית שימש עובד סוציאלי בקהילה היהודית בשיקגו. עיסוקו במיעוטים היה קשור להיותו משתתף ישיר בחוויה.

וירת השווה את החוויה כבן מיעוטים יהודי בארצות הברית לחוויה של קבוצות מיעוטים אחרות, כמו מיעוטים אתניים, נכים, נשים וקשישים, שכולם סובלים מדעות קדומות ואפליה בחברה בה הם נוטלים חלק. מהבחינה הזו עבודתו פורצת הדרך ומצוטטת רבות במחקר גם כיום, עשרות שנים לאחר פרסום מחקריו המקוריים.

כתביו

• כתבי לואיס וירת באתר אוניברסיטת שיקגו
• לואיס וירת באתר איגוד הסוציולוגים הבינלאומי
• לואיס וירת באתר איגוד הסוציולוגים האמריקאי

לקריאה נוספת

• וירת ל'. (2004). אורבניות כאורח חיים. בתוך אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית. מנדה-לוי, ע' (עורך), הוצאת רסלינג (עמ' 91–117).
• Odum, H. W. (1951) American Sociology: The Story of Sociology in the United States through 1950. New York: Longmans, Green & Co. pp 227-233.

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32934728לואיס וירת