כלי נשק נטענים אחורית
כלי נשק טעינה אחורית או נטען מכנס (באנגלית: Breechloader) הוא כלי נשק חם שבו תהליך הטעינה מתבצע דרך בית הבליעה שנמצא בחלק האחורי של הקנה, בניגוד לכלי נשק נטעני לוע (באנגלית: muzzleloaders), שבהם הטעינה מתבצעת דרך קצה הקנה הקדמי. המעבר לשימוש בטעינה אחורית מהווה פריצת דרך טכנולוגית משמעותית בתולדות כלי הנשק, שכן אפשרה קצב אש גבוה יותר, שיפור נוחות השימוש ובטיחות היורה, וכן שיפרה את יכולות התפעול בשדה קרב.[1] כלי נשק נטענים אחורית כוללים מגוון רחב של כלי ירייה החל מרובים, אקדחים, תותחים וכלי ירייה אחרים. בתחילת השימוש בכלי נשק חמים, טעינה אחורית לא הייתה אפשרית בשל קשיים טכניים בהבטחת אטימות טובה בין הבריח לקנה, וחוסר יכולת וידע טכנולוגי ליצור מערכת עמידה בלחצים גבוהים הנוצרים בעת הירי. רק במאה ה-19, עם התפתחות חומרים וטכנולוגיות מדויקות יותר, הצליחו לייצר מנגנוני טעינה אחורית אמינים ובטוחים, שהובילו להחלפת הנשק הנטען לוע במערכות טעינה אחורית.
מעבר לשיפור הטכני, נשק טעינה אחורית השפיע על הטקטיקות הצבאיות ודרכי הלחימה, כשהוא מאפשר ירי מהיר יותר, טעינה בתנאי מחסה, ויעילות גדולה יותר בשדה הקרב. בכלי נשק נטעני לוע, היה צורך לדחוף את הקליע ואת אבק השריפה במורד הקנה לאחר כל ירייה, תהליך איטי ומסורבל, במיוחד בעמידה או בתנועה. טעינת התחמושת מהחלק האחורי של הקנה, לעומת זאת, אפשרה לטעון את כלי הנשק במהירות ובנוחות רבה יותר, בשכיבה או מאחורי מחסה, מה שהעניק יתרון טקטי משמעותי בשדה הקרב. בנוסף, טעינת התחמושת מהחלק האחורי של. קנה אפשרה שימוש בתחמושת מאוחדת – תרמיל המכיל קליע ופיקה שייעלה עוד יותר את תהליך הטעינה.
המונח כלי נשק טעינה אחורית רווח במיוחד במאה ה-19, בתקופה שבה הומרו בהדרגה כלי נשק נטעני־לוע במנגנוני טעינה מהבריח. עם זאת, השימוש המפורש במונח זה מצומצם יותר, והוא מתייחס בעיקר לכלי נשק שבהם המפעיל טוען את התחמושת ידנית לתוך הבריח – כמו תותחים או כלי ירייה מסוג break-action כגון רובי ציד ואקדחים עם מנגנון פתיחה על ציר. לעומת זאת, ברוב כלי נשק המודרניים כגון רובים בריחיים, חצי-אוטומטיים ואוטומטיים העובדים המונח פחות מצוי, שכן הטעינה האחורית מובנית במנגנון ומהווה חלק ממנו אך כולל פעולות מיכאניות נוספות כמו איסוף הכדור מהמחסנית, נעילת הבריח ירי ומערכות נצירה.
השימוש בנשק זה הפך לנפוץ במיוחד במאה ה-19 וה-20, ומאז הוא מנגנון הטעינה הנפוץ ביותר בשימוש כלי הנשק הקלים והכבדים המודרניים.
