כבישי אגרה בישראל
כבישי אגרה בישראל הם כבישים או מקטעי דרך אשר השימוש בהם כרוך בתשלום, לצורך מימון הקמתם, תחזוקתם ולעיתים גם תפעולם על ידי גורמים פרטיים. מודל זה מהווה חלק ממדיניות תחבורתית-כלכלית לעידוד תשתיות באמצעות שותפות ציבורית-פרטית (PPP).
רקע
הרעיון להפעלת כבישי אגרה בישראל נולד מתוך הצורך להאיץ פרויקטי תשתית בהיקפים גדולים, ללא תלות מלאה בתקציב המדינה. באמצעות שילוב הסקטור הפרטי בתכנון, מימון, בנייה והפעלה – מתאפשרת הקמה מהירה יותר של כבישים מרכזיים.
כבישים מרכזיים
כביש 6
ערך מורחב – כביש 6
כביש 6 הוא כביש אגרה מתחיל במחלף עין תות ומסתיים במחלף שוקת ואורכו 175 קילומטרים. כביש זה הוא כביש האגרה הראשון בישראל והוקם בשנת 1993 על ידי ממשלת ישראל העשרים וחמש. כיום כביש 6 בבעלות דרך חברת דרך ארץ.
נוסף על כך, נפתח כביש נפרד מכביש 6, "כביש 6 חוצה צפון" הנמשך מיקנעם עילית עד מחלף סמוך ואורכו כ־22 ק"מ. כמו כן, המנוי לכביש 6 אינו תקף עבור כביש זה.[1]
מנהרות הכרמל
- ערך מורחב – מנהרות הכרמל
מנהרות הכרמל הוקמו בשנת 2010 הפרויקט הוקם, מומן ומתוחזק על ידי קבוצת כרמלטון בע"מ. המנהרות מחברות בין מחלף חיפה דרום בכביש 2 לצ'ק פוסט'. ניתן לנסוע במנהרות הכרמל הן כמשתמשים רשומים והן כמשתמשים לא רשומים. לרשות המנויים עומדים נתיבי מעבר ייעודיים פתוחים, ללא מחסומים, המאפשרים מעבר מהיר ללא צורך בעצירה. בעת המעבר מזהה המערכת את הרכב, באמצעות לוחית הרישוי .
לרשות המשתמשים שלא נרשמו כמנויים לפרויקט עומדים נתיבי תשלום מאוישים, בהם ניתן לשלם במזומן או באמצעות כרטיס אשראי.[2]
הסדרי הזיכיון, הסדרי הנסיעה וגביית האגרה במנהרות הכרמל מוסדרים באמצעות חוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) משנת 1995.
הנתיב המהיר בכביש 1
- ערך מורחב – הנתיב המהיר בכביש 1
הנתיב המהיר הוקם בשנת 2011 על ידי קבוצת שפיר הנדסה ותעשייה בע"מ. ואורכו של הנתיב כ-13 קילומטרים. מקביל לכביש 1 ממחלף בן-גוריון עד לכניסה לנתיבי איילון. כלי רכב פרטי המבקש לנסוע בנתיב המהיר חייב בהרשמה מראש ובתשלום אגרה. ישנם כלי רכב אחרים שאין מחובתם בתשלום אגרה, למשל רכב רב תפוסה, אוטובוסים ומוניות שירות ורכב נכים.[3]
מנגנוני תשלום
השימוש בכבישים אלה מתבצע לרוב ללא מחסומים, באמצעות טכנולוגיית זיהוי לוחית רישוי (LPR). הנהגים מחויבים אוטומטית לפי פרופיל מנוי או באמצעות חשבונית דיגיטלית.
הליכי חקיקה ורגולציה
הפעלת כבישי אגרה בישראל מוסדרת באמצעות מספר כלי חקיקה ותקנות:
- חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), תשנ"ה-1995 – מהווה את המסגרת המשפטית להקמת והפעלת כביש 6, כולל הסמכת זכיין פרטי.
- חוק הזכיינות (BOT) – מאפשר למדינה להאציל סמכויות למפעילים פרטיים, בתנאים מוגדרים מראש, ולפקח על ביצוע ההסכם לאורך זמן.
- תקנות לתמחור, שקיפות וחיוב אגרות – נקבעות באמצעות משרד התחבורה, משרד האוצר ורשות התחבורה הציבורית, וכוללות מגבלות על מחירים, מנגנוני גבייה ודרכי אכיפה.
- חקיקה סביבתית וציבורית – כוללת התייחסות לשיתוף הציבור, השפעה על סביבה עירונית ותחבורה קיימת, ותיאום עם תוכניות מתאר ארציות.
בשנת 2022, התקיים דיון ציבורי סביב הארכת תקופת הזיכיון של זכיין כביש 6, תוך בחינת חלופות רגולטוריות להגברת הפיקוח הממשלתי.[4]
סוגיות ציבוריות
כבישי האגרה בישראל מציתים מעת לעת ויכוחים ציבוריים בנוגע לשוויון תחבורתי, תמחור, זמינות השירותים בפריפריה ואופן חלוקת הרווחים. תומכים מדגישים את יעילותם והפחתת עומסי התנועה, בעוד מתנגדים טוענים לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ האתר של כביש 6
- ↑ האתר של מנהרות הכרמל
- ↑ האתר של הנתיב המהיר בכביש 1
- ↑ דו"ח שנתי 2022, משרד התחבורה
כבישי אגרה בישראל41475724