לב רוחלין
 | |
| לב רוחלין | |
| לידה |
אראלסק, קזחסטן הסובייטית  |
|---|---|
| פטירה |
קלוקובו, מחוז מוסקבה, רוסיה  |
| השתייכות |
 הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית |
| דרגה |
 גנרל ארמייה |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
 עיטורי הדגל האדום | |
| תפקידים אזרחיים | |
| חבר הדומה השנייה, יו"ר ועדת ההגנה הפרלמנטרית | |
לוטננט גנרל לב רוֺחְלִין (ברוסית: Лев Я́ковлевич Ро́хлин; 6 ביוני 1947 – 3 ביולי 1998) היה מצביא רוסי במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, אחד המפקדים היהודים הבכירים בתולדות הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית. שימש כמפקד קבוצת "צפון-מזרח" במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, במהלכה יחידתו כבשה בהצלחה את העיר גרוזני מידי הבדלנים הצ'צ'נים. לאחר שירותו הצבאי היה חבר הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית ויושב ראש ועדת ההגנה של הדומה (1996—1998). מייסד התנועה לתמיכה בצבא הרוסי.
ביוגרפיה
רוחלין נולד כצעיר מבין שלושה ילדים במשפחתו של איש צבא, שלחם במלחמת העולם השנייה, יעקב לבוביץ' רוחלין. לב עצמו נקרא על שם סבו. ב-1948, 8 חודשים לאחר לידת בנו, נעצר יעקב לבוביץ' וככל הנראה מת בגולאג. האם, קסניה איוואנובנה גונצ'ארובה, גידלה את שלושת הילדים לבד.
לב סיים את לימודיו בבית ספר 14 על שם נאדז'דה קרופסקאיה בעיר ארלסק, שבקזחסטן. באותה שנה, נכנס לבית הספר הגבוה לפיקוד נשק משולב שבטשקנט, אוזבקיסטן הסובייטית. בשנת 1970 סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה לפיקוד נשק משולב בהצטיינות. אחר כך שירת בקבוצת הכוחות הסובייטיים בגרמניה. לאחר מכן למד באקדמיה הצבאית על שם פרונזה ולאחר סיום לימודיו שם, נשלח לשרת בחוג הארקטי (במחוז מורמנסק) וכן במחוזות הצבא הטרנסקווקזיים של לנינגרד ובטורקמניסטן.
שירותו הצבאי
בשנים 1982–1984 שירת באפגניסטן, תחילה כמפקד גדוד הרובאים הממונע ה-860 הנפרד שהוצב בפאיזאבאד, מחוז בדאקשאן. ביוני 1983 הודח רוקלין מתפקידו בשל מבצע צבאי לא מוצלח לדעת הפיקוד (במהלך קרב בחבל בחראק, כאשר גדוד 860 נסוג מבלי להשלים את המשימה והותיר כמה כלי רכב ללוחמי המוג'אהדין) ומונה לסגן מפקד גדוד הרובאים הממונע הנפרד ה-191 בעיר ע'זני. פחות משנה לאחר מכן הוחזר לתפקידו. הוא נפצע פעמיים, בפעם האחרונה באוקטובר 1984. בפעם השנייה הופל מסוק בו שהה רוחלין והוא ספג פציעות מרובות ושבר בעמוד השדרה ולאחר מכן הוא פונה לטשקנט.
לאחר מלחמת אפגניסטן, בפברואר 1985, מונה לסגן מפקד דיוויזיית הרובאים הממונעים ה-58 בקיזיל-ארוואט בטורקסטאן. ביולי 1986 הועלה בדרגה.
עקב מחלת בנו, עבר רוחלין לגאורגיה ובמרץ 1987 מונה למפקד דיוויזיית הרובאים הממונעים ה-152 בכותאיסי. בנוסף לשירות הצבאי, עסק רוחלין בארגון מחנה ספורט ונופש לנוער לפני גיוס.
מינואר עד אפריל 1990 פיקד על דיוויזיית הרובאים הממונעים ה-75, שב-4 בינואר 1990 הועברה מהמחוז הצבאי הטרנסקווקזי של משרד ההגנה של ברית המועצות למחוז הגבול הטרנסקווקזי תחת משמר הגבול הסובייטי.
הוא סיים בהצטיינות את האקדמיה הצבאית של המטה הכללי הרוסי ב-1993. מאז יוני 1993 היה למפקד חיל המשמר השמיני בוולגוגרד ושימש כמפקד חיל המצב של העיר וולגוגרד.