היסטוריה
תותח סובב
הדוגמאות הראשונות הידועות לכלי ירייה נטענים מאחור היו תותחים מסוג תותח סובב אלו היו תותחי ברזל קטנים שהותקנו בדרך כלל על ספינות, אבל שימשו גם בביצורים. תותחים סובבים פותחו ונעשה בהם שימוש משנת 1364 ואילך. התותחים נטענו ב"פגזים" ארוזים מראש ונטענו במיכלים בצורת ספל, לאחר מכן המיכל הונח בתא פתוח שמקומו היה בחלק האחורי של הקנה ותנועתו ננעלה על ידי מחסום באמצעות טריז. מכיוון שהטעינה בוצעה מראש ובנפרד, תותחי סובב היה בעלי קצב ירי מהיר לתקופתם. תיאור מוקדם של תותח מסתובב מעריך את משקל התותח ב-118 קילוגרם, כהמיכל טעינה היה במשקל 18 קילוגרם וירה מטען במשקל 280 גרם החיסרון העיקרי של תותחים ההיה חוסר היכולת לאטום את התותח כתוצאה מכך חלק ניכר מהלחץ שנבנה בהתלקחות אבק השריפה דלף וכתוצאה מכך התותח היה יעיל לטווחים קצרים בלבד ונגד מטרות "רכות".[2] תחילת הייצור של תותח סובב והסיבה העיקרת לטעינת התותח מפתח בחלק האחורי נבע ממגבלות טכנולוגיות משמעותיות שעמדו בפני חרשי הנשק האירופאיים בימי הביניים המאוחרים התותחים נבנו מלוחות ברזל מאחר שברונזה הייתה קשה לייצור ויקרה מאד. מכיוון שיציקות ברזל מורכבות היו בלתי אפשריות לביצוע מבחינה טכנולוגית עבור האירופאים, האפשרות היחידה הייתה להשתמש במוטות ברזל יצוק המחוברים יחד ומוחזקים באמצעות חישוקים כמו קני תותח. בשיטה זו, עיצוב מקשה אחת היה קשה מאוד, ואז נבחר מבנה של "צינור" עם תא וקנה מופרדים. בסביבות שנת 1500, האירופאים למדו כיצד ליצוק ברזל, והעבירו את ייצור התותחים שלהם לתותחי ברזל מקשה אחת. סין החלה לאמץ שימוש בתותח סובב אירופאיים משנת 1500 ואילך. תותחים סובבים שימשו את הבורגונדים כבר בשנת 1364. ואת הפוטוגזים משנת 1410 בערך, צבא האימפריה העות'מאנית השתמשו בתותחים דומים לתותח סובב וידוע בשם "פרנגי" (Prangi) מאמצע המאה ה-15 ואילך בקרבות שדה, על סיפון ספינותיהם ובמבצרים שלהם, כלי נשק אלה נישאו בידי חיילים וסוחרים מזרחה לאוקיינוס ההודי, ובסופו של דבר הגיעו לדרום מזרח אסיה בסביבות שנת 1460.[3]
כלי נשק קלים
כלי נשק נטענים מאחור ידועים מהמאה ה-16. למלך האנגלי הנרי השמיני היה רובה שככל הנראה השתמש בו לירי בציפורים ומוצג במוזיאון מצודת לונדון. כמו כל כלי הנשק המוקדמים מסוג זה דליפת גז היוותה מגבלה וסכנה במנגנון הנשק. כלי נשק נוספים הנטענים אחורית יוצרו בתחילת המאה ה-18. רובה אחד כזה, הידוע כשייך לפיליפ החמישי מספרד, ויוצר בסביבות 1715, כנראה במדריד.
