כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו

כל הראוי לבילה (לבלילה - ערבוב) אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בלילה מעכבת בו הוא כלל הלכתי הקובע עיקרון מהותי לחלק מהמצוות. לפי כלל זה, אותו טבע רבי זירא, לעיתים קיימים תנאים הלכתיים שאינם מעכבים, עם זאת הדרישה של ההלכה היא שתנאים אלה יוכלו להתקיים באופן עקרוני, אף על פי שאין חיוב שהם ייעשו בפועל.

חידושו של רבי זירא היא הפיסקה השניה בדבריו ש"כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו", לולא דבריו של רבי זירא גם דבר שאינו ראוי לבילה בילה לא הייתה מעכבת בו.

מקור הכלל

במשנה במסכת מנחות נפסק, כי על המביא קרבן מנחה להביא עד שישים עשרונות בכלי אחד, שכן יותר מכן לא ניתן לערבב ביעילות את הקמח עם השמן שבו. התלמוד מקשה על כך מברייתא, בה נכתב כי גם אם מביא המנחה לא ערבב את מנחתו - המנחה כשרה, ואם כן מדוע המנחה חייבת להיות בשיעור כזה המאפשר ערבוב יעיל? על כך משיב רבי זירא: ”כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.”

רש"י מסביר כי מצוות הבלילה אף על פי שאינה מעכבת בכשרותה של קרבן המנחה, הרי היא סימן משמעותי על סוג המנחה עליה מדובר בתורה, שכן בתורה כתוב ”ויצק עליה שמן”, וכתוב גם ”מנחה בלולה”, ומכאן שמדובר במנחה המובאת בצורה כזו הניתנת לבלילה; נמצא, שהמביא מנחה שאינה ראויה להיבלל, אין הוא מביא כלל את המנחה עליה מדובר בתורה אלא סוג אחר לגמרי; אבל כאשר המנחה בצורתה מתאימה לזו עליה מדובר בתורה, וחסר בה רק הבלילה בפועל, שם אין מצווה זו מעכבת את כשרותה של המנחה, שכן אין מפורש בתורה שמנחה שלא נעשתה בה בלילה אינה כשרה.

אמנם, התוספות מבארים שמקור הכלל הוא כי כתוב בתורה בלילה אך לא בלשון ציווי, כי בפסוק כתוב "ובללת", שלשון זה משמע ראוי לבלילה, אמנם כיון שלשון "ובללת" כתוב כמה פעמים בפרשה ואם כן "שנה עליו הכתוב לעכב", יש חובה שיהיה ראוי לבלילה.

שימושים בש"ס

הכלל מוזכר פעמים מספר בש"ס ובקרב הראשונים והפוסקים ככלל יסודי. אחת מהפעמים בו הוא מוזכר, הוא במסכת נדרים. הגמרא פוסקת, כי למרות שאין חובה על הבעל לשמוע את הנדר כדי להתירו, ולכן הוא יכול אף לבצע שליח כדי להפר את הנדר, וזאת למרות שכתוב בפסוק "ושמע אישה", אין לומר כי הכוונה היא שיש חובה דווקא לשמוע את הנדר, אלא הפסוק בא להוציא חרש מלהתיר את נדרי אשתו, שכן "כל שאין ראוי לבילה - בילה מעכבת בו".

כלל זה בטבילה

הגמרא מספרת על שפחתו של רבי שירדה לטבול ונמצא עצם בין שיניה, ואמר לה רבי לחזור ולטבול, שאפילו שלא צריך טבילה לתוך הפה בכל אופן צריך שיהיה ראוי לטבילה, והעצם חוצצת את המים שצריכים להיות ראויים להיכנס מלהיכנס בין השיניים. ולומדת הגמרא דין זה מר' זירא שאומר "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בלילה מעכבת בו". וביארו התוספות שהמקור לכלל זה בטבילה כי כתוב ”ורחץ” שמשמע אפילו בתוך הפה, אך מצד שני כתוב ”וידיו” שהטבילה צריכה להיות על איברים חיצוניים כידיים, אלא שהתורה לימדה אותנו שהטבילה צריכה להיות ראויה אפילו לתוך הפה אך למעשה הטבילה צריכה לגעת רק באיברים חיצוניים כידיים.

הערות שוליים

כל_הראוי_לבילה_אין_בילה_מעכבת_בו19120900Q12408492