המלחמה בצ'צ'ניה
מ-1 בדצמבר 1994 עד פברואר 1995, עמד בראש חיל המשמר השמיני בצ'צ'ניה. החיל בפיקודו הגיע מוולגוגרד לאזור קיזליאר. לאחר שביצע תמרון מטעה, החיל נשלח דרך ערבות דאגסטן להגן על טור החיל מפני התקפת מחבלים צ'צ'נים, שפגעו קשות ביחידות אחרות של חיילים רוסים שהתקדמו לצ'צ'ניה.[1]
עם הגעתו לצ'צ'ניה ליד הכפר צ'רוליונאיה, יזם מהלומה ארטילרית להגן על חיילי הגדוד המבצעי ה-81 של כוחות הפנים של משרד הפנים, כאשר הותקפו על ידי לוחמיו של ג'וחר דודייב. חייליו של רוחלין כבשו קו לאורך רכס טרסקי לא הרחק מגרוזני. ב-15 בינואר 1995 חלקים מהחיל התרכזו 1.5 ק"מ מזרחית לעיירה טולסטוי-יורט, בפרברי גרוזני. בהמשך חייליו כבשו את ארמון הנשיאות ויחד עם איוואן באביצ'ב הגיעו להסכם הפסקת אש עם הצ'צ'נים ב-17 בינואר 1995.[2]
מאוחר יותר, רוחלין סירב לקבל את עיטור גיבור הפדרציה הרוסית (על כיבוש גרוזני) מידי נשיא רוסיה דאז, בוריס ילצין באומרו כי "במלחמת אזרחים, גנרלים לא יכולים לזכות בתהילה. המלחמה בצ'צ'ניה אינה התהילה של רוסיה, אלא ביש המזל שלה".
פעילות פוליטית
ב-3 בספטמבר 1995, בקונגרס השני של מפלגת רוסיה ביתנו, הוא דורג במקום השלישי ברשימת המפלגה לבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1995. בדצמבר 1995, נבחר לדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית והוא נבחר לשמש כיושב ראש ועדת ההגנה, המפקחת על הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית. ב-9 בספטמבר 1997 עזב את המפלגה בשל חילוקי דעות ולאחר מכן, בספטמבר 1997, יצר את "התנועה לתמיכה בצבא, בתעשייה הביטחונית ובמדע הצבאי". הוועדה המארגנת של התנועה כללה את שר ההגנה לשעבר איגור רודיונוב, מפקד חיל הצנחנים הרוסי לשעבר ולדיסלב אחאלוב, ראש הק.ג.ב. לשעבר ולדימיר קריוצ'קוב.
ב-20 במאי 1998 הודח מתפקיד יו"ר ועדת ההגנה.
בוא נחשב לאחד ממנהיגי האופוזיציה הפעילים ביותר בשנים 1997–1998 ובתקשורת האוהדת את ילצין נטען כי הוא זומם להפיל את נשיא הפדרציה הרוסית, בוריס ילצין ולהקים דיקטטורה צבאית. ב-2 באפריל 1997 מסר דו"ח בישיבת הדומה הממלכתית, בו פרסם נתונים על אספקת נשק בלתי חוקית לארמניה בסכום של יותר ממיליארד דולר, מה שגרם לשערורייה גדולה בחוגים הפוליטיים הרוסיים דא.
רציחתו
לפי הגרסה הרשמית, אשתו תמרה רוחלינה ירתה לעבר רוחלין הישן, הסיבה הייתה מריבה משפחתית. בנובמבר 2000, בית המשפט בעיר נארו-פומינסק מצא את תמרה רוחלינה אשמה ברצח בכוונה תחילה של בעלה. בשנת 2005, היא פנתה לבית הדין לזכויות האדם והתלוננה על המעצר הארוך לפני המשפט ועל המשפט הממושך. התלונה נענתה, כי יש לסתת פיצוי כספי בסך 8,000 אירו. לאחר עיון חדש בתיק, ב-29 בנובמבר 2005, מצא בית המשפט בעיר נארו-פומינסק בפעם השנייה את רוחלינה אשמה ברצח בעלה וגזר עליה ארבע שנות מאסר על תנאי עם תקופת תנאי של 2.5 שנים.
למחרת הרצח, 500 מטרים מבית הקיץ של רוחלין, נמצאו שלוש גופות במכונית שרופה. על פי הבדיקה, הם מתו מיריות בחזה ובראש. הם זוהו כאיש המאפיה הרוסית מאודינצובו ולדימיר פרונין וחבריו אלכסנדר שצ'רבין ואנטולי קרמרנקו מצ'רניגוב. לפי הגרסה הרשמית, הם מתו שלושה ימים לפני רצח רוחלין במהלך עימות פלילי על שליטה בחברות שמוכרות חומרי בניין. רבים ממקורביו של רוחלין האמינו כי במציאות מדובר ברוצחים האמיתיים, שחוסלו על ידי השירותים החשאיים של הקרמלין שהסתירו את עקבותיהם ומעורבותם ברצח רוחלין.
לאחר מותו
ב-6 ביוני 2001 הוקמה מצבה על קברו.
בכפר וילגה, שבמחוז המשנה פריונז'סקי ברפובליקת קרליה, נמצא רחוב לב רוחלין. על בית מס' 1, שהיה שייך ללב רוחלין, הותקן לוח זיכרון לזכרו.
לקריאה נוספת
- ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, 1994–1996, יגיל הנקין, מערכות, 2007.
קישורים חיצוניים
- הריאיון האחרון של רוחלין לרשת BBC (באנגלית)
הערות שוליים
34853405לב רוחלין