רובה פרגוסון
קפיצת דרך משמעותית היה רובה פרגוסון שפותח בשנת 1772 מדובר ברובה במנגנון ירי מסוג מצת חלמיש ומנגנון טעינה מהפכני של טעינה אחורית. המנגנון מבוסס על "פקק" שמשמש כבריח בקצה הקנה, פקק זה נסגר ונפתח באמצעות סיבוב של שמורת ההדק (trigger guard), בפעולה אחת בלבד. התא שמשמש כבית בליעה כולל חריצים לאיסוף פיח ולשיפור האטימה, וכן הברגה קונית שהופכת את האטימה ליעילה המערכת אפשרה טעינה מהירה – עד 6–7 כדורים בדקה – גם בשכיבה ובתנאי לחות. רובה פרגוסון נחשב לניסיון פורץ דרך של צבא בריטניה לאמץ רובה נטען מאחור, אך למרות יתרונותיו, ייצורו והפצתו נותרו מוגבלים. כמאתיים רובים יוצרו ונעשה בהם שימוש בקרב ברנדיוויין (Battle of Brandywine), במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, אך זמן קצר לאחר מכן הם הוצאו משימוש והוחלפו במוסקט בראון בס הסטנדרטי. למרות הפוטנציאל, הרובה סבל ממספר מגבלות שהגבילו את השימוש בו עלות גבוהה של ייצור מאחר שהמנגנון דרש עיבוד מדויק, במיוחד של חלקים נעים, בעיקר של בורג הבריח הקוני, מה שהפך את הרובה ליקר בהרבה מרובה מוסקט כמו הבראון בס, הרובה דרש תחזוקה דקדקנית מפני שלכלוך, פיח ושרידי אבק שריפה חדרו למנגנון, ותחזוקתו דרשה מיומנות גבוהה, מערכת הלוגיסטיקה והפיקוד הבריטית לא עודדה אימוץ של טכנולוגיה חדשה שיש לה יתרונות ברורים אך גם תביעות תחזוקה משמעותיות. אף על פי שהשימוש במנגנון הופסק לאחר זמן קצר, רובה פרגוסון נתפס בידי היסטוריונים צבאיים כשלב חשוב בנתיב המעבר מטעינה מלוע הקנה לטעינה אחורית.[4]
רובה הול
בשנת 1819 אימץ צבא ארצות הברית את רובה M1819 הוא רובה נטען מאחור מתוצרת אמריקאית, שנחשב לראשון מסוגו שמיוצר בכמויות משמעותיות לשימוש צבאי. מנגנון הירי היה בתחילה מסוג מצת חלמיש, ובהמשך הוסב למנגנון הצתה באמצעות כיפת הקשה. הרובה השתמש במנגנון טעינה אחורית מסוג "pivoting chamber" תא אחורי שהורם כלפי מעלה באמצעות ציר בקצה הקנה. ופתח את חלל הקנה לטעינה ישירה של אבק שריפה וכדור. התא היה חלק אינטגרלי מגוף הרובה, עשוי ממתכת עבה יותר, וננעל במקומו באמצעות מנוף פשוט. החידוש איפשר לטעון את הרובה בעמידה או בשכיבה, ללא צורך לדחוף מטען דרך הקנה כמו ברוב הרובים הנטענים מהלוע. הרובה עוצב על ידי ג'ון הנקוק הול (John Hancock Hall) ויוצר בין שנות ה־1820 ל־1840 בסה"כ יוצרו כ‑20,000 רובים במספר קליברים, כולל דגם משופר M1843. רובה M1819 Hall נחשב לאבן דרך בהתפתחות כלי הירייה המודרניים, לא רק בשל מנגנון הטעינה האחורית החדשני שלו, אלא גם בזכות תרומתו לפיתוח שיטות ייצור תעשייתיות מתקדמות. הרובה היה בין כלי הנשק הראשונים שיוצרו תוך הקפדה על חלקים ניתנים להחלפה ושימוש בשיטות של ייצור סדרתי שבהם מכונות ייצרו חלקים לפי תבניות מדויקות. עיקרון שהפך ליסוד בתעשייה הצבאית והאזרחית כאחת. תהליך ייצור זה איפשר לראשונה הרכבה, תיקון והחלפה של רכיבים בלא צורך בהתאמה ידנית פרטנית. העיקרון אומץ מאוחר יותר על ידי סמואל קולט. למרות החדשנות, הרובה סבל מחולשות מבניות – האטימה הלא מושלמת בין תא הירי לקנה גרמה לדליפת גזים ואובדן מהירות לוע.[5]
רובה דרייזה
השלב הבא בהתפתחות כלי הנשק הנטענים מאחור היה רובה "מחט" דרייזה רובה שנכנס לשימוש הצבא המלכותי הפרוסי בשנות ה-40 של המאה ה-19 ושימש כנשק העיקרי של חיל הרגלים הפרוסי בסדרת העימותים הצבאיים שהובילו לאיחוד גרמניה. הרובה הוא פרי פיתוח של חרש הנשק הגרמני יוהאן ניקולאוס פון דרייזה שפיתח את הנשק החל משנת 1824 ועד לשנת 1836, שמו של הרובה מורכב משמו של הממציא והשם שניתן למנגנון הירי שהיה מורכב מנוקר בצורת "מחט" שהכה דרך תרמיל נייר של כדור הרובה ופגע בפיקה שהוצמדה לבסיס המנעל. מדובר בדגם מהפכני של רובה הנטען דרך החלק האחורי של הקנה באמצעות בריח ששימש לפתיחה וסגירה של בית הבליעה בנגוד לרובי המוסקט שקדמו לו שנטענו דרך החלק הקדמי של הקנה והשתמשו במנגנון ירי שהתבסס על פתיל בוער או מצת חלמיש. רובה מהפכני נוסף היה רובה טרי וקלישר פרי פיתוחם של ויליאם טרי וברטרם קלישר, שקיבלו פטנט ב־1856 לרובה עם בריח קוני ונעילה כפולה. כ‑700–1,000 יחידות הוזמנו בצו ממשל בריטי ויוצרו בבירמינגהם.
כלי נשק מאוחרים
במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, לפחות תשעה עשר סוגים של רובים נטענים מאחור היו בשימוש, עדות להתמעה המהירה והפופולריות של כלי הנשק לטעינה אחורית.
רובה שארפס ההוא כלי נשק ליריה בודדת בעל מנגנון טעינה אחורית עם בריח הנועל בית בליעה שפותח בארצות הברית באמצע המאה ה-19. הרובה זכה לפרסום בזכות דיוקו, עמידותו, וקצב האש הגבוה שלו יחסית לרובים בני התקופה, והיה בשימוש נרחב הן בצבא והן בקרב אזרחים וציידים. הרובה פותח בידי כריסטיאן שארפס (Christian Sharps) והייצור המסחרי החל ב-1850 על ידי יצרנים שונים, בשנת 1851 הוקמה Sharps Rifle Manufacturing Company בהרטפורד, קונטיקט. רובה שארפס השתמש במנגנון טעינה אחורית שבו בלוק נע יורד אנכית לפתיחת בית הבליעה ומאפשר הכנסת תחמושת בקלות. הגוש הנע הופעל באמצעות ידית אחת, שנשלטה בקלות בידי היורה. מנגנון ההצתה היה בתחילה מסוג כיפת הקשה ובהמשך הוסב לשימוש בתחמושת מתכתית מלאה בדגמים המאוחרים. רובי שארפס שימשו במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, בעיקר בידי פרשי צבא האיחוד דיוקו הגבוה וקצב האש של 8–10 יריות לדקה העניקו לו יתרון משמעותי על פני רובים נטעני לוע. רובי שארפס היו בין כלי הנשק שהוכיחו את עליונות מנגנון הטעינה האחורית על פני שיטות מסורתיות. השיפורים בנעילת הכדור בבית הבליעה סימנו את סופם של רובים נטעני לוע כנשק בשימוש צבאי עם זאת מטעמי חיסכון וכדי לנצל את המספר הגדול של רובים משלל טכנולוגיות שאבד עליהן הקלח אומץ בשנת 1866 רובה ספרינגפילד מודל 1866 (Springfield Model 1866) שכלל ערכת הסבה מרובה נטען לוע לרובה נטען מאחור. הצבא הצרפתי הכניס לשירות את רובה שספו בשנת 1866, שהיה משופר בהרבה לעומת רובה המחט דרייזה, מכיוון שהיו לו פחות דליפות גז הודות למערכת האיטום.
ארטילריה
כלי ארטילריה של ימי הביניים וימי הביניים המאוחרים היו בנויים עם חקנה חלק וטעינה מלוע הקנה. לכלים אלו היו מספר רב של חסרונות החל מהפעל מגושמת מחזית הכלי שהאטה את קצב הירי וחשפה את המפעילים לפגיעה וכלה במגבלות משמעותיות על טווח ודיוק הירי כתוצאה משימוש בקנים חלקים ותחמושת פרימיטיבית. הבעיה העיקרית שהיה צריך לפתור עם ארטילריה בה התותח או כלי הארטילריה נטען מאחור הייתה אטימה בין הקליע לקנה לאחר הצתת התערובת ההודפת להבטיח שהגזים ידחפו את הקליע דרך הקנה והחוצה ולא יבקעו את החלק האחורי של הקנה הן על מנת להבטיח שהקליע יצא מהקנה במהירות מקסימלית ולהבטיח את בטיחות מפעילי התותח. לפתרון הבעיה פותחו 2 פתרונות הראשון היה נעילת בית הבליעה של התותח על ידי נעילה מוברגת והשני נעילת בית הבליעה על ידי סדן (Breechblock). בזמן פיתוחם של תותחי הטעינה המודרניים הראשונים באמצע המאה ה-19, מטעני אבק שריפה לארטילריה נטענו בדרך כלל בשקי בד, אשר נשרפו לחלוטין בעת הירי. לפיכך, בניגוד לתחמושת מתכת לרובה, מנגנון ה"סגירה" עצמו היה חייב להיות הפתרון לאטימה.
מנגנוני ה"בורג" המוקדמים לאיטום הסגירה כללו בלוקים שהוברגו היטב לתוך הקנה לאחר הטעינה, אך ההברגות עצמן לא הספיקו כדי לספק אטימה אטומה לגז. מצב זה הסתבך עוד יותר בשל הצורך להבריג ולפתוח את הסגירה במהירות האפשרית; לצורך זה פותח בלוק הסגירה "עם הברגה מקוטעת", (באנגלית: Interrupted screw) שבו היקף הבלוק היה מוכנס במלואו לקנה אבל הוברג חלקית כדי לנעול אותו. לפיכך, היה צורך לסובב את הבלוק רק רבע סיבוב כדי לנעול אותו במקום מספר סיבובים. הפשרה הייתה שרק חצי מהיקף הבלוק חסם את פתח הקנה, מה שהפחית את האבטחה בהתאם. האפשרות השנייה לאיטום הסגירה הייתה לכלול את מטען ההודף בתרמיל מתכת שהתרחב בעת הירי וכך אטם את הסגירה, ובלוק הסגירה שימש בעיקר לנעול את תרמיל המחסנית במקומו כך ניתן היה להשיג אטימה טובה ביתר קלות על ידי החלקת הבלוק מאחורי תרמיל המחסנית דרך חריץ אנכי או אופקי שנחתך בחלקו האחורי של הקנה: סגירת "טריז הזזה" או "בלוק הזזה".[6]
מנגנון נעילה ארמסטרונג
מנגנון הנעילה של תותח ארמסטרונג (Armstrong gun) היה אחת מן הטכנולוגיות הראשונות שנעשו בהן שימוש מבצעי בטעינה אחורית של תותחים. הוא פותח באמצע המאה ה-19 על ידי סר ויליאם ארמסטרונג (Sir William Armstrong), מהנדס בריטי שב־1859 פיתח את תותח ארמסטרונג הידוע, הראשון שהוזמן לשירות בצבא הבריטי עם טעינה אחורית מלאה. המנגנון התבסס על בריח בורגי חלול (vent-piece) עם הברגה חיצונית, שנכנס לתוך החלק האחורי של הקנה. מאחוריו הוברג מכסה נעילה (breech screw) שהצמיד את הבריח קדימה והבטיח אטימה בלחצים גבוהים. כדי לאפשר טעינה יעילה מבלי לסובב את כל הבריח הכבד, כלל המנגנון גם הברגה מקוטעת. המנגנון אומץ רשמית ב-1858 והופעל במלחמת האופיום השנייה, במהלך מלחמת בושין ביפן. מערכת זו ייצגה פריצת דרך טכנולוגית, אך סבלה ממורכבות מכנית, בלאי גבוה ואטימה לא מושלמת בלחצים גבוהים במיוחד, דבר שהוביל בהמשך לחזרה לתותחים בטעינה קדמית, עד שהשכלולים הטכנולוגיים אפשרו פתרונות טובים יותר לטעינה אחורית . עם זאת, מנגנון ארמסטרונג היה בעל השפעה היסטורית רבה: הוא היה בשימוש בצי הבריטי ובצבאות נוספים, וסימן את המעבר מתותחי ברזל חלקי־קדח לטעינה אחורית, חידוש דרמטי בתקופה שבה דיוק, קצב אש ובטיחות תפעולית החלו לתפוס מקום מרכזי.[7]
טבעת ברודוול
טבעת ברודוול (Broadwell ring) היא טבעת אטימה מתכתית קטנה, שנועדה למנוע פליטת גזים בדופן התותח בעת ירי, בעת השימוש וטעינת התותח ההתקן הושחל אל תוך הקנה בחלק האחורי של בית הבליעה של תותחים בחריץ מיוחד שנחרט במיוחד לצורך זה. בעת הירי, הלחץ הגבוה היה דוחף את הטבעת כנגד דפנות הקנה וכך מבטיח אטימה מושלמת וכל עוצמת הגזהייתה מנותבת דרך הקנה בלבד. לטבעת ניתן גישה נוחה להחלפה ותחזוקה מהירה, מה שהפך אותה לשימושית במיוחד. הטבעת נכנסה לשימוש בשנות ה-60 של המאה ה-19. ההתקן היה כל כך יעיל שהוא הפך לסטנדרט עבור יצרנים רבים ובראשם תעשיות קרופ (Krupp) הגרמנית. עם המעבר לאבק שרפה נטול עשן הטבעת הוחלפה בהדרגה באמצעות אטימות מסוג de Bange הטכנולוגיה לא נעלמה לגמרי: תותחי טנקים מודרניים כגון סדרת ה‑L11 הבריטית ב-120 מ"מ וכמה תותחי 155 מ"מ בברית נאט"ו (כמו ה-FH70) עדיין משתמשים בטבעת ברודוול כחלק ממנגנון האטימה.
מנגנון נעילה דה־באן
מנגנון האטימה של דה־באן (באנגלית: de Bange obturator) בשנת 1872, והיווה פריצת דרך טכנולוגית בתחום האטימה של תותחים בעלי טעינה אחורית. בניגוד למנגנונים מוקדמים כמו טבעת ברודוול, דה־באן פיתח מערכת אטימה אקטיבית יותר שהתבססה על דיסקה עשויה אסבסט ספוג בחומר שומני, אשר מוקמה בין שני חלקים נעים במערכת הבריח. בעת הירי, לחץ הגזים דחף את החלק האחורי של הבריח (בצורת "פטרייה") קדימה, וכך הדיסקה נלחצה החוצה כנגד דפנות תא הירי. פעולת הדחיסה הזו יוצרת אטימה הרמטית לגזים בלחץ גבוה, גם בתנאים של שימוש באבק חסר עשן. המנגנון של דה־באן כלל בריח עם הברגה מקוטעת שמאפשר פתיחה וסגירה מהירה, דיסקת אטימה, וחלק אחורי בצורת חרוט שנלחץ קדימה על ידי הגזים עצמם. המערכת לא רק שיפרה את אטימות הירי, אלא גם האריכה את חיי הקנה ומנעה בריחה מסוכנת של גזים אחורה, שהייתה אחת הבעיות המרכזיות במנגנוני טעינה אחורית מוקדמים. בשל יתרונות אלו, אומצה המערכת במהרה בצבא הצרפתי ולאחר מכן בידי יצרנים וצבאות אירופאיים אחרים. הצלחת המנגנון נבעה לא רק מיעילותו ההנדסית אלא גם מהפשטות היחסית של התחזוקה וההפעלה שלו. גם לאחר כניסת תרמילי מתכת לשימוש בארטרילריה קלה, המשיך מנגנון דה־באן לשמש בתותחים כבדים, שבהם שימוש בשרוולים מתכתיים לא היה מעשי בשל גודלם ומשקלם. למעשה, עקרונות מנגנון האטימה של דה־באן שימשו בסיס לפיתוחים רבים בתחום עד למאה ה-20, והם מהווים נדבך חשוב בהתפתחות הארטילריה המודרנית.[8]
מנגנון נעילה וֶילין
בלוק הבריח של וֶילין, שפותח בשנת 1889–1890, הווה חידוש משמעותי במיכאניקה של אטימת של תותחים כבדים. במקום הברגה אחת עבה כמו במערכות מוקדמות, בלוק נעילה מסוג וֶילין נבנה על סדרה של "צעדים" של הברגה—כל אחד עם קוטר שונה—כך שה"ברגים" שהרכיבו את הבלוק האוטם הסתובבו רק ברבע סיבוב כדי לנעול או לשחרר את הבלוק מהקנה. זה אפשר להגדיל את שטח המגע בין הבריח לאטימה, ואפשר שימוש במטענים חזקים יותר, בעוצמות גז גבוהות, מבלי להאריך את גודל הבריח ולסבך את השימוש בו. בעקבות השיפור, נעשה הבריח של וֶילין לרב שימוש בציים ובצבאות-מתותחי הים הבריטיים והאמריקאים וארטילריה קרקעית מעל 114 מ"מ. המנגנון אפשר הפעלה במרחב קטן, תוך סיבוב קצר ונעילה מהירה. הפטנט הבריטי נרכש על ידי חברת ויקרס ובמשך זמן רב הוא נחשב למערכת הבריח היעילה והאמינה ביותר על גבי תותחים כבדים.[9]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- כלי נשק נטענים אחורית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ סטיבן רוזן חדשנות צבאית והקרנת כוח נקרא ביוני 2025
- ↑ Rolf Warming Arms and Armour in 3D (4): 16th Century Swivel Gun Oct 18, 2018 נקרא ביוני 2025
- ↑ Paul Clark Dundee Beach Swivel Gun: Provenance Report 3013 נקרא ביוני 2025
- ↑ Austin Ellis. The Ferguson Rifle: A Revolutionary Weapon. The Institute of Military Technology, נקרא ביוני 2025
- ↑ The Hall Breech-Loading Rifle: A Tale of Revolutionary Firearms נקרא ביוני 2025
- ↑ official website of the RNZA Association Breech Mechanisms נקרא ביוני 2025
- ↑ Artillery, 1862: Armstrong Guns 2020-03-21 נקרא ביוני 2025
- ↑ דף המפרט את הפרטים הטכניים של מערכת de Bange נקרא ביוני 2025
- ↑ RamblinRover Old military technology: the Welin breech block Jan 14, 2021 נקרא ביוני 2025
כלי נשק נטענים אחורית41322915Q1933955